בננות - בלוגים / / עפיפון אפור, תפר האור
עודד פלד
  • עודד פלד

    עודד פלד -  משורר, מתרגם ועורך, נולד בחיפה, בן לפועל משכיל ולאם ניצולת שואה, בוגר אוניברסיטת חיפה במדע המדינה וספרות אנגלית. מתגורר בקיבוץ כפר הנשיא שבגליל העליון.  ערך את האנתולוגיה "כתונתי הצהובה" - השואה בשירת הדור השני. עורך בהוצאת גוונים: 1996-1995 עורך "מאזניים" יחד עם עזריאל קאופמן ז"ל (2003) חבר מערכת בהוצאת קשב לשירה, בכתבי-העת "עיתון 77", "עמדה", "מטען" והירחון המקוון לשירה "עיין ערך שירה". תרגם מיצירותיהם של ג'ק קרואק, סול בלו, הנרי מילר, וולט ויטמן, סלמן רושדי, תומס הארדי, ון גוך [מכתבים לתיאו], ג'וזף קונראד, מארק טוויין, או. הנרי, תיאודור דרייזר, דילן תומס, ויליאם קרלוס ויליאמס, ארנסט המינגוויי, א.מ.פורסטר, ויליאם פוקנר, הרמן מלוויל, אן סקסטון, סילביה פלאת, טד יוז, שיימוס היני, הארט קריין, קארל סנדברג, רוברט בלַיי, לורנס פרלינגטי, גי'מס דיקי, לירוי ג'ונס, אדריאן ריץ', גרגורי קורסו, צ'רלס בוקובסקי, רוברט קרילי, צ'רלס אולסון, ואלאס סטיבנס, אליזבת בישופ, רוברט לואל, פרנק או'הארה, ריצ'רד ברוטיגן, מיוריאל רוקייזר, אמילי דיקינסון, דניס לברטוב, אלן גינזברג, צ'רלס סימיק, סיטאקאנט מאהפאטרה, אייאפה פאניקר, ברייטן ברייטנבאך, אוסואלד מטשאלי, רואי קנופפלי, לנגסטון יוז, אן קרסון, נורמן מניאה, אדגר הילזנראט, דייויד גוטרסון, מייקל מקלור, פיטר אורלובסקי, דיאן ואקוסקי, הרווי שפירו, ג'נט וינטרסון, לואס אונגר, לארי פרייפלד,סטנלי מן, קרן אלקלעי-גוט, ועוד.  תרגומי שירה וולט ויטמן, "שירת עצמי" [כרמל, 2002] ויליאם קרלוס ויליאמס, "רוצה רק לומר" [קֶשֶׁב לשירה, 2004] אני שומע את אמריקה שרה: מבחר מן השירה האמריקאית החדשה {ירון גולן, 1989] ארנסט המינגוויי, שירים נבחרים [סער, 1990] סיטאקאנט מאהפאטרה, "מות קרישנה ושירים אחרים" [גוונים, 1996] לואס אונגר, "גשם לבן בירושלים" [ירון גולן, 1990] פרס חולון על שם קוגל [1983, 1992] פרס חומסקי [1986] פרס שר החינוך למתרגמים [1990] סופר אורח בירנטון, אוקספורד [1994] פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים [1997, 2007]  ספריו: יום הולדת (תל-אביב : ספרית פרוזה עיתונספרות, תשל"ח 1978) מכתבים לברגן-בלזן : מחזור שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשל"ח 1978) קדיש ושירים אחרים : 1977־1980 (תל-אביב : עקד, תשמ"א, 1981 ) 15 סונטות גשם מטורפות (תל-אביב : עקד, תשמ"ג, 1983) אופנוען אצטקי : מיתוס פרטי 1977 - נובלה (ירושלים: תשמ"ה, 1985; תל אביב: ירון גולן, תש"ן, 1990) עלווה : מחזור שירים (תל אביב : עקד, תשמ"ו, 1986) לילה כנעני : שירים (תל-אביב: : שוקן, תשמ"ז, 1987) לחם וגעגועים : שירים 1987־1990 (תל-אביב : עקד, תש"ן, 1990) עפיפון אפור, תֶּפֶר האור : מבחר שירים, 1973־1990 (תל-אביב : עקד, תשנ"א 1991) חלונות, מרפסת, חצר אחורית : שירים 1990־1992 (תל-אביב : תג, תשנ"ג 1993) מכתבים לברגן בלזן ; נשימה : מחזורי שירים (תל-אביב : תג, תשנ"ה, 1995) שלום רב שובך ארץ נחמדת : שירים (תל-אביב : גוונים/תג, תשנ"ט, 1999) פתח דבר : מבחר שירים 1973־2005 (תל-אביב : קשב, לשירה, תשס"ו, 2006)

עפיפון אפור, תפר האור

 

עפיפון אפור, תֶּפֶר האור
 
1
בְּכָל יוֹם יָם שֶׁל אוֹר מִתְרוֹמֵם, אֲנִי מְחַשֵּׁב פִּנּוֹת מוֹנֶה קַוְקַוֵּי הָעֵשֶׂב הַנִּשְׁבָּר – עַכְשָׁו
שֶׁמֶשׁ חֹרֶף הִיא עֲפִיפוֹן אָפֹר, תֶּפֶר הָאוֹר, הִרְהוּר בֵּין שֵׁנָה לִיקִיצָה – אֲנִי קָם,
מְצַחְצֵחַ פָּנִים בַּמַּרְאָה שָׂם מַיִם עַל אֵשׁ וּמַאֲזִין לַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ: צִפֳּרֵי הַקָּפֶה הֵן
חַדְשׁוֹת הַבֹּקֶר שֶׁלִּי – עַל רֹאשׁ גִּבְעָה עוֹמֶדֶת שְׁמוּעָה:
רוֹאִים חוֹלָם / עַל וָו הַגּוּף
 
2
אֲנִי מְדַבֵּר אֶל מִישֶׁהוּ שֶׁאֵינֶנּוּ אֲנִי:
נַסֵּה אֶת הָאֶבֶן שְׁבְּכַף יָדִי
הִנֵּה, הַר מְזֻקַּן-שֶׁלֶג אֲגַם קָפוּא עוֹפוֹת מַיִם יוֹרְדִים בִּצְוָחָה דָּג מְפַרְפֵּר
נַסֵּה אֶת הָאֶבֶן שֶׁבְּכַף יָדִי
[גַּע בָּאֶבֶן שֶׁבְּכַף יָדִי]
 
אֲנִי מְדַבֵּר, מוֹסֵר,
בְּכָל יוֹם עֲפִיפוֹן עוֹבֵר
תּוֹפֵר יְרִיעַת עַרְבַּיִם
 
3
נַעֲרָה מְבִיאָה כַּלָּנִיּוֹת וְהוֹלֶכֶת.
אֲנִי מַצִּיב אוֹתָן בַּאֲגַרְטָל עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן.
פָּנִים נִשְׁקָפוֹת בִּזְגוּגִית
הוֹלְכוֹת וּבָאוֹת
 
4
אֲנִי מְדַבֵּר אֶל מִישֶׁהוּ שֶׁאֵינֶנּוּ אֶלָּא אֲנִי:
פְּתַח אֶצְבָּעוֹת
גַּלְגֵּל אֲבָנִים לָרוּחוֹת
 
5
בְּכָל יוֹם עֲפִיפוֹן אָפֹר
פְּתוֹתֵי אוֹר פּוֹרְפִים לוּלְאוֹת מַחְשָׁבָה:
צֵל לָבָן מִתְהַלֵּךְ בָּעַלְוָה
 
6
וְעוֹדִי עוֹרֵג לַשָּׁעָה
אֲ דֹ נָ י   ר וֹ עִ י   חָ סַ רְ תִּ י   מְ אֹ ד
 
                                                                              עודד פלד
מתוך "פֶּתַח דָּבָר" [מִבחר שירים 2005-1973] הוצאת קֶשֶׁב לשירה

 

51 תגובות

  1. שולמית אפפל

    שירה נפלאה, עודד

  2. מירי פליישר

    נפלא . כמו דברי הנביאים

  3. עודד,
    "אֲ דֹנָ י ר וֹ עִי חָ סַ רְ תִּ י מְ אֹ ד"
    במשפט סיום הזה אני מבינה את המרדנות של הדובר. הוא חסר לעצמו וחסר בעדר של הרועה, אבל הוא נמצא בתוך טבע החיים…(ואיפה הכלב ששומר עליו?)

    • תודה, תמי. אין כאן מרדנות אלא געגוע לאל, אותו אני חסר. כלומר, הכוונה ל"את אדוני רועי חסרתי מאוד".

      • אני יודעת, אבל הוא לא יבוא בזמן הקרוב ואין צורך ללכת אליו הוא בסדר , איי שם…(לא יודעת מה קרה לי, אולי זה העציב אותי..)

  4. שיר עם דימויי נוף נפלאים, והוא גם מתפתח נהדר מקטע לקטע. מפתיע, חכם מרגש ומקורי מבחינה רטורית. וגם הסוף הרליגיוזי העושה פרפראזה על תהילים "השם רועי לא אחסר". כל כך במקום וכל כך יפה. "בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני". האומנם? רני.

  5. אה, כן, אתה גם מרגיש את הזמן אוזל ונוזל מבעד לתמונות הנוף המצטיירות. סליחה שאני מתלהב, אבל אני מכיר את השיר הזה שנים ומאוד אוהב אותו. רני

  6. אני מקנא בשיר הזה.
    יפה ההחלטה להשאיר את הפיוט ביצירה הראשונה בשורות ארוכות כי היא כמו יקיצה, משהו שנע בין עולם הבהייה והערות, בין שירה לפרוזה שירית.
    יפה הדימוי של השמש כעפיפון המשנה את מקומו בכל שעה של היום ומאיר את השעה באור הראוי לה.
    וביחוד אני מקנא בערגה לאל שפעם הייתה ואולי תחזור.
    נראה לי שאני במפלגה של תמי קאלי.
    בדיוק עכשיו סיימתי (כך אני חושב) עבודה על שיר שהיה טמון עמוק במעמקי ההארד דיסק ובעקבות שיחה עם אחד מחברי הבננות העליתי אותו וכתבתי אותו מחדש.

    • תודה על התייחסותך החמה, גיורא, ועל הניתוח הנבון. אקרא בשמחה את השיר שלך

  7. אהוד פדרמן

    אני מרגיש בחמשת השירים הראשונים את ההרמוניה שבין האדם לביתו ולטבע שסביבם, אך ישנה ערגה למשהו נוסף שבאה לביטוי בשיר השישי.

    צפיתי לפגוש בך בפסטיבל השירה בשדה בוקר במסגרת מושב שעסק בכתיבת שירה בפריפריה והתאכזבתי שלא הגעת, כך שהפריפריה הדרומית היא שנתנה את הטון. אני מקווה שרק סיבות טובות מנעו ממך להגיע

    • תודה, אהוד. אכן סיבה טובה מנעה ממני להגיע לשדה בוקר השנה. נדבר על זה בהזדמנות

  8. רות בלומרט

    צפורי הקפה- נפלא לקום לתמונה לציוץ ולטעם. ועוד הרבה דברים יפים. הכל חותר לקידוש היום. וכל ההמשך… -אנא, המשך!

  9. טובה גרטנר

    vhהיי עודד הסוף מביא את השיר לגבהיים.
    חסרתי מאוד…
    אתה ממש עורג שירים
    להתראות טובה

  10. ציורי נוף יפים מאוד, מרגשים:
    שֶׁמֶשׁ חֹרֶף הִיא עֲפִיפוֹן אָפֹר, תֶּפֶר הָאוֹר,

    בְּכָל יוֹם עֲפִיפוֹן עוֹבֵר
    תּוֹפֵר יְרִיעַת עַרְבַּיִם

    ויש איזו נוגות באיש הבודד בבית פנימה, עורג לשעה טובה יותר ומודה שאשמה? נכשלתי קבלתי ציון " חסר"?

    מה זה: פורפים? (וסליחה על הבורות…)

  11. איריס קובליו

    את צפרי הקפה אני אכי אוהבת.
    שירים יפים

  12. עודד משורר אמיתי, תיבת הדואר שלי צמאה למכתבך. אנא הרווה צמאונה במהרה.

  13. מאוד מיופייפת הכתיבה שלך, אפשר כמובן לאהוב אותה, אני בוחרת שלא. תסלח לי
    נכון?

    • אלוהים סולח – אני לא 🙂

      • אמן אמיתי יודע לקבל תגובות גם אם אינן
        הולמות בדיוק את הדרישות הגבוהות שלו
        מהחברה להכרה ולחיבוקי דוב מלוקקים.
        לצערי עודד פלד נמנה על אותם יוצרים
        שבטוחים שבשל מעמדו הרם לכאורה או שלא לכאורה, או כך וכך שנים שלו בתרגום
        ובכתיבה מגיעה לו רק ביקורת משבחת.

        האמת קצת שונה.
        אם אמן אמיתי יודע לקבל פירגון הוא גם אמור לדעת לקבל ביקורת, או תגובה
        לא מפרגנת, או גם ביקורת צולבת.

        העובדה שעודד פלד רחוק מלהיות אלוהים
        ניכרת לעין בכל הטקסטים שלו, הוא לא צריך לצרוח את זה ברמקול.

        • תודה על הגבהתי למדרגת אל 🙂
          אין לי שום בעיה, באמת, עם תגובות לא אוהדות ועם ביקורות לא אוהדות. זכותו של כל אחד לאהוב ו/או להעריך או לא. הבעיה שלי היא עם ניסוחים כמו 'כתיבה מיופייפת' וכו'. ומבקר אמיתי מופיע בשמו ולא מסתתר מאחורי אין-שם

    • אוי אבירמה, כשאת כותבת מיופייפת את ודאי מתכוונת לשפה גבוהה או מליצית טעונה ברגש. אני מציע, לא מתוך התנשאות חלילה, להיפתח. שירה יכולה להציע הרבה יותר ממילים פשוטות או רגש מאופק בנוסח נתן זך, שצרב לנו לפני כ-50 שנה את הדיסקט ומאז אנחנו חושבים שמה שהוא גבוה הוא מיופייף ולא אמין או שעבר זמנו. גם את שירת הנוף הרגשית, הטעונה תחבירית, מחזיר לנו משורר כמו עודד פלד. נוף זה לא רק עניין לחזירים וזרזירים, זה הרבה מעבר לזה כשהוא משתלב עם זמן ואדם. ובשיר הזה היום עובר אט אט עם האור והתחושות עמו. אין זה יפה? שלך בהערכה, רני.

      • רני יקר, תודה על דברי הסנגוריה המזהירים. מי זו האבירמה הזו? גולן?

      • כשאני כותבת מיופייפת, אני מתכוונת לטקסטים חוזרים ונשנים שלא רק שאינם משתנים בהלך הנפש של הכותב, הם אינם מתחברים אליי דרך הלכי הנפש שלי, פשוט
        כי הם בעיניי בומבסטיים עד חלולים.
        אפשר להתמרח בהמון מילים גבוהות מהמקורות, ולעשות שימוש במשפטים קצרים,
        בשורה התחתונה, זה נקרא סליחה על
        ההקשר כתקליט שבור וסדוק שגם אם הוא ניגן מנגינה יפה אחת, זה כל מה שהוא יודע, למחזר.
        דימוי כזה או אחר לא ישנה את ההרגשה
        שבמקום לצלול פנימה אל תוך הרוח
        העפיפון בשיר נבלם ונתקע על מקל בגג.
        אנו לא צוללים פנימה עם הרוח, כי הטקסט מביים לנו את הסיטואציה, ולא נותן לנו באמת לחוש אותה,
        וכל זה קורה כי אין לנו באמת כל סיטואציה, ואם הסיטואציה היא מופשטת
        גם אז היא אמורה לצבוע אותנו בצבעי
        רגשות שונים, ולא להשאיר לנו על הקיר
        פלקט.
        האני בתוך השיר לא מאפשר לי כקוראת להזדהות עם התפאורה המרהיבה, כי המשורר
        השתלט על הכל.
        אז מי שמתרגש מעפיפונים מתוקים בשמיים יהנה, אני לא, מצטערת.

        • טוב, זה הניתוח שלך שאינני מקבל – לא משום שאינני יודע לקבל ביקורת [אילו הכרת אותי, היית יודעת שכן וגם הייתי מלמד אותך פרק אחד או שניים בהלכות צניעות] – אלא מפני שהוא נראה לי מופרך והזוי. מה גם שבהתבטאויותיך הקודמות היתה נימה אישית פוגענית [מעמדי הרם בשירה העברית – חדשות בשבילי – וכו']. אינני יודע מי את, או אתה, קודם היית אבירמה, עכשיו את אלמונית-פלמונית. אז בואי נסכם, בלי להעליב ובלי לפגוע, שעל טעם וריח אין להתווכח.מבחינתך העפיפון תקוע על הגג? יפה. שיהיה. מקבל את פסיקתך בהכנעה

        • לאלמוני/אלמונית:
          מה זה השטויות האלה?!

      • אני חייבת להוסיף עבור רן יגיל כמה משפטים חשובים:

        מי שהזכיר לי קודם משמעות ענווה וצניעות, באצבע מורה ומחנכת, מוכרח בהחלט להזכיר במיוחד לך רן יגיל את המשמעות הזאת.

        לא מספיק להיות אדיב חיצונית, צריך
        גם לבוא עם תוכן, גם אם הוא מחמיא
        וגם אם לאו.

        דברי המליצות המתוחכמים שלך, בהקשר לנתן זך, רק מחזקים את דבריי, ולא רק שלא עושים עליי רושם מיוחד, הם מצחיקים אותי.

        נתן זך, בעיניי הוא אחד המשוררים הליריים ביותר בשפתו הפשוטה, המדוייקת תחבירית, הריאליסטית, המיסטית והכה ישראלית, עד כאב, תקנאו בו כולכם.

        ובלי קשר לאף משורר אחר, דבריך
        מלמדים יותר מכל דבר אחר שאתה
        כקודמך, לפניהם ואחריהם, לוקה
        בהבנה קשה של משמעות הכינוי משורר
        שהיום כל אחד מנכס את הכינוי
        ואין מי שיעצור אותם.

        ובנוגע לשינויים הדרמטיים שכבר חלו מזמן בהתפתחותה האינטלקטואלית של השירה הישראלית בת ימינו, גם פה עושה הרושם שמדברי חלקלקות עוד לא הצלחנו לאתר את האלתרמן הבא, גם לא את הגולדברג הבאה. אין. גם לא בקרב דור הבוגרים.

        ואת זה אני אומרת ללא צורך לפגוע בשום משורר, אלא כעובדה שגם אם לא תסכים לה, היא עובדה.

        אם אתה אוהב לחזור אחורה, למחזר,
        זו זכותך כמובן, אבל הכיוון היה תמיד קדימה, לא אחורה.

        מקוריות דרמטית זה שם המשחק. זה הקוד
        והדרך.

        • אבירמה יקרה, אם ברצונך להתכתש עם רני יגיל, אנא עשי זאת בבלוג שלו – כאן פיזרת מספיק רעל

        • מה כל-כך ישראלי בשירתו של זך?
          האם, למשל, זך ישראלי יותר מגורי?
          האם זך באמת משורר גדול מגורי?
          אולי הגיעה השעה לחשוב על כל המושגים האלה ולהגדיר אותם מחדש?

          • גיורא יקירי, תודה על דברי הסנגוריה.
            הגברת או הגבר 'אבירמה' חסיד/ה גדול/ה של זך. אנשי ספרות עוד לא מדברים על זה [כל עוד זייטלבך חי] אבל הגיע הזמן לכתוב ברצינות על ההרס שחוללה הפואטיקה שלו בשירה העברית

  14. רונית בר-לביא

    אני מ-א-ד אוהבת את הכתיבה שלך.

    עפיפון אפור, תפר האור,
    זה מקסים.

    יש אצלך משחקי אור וצל, צבעים,
    דימויים יפהפיים.
    "פְּתוֹתֵי אוֹר פּוֹרְפִים לוּלְאוֹת מַחְשָׁבָה".

    והכי דיבר אליי הסוף,
    עם האדוני רועי, חסרתי מאד.

    הכוונה שחסרת לעצמך מאד, או לאלוהים ?

    • תודה על תגובתך החמה, רונית. ב"אדוני רועי חסרתי מאוד" הכוונה לכך שאת אדוני חסרתי מאוד.

  15. עודד היקר,
    צלילות נהדרת יש בשרשרת השירים הזו. התרגשתי מן השפה הדימויית: "תפר האור", "מצחצח פנים במראה", "צפרי הקפה", "פתותי אור" "צל לבן" ועוד.
    אני מאוד מזדהה עם הפתיחה המרחבית בשירים, עם פתיחת האצבעות, עם פריפת לולאות המחשבה, האחיזה באני ומחשבותיו וההרפיה.
    הסיום מוסיף מימד מפתיע (ולא מפתיע לאחר הבנה) – מן הצל הלבן בעלווה אל רועה העולמות. מתבקשת הקריאה לאלוהים שיופיע מתוך המרחב הפתוח. כלומר מה שטרם השתנה, טרם נפתח, הוא דווקא מימד הזמן: "עודי עורג לשעה". זו קריאה אל מרחב לפנים ממרחב.
    אלו שירים שהם פרי התבוננות ארוכת נשימה, רחבת חלונות, המאפיינת, לדעתי, רבים משיריך. חן.

    • תודה מקרב-לב על תגובתך החמה, חן

      • אני מכריח את עצמי, בקושי רב ,לשלוח תגובה . השיר יפהפה ( ולא חדש – לי) ומשמעותי מאוד בעיני , ולעודד פלד אין צורך , אני יודע , בסנגוריה נוספת . "אבירמה"(?) הפתיעה אותי ועורר/ה בי מחשבות מטרידות ; לא רק על קוראים אפשריים / רצויים / לא רצויים של שירה ( מה ? אלה המשמשים בביטוי כגון "שם המשחק" הם הקוראים?! ) , אלא גם על השיח בענייני שירה ,שהמדיום החדש – ה'בלוג' – מאפשר בלי סלקציה . המדיום הזה הוא ברכה וגם קללה ; אולי הכרחי, אבל לא הטוב מכל . אולי , בכל זאת – כתב העת הישן והטוב , המודפס , הכרוך היטב , הנמצא בהשג -יד ליד הכורסה או ליד הספה , עכשיו וגם מחר ובשנה הבאה ובשנים הבאות , עד זיקנה ושיבה , עם התה והלימון ? ( והשליפות 'מן המותן' – יישלחו בדואר ומן הסתם לא יישלחו כלל. ומאום לא ייגרע מיצירת האמנות . נהפוך הוא ). תמו דברי הדינוזאור . ( אבל כן , אני מוסיף לקרוא את ה'בלוג' היפה הזה, ולא אוותר ) .

        • כמוני כמוך, עודד. גם אני מרגיש וחושב כך. מסכים עם כל מילה שלך

© כל הזכויות שמורות לעודד פלד