כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבִּיוֹגְרַפִיָה שֶׁלּוֹ
  • יעל גלוברמן

    נולדתי בתל אביב, במרחק שבע דקות מן המקום שבו אני גרה עכשיו. בדרך עברתי ועצרתי במקומות רחוקים יותר, כולל הולנד (שנה) וארה"ב (עשר שנים.) למדתי שנה ציור ופיסול ב"פריי אקדמי" שבהולנד וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. שני בני נולדו בניו יורק, ואנחנו חיים עכשיו בארץ, בעברית. מסתבר שאני משוררת, סופרת ומתרגמת. עד כה, פרסמתי רומן:  מנענע את העץ (סדרת אתנחתא לספרות יפה, כנרת 1996) שני ספרי שירה: אליבי (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2000) אותו הנהר פעמיים (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2007)  וספר שירה מתורגמת: תולדות הנשמה, מבחר משירי סטיבן ספנדר (תל אביב : קשב 2007). עכשיו אני עובדת על תרגומי שיריה של אן סקסטון, שייראו אור בספר בשנה הבאה בהוצאת "קשב" של רפי וייכרט. כדי לנוח מהטֵּרוף של סקסטון אני מתרגמת  גם  את  ו.ה. אודן, הוירטואוז  החכם  והמרושע, ש- בניגוד לאן היקרה - שלט בעצמו, לפחות בכתיבה, בצורה מרשימה... ומרגיעה. תרגום אודן ייקח לי לפחות שנתיים שלוש, ואז אוציא את המבחר בספר.  התחלתי לכתוב לפני שידעתי לקרוא – הייתי משנה סיומי סיפורים שקראה לי אמי מגיל שלוש, כנראה לטובת הפי-אנדים שיאפשרו לי להרדם בלילה, ואחרכך התחלתי להמציא גם סיפורים משלי. מאחר שהתגובות של אמי טובת הלב היו מעודדות, המשכתי לענות אותה גם בהכתבת שירים שרובם ככולם היו בודאי פלגיאטים מורחבים משירי הגננוֹת. משם – עברתי לפרסומים בעתוני ילדים ובמעריב לנוער ומגיל די צעיר – 18 בערך – התחלתי לפרסם סיפורים ב"עכשיו" ושירים במוספי הספרות של העתונים היומיים.  מאז פרסמתי סיפורים, שירים ותרגומי שירה בהליקון, קשת, מאזניים, המעורר, ובמוספי הספרות של הארץ, מעריב ידיעות ודבר, כמו גם באתרים מקוונים כגון "עיין ערך שירה" של שרית שץ. בעצם התחלתי בכתיבת פרוזה, והמעבר להגדרת ה"משוררת" מתרחש בשש השנים האחרונות. לפני כן נראה לי שלכנות את עצמי משוררת זה כמו להשתמש ב"פילוסופִית" או לחילופין ב"מעשנת כבדה." מצד אחד, גדול עלי, מצד שני – נו כן...   ספגתי מספר פרסים לאחר פרסום "אליבי" – ביניהם פרס אקו"ם לשנת 2000 ופרס מפעל-הפיס לשירה 2002 . נראה אם "אותו הנהר פעמיים" יקצור פרס כלשהו. בשנים האחרונות התחלתי להשלח לפסטיבלים בינלאומיים לשירה ולפרסם בכתבי עת ובאנתולוגיות בחו"ל, ושירי תורגמו לשפות שונות - כגון אנגלית צרפתית וגרמנית, ומשונות -  כגון מקדונית, סלובקית וגאלית. אני א ו ה ב ת  לראות שיר שכתבתי בשפה שאין לי מושג איך לקרוא. זה קצת כמו לצאת לרחוב בבגדים מתקופה אחרת. ולקבל שריקות. פרסומים אחרונים בכתבי עת זרים:   Notizen zu einer Kuste (October 2007), אנתולוגיה ראשונה (!) לשירה ישראלית בשפה הגרמנית Poetry Wales (Summer 2007), כתב עת וולשי לשירה. אחד הדברים שאני אוהבת ועושה יותר ויותר, הוא לתרגם שירה.גם בזה התחלתי לעסוק רק בעשור האחרון, לאחר פרסום הרומן. המשוררים שהרביתי לתרגם הם בלייק, סווינבורן, ויליאם בטלר ייטס, ו.ה. אוֹדן, סטיבן ספנדר, דילן תומאס, אליזבט בישופּ, רוברט לוואל, ג'ון ברימן, טד יוּז, סילביה פלאת', אן סקסטון, אדריאן ריץ', דרק וולקוט, שיימוס היני, צ'רלס סימיק, אורסולה פאנתורפ', תום גאן, צ'רלס רייט, פרנץ רייט, דניס ג'ונסון, סימון ארמיטאז', לואיז גלוק. יש עוד, אבל.

לילה

 
לילה
הַיָּדַיִם שֶׁלִּי קְפוּצוֹת לְאֶגְרוֹפִים. מִכָּךְ נוֹבֵעַ
שֶׁאֲנִי לֹא אַגִּיעַ, שֶׁאַתָּה לֹא תִּגַּע,
שֶׁהָצָּמָא יִשָּׁאֵר נוֹרָא,
שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּאן מַגָּע, מִלְּבַד
הִשְׁתַּלְחוּת הָאֵיבָרִים הַמְּאֻלָּפִים,
תַּרְנְגוֹלֵי הַקְּרָב שֶׁל הַמִּין
הָאֱנוֹשִׁי. הַגּוּף הָאַמִּיץ
לֹא יַצִּיל אוֹתָנוּ, אַתָּה שׁוֹמֵעַ?
אֲבָל לְרֶגַע, בְּזִירַת חֶלְקַת הָעוֹר,
הַתְּשׁוּקָה מַשִּׁיקָה לַגַּעְגּוּעַ.
 
 
 
 
 
מתוך הספר אליבי (הליקון, 2000)

53 תגובות

  1. נורא יפה יעל ומדויק עד כאב
    החיתוך הזה שבין זירת קרב תרנגולים לבין הגעגוע והנגיעה מצליח ממש לחוש את הפרדוקס.

    • יעל גלוברמן

      כן, זה כנראה מה שמזיז את הכל פה , כשאני קוראת עכשיו
      אולי לכן נזכרתי בשיר הזה, שנכתב די מזמן, תוך הקריאה בפוסט של רונן אלטמן, על השפה (תודה רונן, כפולה)
      נזרקתי לאותו מקום שממנו נכתב אז השיר, וזה דבר שאת מדברת עליו אני חושבת –
      מגע, שהוא גם חיבור וגם גבול

      *זו קרן קוך או קרן אחרת?

  2. תמי כץ לוריא

    ממש יפה ונכון. אהבתי את משחקי המילים והמשחק עם שורשי המילים. זה יוצר קשר תוכני הדוק.

    • יעל גלוברמן

      הכי אני שמחה כשאומרים לי "נכון" על שיר — נדמה לי שזה אף פעם לא מתייחס רק למה שהשיר אומר אלא לָאֵיך (נכון?…)

  3. זה יפה ועצוב.
    יש סוגים שונים של מגע, ואל חלקם באמת קשה להגיע – ויפה בעיני השימוש שעשית בהופעות השונות של השורש הזה, נ.ג.ע.

    • יעל גלוברמן

      כן, זה בדיוק זה, שוב … נגעת.
      כתבתי קצת על העניין הזה של המגע בתגובה לקרן, למעלה. היו כמה שבועות — אני זוכרת שכתבתי אז כמה שירים על מגעים ועל לילות, רק שניים או שלושה נכנסו ל"אליבי". בתקופה לפני הגרושים שלי, זה היה. חקרתי מרֹאש את המצב של אשה-לבד. מרוב פחד. ומרוב רצון. גם שירים שמחים יותר היו שם, אני זוכרת. רק מה, השמחים פחות טובים ..

  4. אולי מדובר בארוטיקה של האכזריות, ככה אני קראתי את זה. ונקודת המיקום בשם השיר נפלאה, לילה, מיטה, איברים חשופים והסתרה

  5. יו כמה אני אוהבת את השיר הזה!

  6. יפה מאוד מאוד, יעל!

  7. רחלי כרמל

    המגע, געגוע
    הזיון, זעזוע
    האגרוף כמו אוחז מקרופון מחובר למגבר

  8. תשוקה ואז
    הגוף ואז
    המחיצה ואז
    הגעגוע ואז

    האם איחוד גוף ונפש מצוי רק בארץ אוטופיה?

    איך אפשר להגיד על כאב שהוא יפה.
    האמנות עושה אותו נכון ויפה.
    ממש. מאד.

    • יעל גלוברמן

      מוישלה, אתה חייב לעברת את השֵׁם לאונטסוּרה
      🙂

      אני חושבת דווקא שאיחוד גוף ונפש מתרחש לא פעם ודווקא באמצעות המגע, הגוף הוא בכלל נס, אני חושבת
      וארץ אוטופיה גורמת הרבה יותר כאב מהגוף, שמביא הרבה נחמה

      אבל כל אחד גולה פֹּה ומהגר שָׁם
      שלא בהתאמה
      וכל אחד מתפלל עם הפנים לארץ אחדת

      וכל אחד מלא געגוע, רק מה
      כיוון הכמִיהה למעלה בעוד שֶׁ
      כיוון התשוּקה למטה

  9. יעל, קראתי כמה פעמים את שירך. לוקח לי זמן להגיב, למרות שמיד קלטתי הדהוד מוכר שניסחת באופן דומה לשפה שלי. ויעל, האהבה תנצח. אין ספק. אהבתי.

    • יעל גלוברמן

      איריס, את באמת מזהה דמיון בשפה או בניסוח?
      שימחת אותי.(ואז שימחת אותי שוב)

      • התכוונתי לשפה שהיא קשר של הבנה בין שני אנשים. את יכולה לכתוב יפנית ואני פינית, אבל שתינו נתכוון לאותו דבר ולא נצטרך לפתןח מילון. לדברים שמאחורי הדברים…
        איריס

  10. http://cafe.themarker.com/nodes/t/210/105/file_0_original.jpg

    רציתי לכתוב "שיר נהדר", אבל איך אפשר לכתוב על שיר כזה "נהדר" או "חזק" או "מכה בבטן"?

    אני חושב שהוא מעבר לזה.

    תודה, יעל.

  11. הִשְׁתַּלְחוּת הָאֵיבָרִים הַמְּאֻלָּפִים
    זה כמו שהמין הוא קרקס
    שאנו מתפתים להשתתף בו
    (ללא צופים ! אני חושב…אולי הקוראים הם הצופים…)

    • יעל גלוברמן

      סוג מסויים של מין, כן
      ובזמן מסוים
      ולאנשים מסוימים
      בזמן מסוים

      זה שמחפשים מגע אחד לא אומר שלא מוצאים נחמה במגע אחר
      ודרגת הרוֹך תלויה לא רק בך

      ואתה כותב את זה כשאתה הצופה היחיד, אחרכך, אוכל פופקורן מהריצפה
      (הקוראים הם אלה שקוראים את הביקורות בבקר)

      והתרנגול שמסתובב בצד, כי לא הצליח לצאת מהדימוי של קרב התרנגולים ולהכנס לדימוי של הקרקס, מנקר את הפופקורן איתך

  12. עדי בן זקן

    הקסים אותי השיר הזה, בצורה המזעזעת, המציאותית, האמיתית שמצאתי בו- כמו מישהו תלש מחשבה מליבי וליטש אותה אותה לשיר. לשירך. כך חשתי, כה קרובה לשירך. מדהימה, הקירבה הזאת ששיר יוצר בין המשורר לקורא, ובין הקורא לעצמו.

    תודה יעל.

    • אורה ניזר

      יעל, אהבתי איך שהשיר מבטא את הפרדוכס הזה. האם הגעגוע הוא למשהו שבאמת היה , קרה, או לפנטזיה , כלומר למה שהיינו רוצים לחשוב , לזכור כאילו קרה?

      • יעל גלוברמן

        יכול להיות שהשיר עובד גם בקריאה כזאת. היו פה כמה קריאות יפות נורא שעובדות. של סיגל, למשל, שמדברת על יחסים קיימים בין בני זוג, וזו של שלי, שממקמת במיטה — זה עובד נהדר. אני כתבתי על אשה שיוצאת וחוזרת עם גבר. דווקא החוּץ היה חזק לי: סטוץ. כתבתי על מצב דומה בעוד כמה שירים בתקופה מסויימת לפני הגרושים כשדמיינתי מה זה יהיה להיות אשה-לבד. אשה שיכולה למשוך גברים, אבל. מה קורה לָה, לא לוֹ. ומה קורה אחרי ה"כן" שלה ושלו. איך זה לא עובד ולא עובד למרות שרוצים בָּךְ . זה היה פחד שמשום מה התרכזתי בו. מין מצב של – אני מלאה מפתחות אבל אין לי ידיים.
        ואיך התשוקה יכולה לנחם לזמן מה, אבל אז. טוב די. (ככה זה שותבים תגובות במקום לעבוד על טקסט תקוע)

    • יעל גלוברמן

      ת ו ד ה

  13. סבינה מסג

    הַתְּשׁוּקָה מַשִּׁיקָה לַגַּעְגּוּעַ. מצויין!

  14. היי יעל
    השיר חזק, אבל מוזר דוקא השאל- :אתה שומע?
    תפסה אותי, נידמה לי שזה נותן לשיר עוד שפה יום יומית, ככה שהשיר מקבל – אבל לרגע קודה מדומה, וממשיך בשפה הפיוטית שלו.
    להתראות טובה

  15. "שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּאן מַגָּע, מִלְּבַד
    הִשְׁתַּלְחוּת הָאֵיבָרִים הַמְּאֻלָּפִים,
    תַּרְנְגוֹלֵי הַקְּרָב שֶׁל הַמִּין
    הָאֱנוֹשִׁי".
    תפסו את עיניי השורות הבאות שלדעתי ההפרדה בין מין לבין אנושי איפשרה קריאה כפולה שמעוררת למחשבה.
    איברים מאולפים שמשתלחים כמו היה המין קרב ,ואז המין האנושי ואיבר מוכר שמשתלח באינמגע…הלשון. הריבים של הסוף, קרבות מכוערים, המגע האחרון של זוגות רבים (ב דגושה או לא שתי המשמעויות נכונות), וכן, העור שוחר שלום, רוצה מגע ולהרגע, מעדיף אש של תשוקה על אש מריבה, אך זה העור, ואי אפשר , לחיות חיים לא נכונים רק בשביל רצון העור. אנחנו הרבה יותר , בטוחה שגם העור יעדיף מערכת יחסים של אור ולא מערכת חושך.
    נהניתי מאוד. תודה לך.

    • יעל גלוברמן

      כן, הפסיחה היא גם דיבור, לא פחות ממילים; פה – היא אומרת מה שבאמת אני רוצה להגיד (=המין, של כולנו) אחרת ללא הפסיחה היה כתוב פה הצרוף הכבול "המין האנושי" ולא לזה התכוונתי

      אני אוהבת את מה שכתבת על העור, מתחשק לעשות עם זה משהו, לא? (שיר? את כותבת?)

      • קחי את המילים שאהבת. הם שלך.וכן, גם אני כותבת ,אולם אני ביישנית פירסומים לעת עתה, בינתיים, עד מתישהו.
        :0)

  16. אכזריות לשמה! זה כואב. ומה שאופטימי – זה שזה שר…

    • יעל גלוברמן

      אכזריות? למה את מתכוונת?

      • 1.הַיָּדַיִם שֶׁלִּי קְפוּצוֹת לְאֶגְרוֹפִים
        2.אני לֹא אַגִּיעַ

        3.אתה לֹא תִּגַּע
        4.הָצָּמָא יִשָּׁאֵר נוֹרָא

        5.לֹּא יִהְיֶה כָּאן מַגָּע, מִלְּבַד
        הִשְׁתַּלְחוּת הָאֵיבָרִים הַמְּאֻלָּפִים,
        6.הַגּוּף הָאַמִּיץ
        לֹא יַצִּיל אוֹתָנוּ

        =אכזריות לשמה!

  17. מירי פליישר

    משהו לא איפשר לי להבין את השיר עד עכשיו. מוזר מנגנון הנפש. פתאום נפתחתי אליו. אולי בגלל הדימוי שיש לי אותך . יפה וכל יכולה וצעירה וכו"
    פתאום הבנתי שזה גם השיר שלי.
    תודה יקירה

    • מירי פליישר

      !

    • יעל גלוברמן

      אני פה, אבל עייפה עד מוות וטרוטת עינים. התגובה שלך חמה כל כך, הייתי מתה להסמיק אבל אין לי כוח להזרים דם לפנים.
      אילו ימים א-רו-כיממממממ

      מירי, גם אני חיכיתי קצת עד שאבין את התגובה שלך — רציתי להבין מהו המשהו ש"לא איפשר לך להבין את השיר עד עכשיו", ועדיין אני לא בטוחה שהבנתי.
      מוזר. ואיך זה גם השיר שלך, אמירה חזקה ויפה , גם את זה אני רק מנחשת. אבל כנראה שגם אם אחכה עוד יום יומיים לא אבין, אז אני עונה לְסימן הקריאה שלך. בסימן שאלה. (וחיבוק.)

      • מירי פליישר

        יעל
        לא הבנתי למה לא הבנתי את השיר. מין חסימה כזו של מישהו שהדברים נראו לו מוכרים ולא מאמין למקרא עיניו. הנפש ננעלת לפעמים מתוך הגנה מפני אמיתות חזקות, התרגשויות מטלטלות וכו".
        זה ההסבר הראשון . והשני . הסטיגמה שלי שהתנפצה. יעל הצעירה היפה החכמה והמוכשרת כותבת שיר שמבטא אותי מירי.
        הפתעה. נפש מדברת אל נפש והלאה הסטיגמות. ההחשפות פה בבלוגייה לעולם רגשות סוער וכתוב ונראה איננה פעולה קלה לי ,אני צריכה להפעיל מנגנון פתיחת דלת והדלקת אור.
        אז זהו ההסבר בינתיים . וכן תודה על השיר

        • יעל גלוברמן

          וַואו. ויוּ. ואָה. (ואֶה.)

          כמה יפה תארת למה לפעמים השיר נשאר מולנו. נשאר מִמול.
          וכמה שמחתי כשלקחת אותו אליך, ככה.
          ולמרות שאת מדברת על קושי להפתח בבלוגיה ל"עולם כתוּב" סוער, את מבחינתי מהנכנסות עמוק, עמוק לפרדס.

          בעניין הצעירה והיפה… הו. (אמרתי?)
          אני רק שמחה שאת כותבת אחרי שנפגשנו פנים אל פנים, אחרת הייתי מתחילה לחשֵב הפרֵשים בין התמונה לבין היעל שמשתקפת אלי מהמסך (הכבוי. יש לי מסך גדול שמחובר למחשב הפצפון, כך שזה שנמצא מולי שחור ו…כרגע משמש כראי)

          אז מי יותר יפה, שחר מריו או אני?:)
          (בבקשה, בבקשה לא לענות…)

  18. סיגל בן יאיר

    כנראה כשהתשוקה משיקה לגעגוע
    זהו סוג של תעתוע
    מקסים ביותר יעל

    • מיכל ברגמן

      עצוב ונכון. המגע לא מייתם את הגעגוע, לעתים רק מחריף כי זה לא המגע המחבק רק המגע של הגוף הרעב. איך תיארת יפה.

      • יעל גלוברמן

        אין לי מילים טובות יותר, זה-זה. את דיאנה של השירים, קולעת בלב המטרה.

        [ולא נמאס לי לכתוב שוב כן, זה-זה, כי בסופו של דבר זה הרי נדיר שאפשר לכתוב את המילים האלה, לרוב, ולרוב האנשים]

    • יעל גלוברמן

      אולי
      אבל לפעמים זה גם ה"יֵש" היחיד בחדר

      • פעם ראשונה שאני פה, באתי בעקבות המלצה של מירי, אני מאוד מאוד אוהבת את שני השירים האחרונים, את מוכשרת מאוד.

  19. אסנת בת פוטיפר

    אתה כמהה לאל כי הוא אינו אתה, אינו ניתן למיצוי בתוכך, לכן כל נגיעה היא הוכחת הסוף של הניתן, הסוף של האפשרי, אם האל הוא האהבה והכמיהה היא לגעת בה.

    האירוטי מודע לבלתי ניתן להעברה למשהו שנוגע מספיק כדי להכאיב אבל לא מעביר אותך למלכות, המלכות של היאספות גמורה לתוך הגבר, מכלה את היש באשה.

    כדי לחיות את צריכה לא להגיע להיות איתו "באמת".

    כמו שלו היית מתמזגת בתודעה האין סופית לא היית את.
    זה שאת נשארת את אחרי שנגעת, הופך את האהבה לאין ואת עצמך לישות שצריכה להמשיך לשאת את עצמה, לישות בודדה מאוד.
    לכן היהודים אומרים שהאל צימצם את עצמו כדי שאפשר יהיה לאדם חיות בתוך העולם חיים של אנשים שבהם כל אחד כלוא בתוך זהות אחת ונושא אותה לנצח. לולא כן הוא אינו.

    זה הכאב של מה שאת מולידה מתוכך, תרצי, ילד, ושהופך להיות לא רק דומה לך אלא גם שונה ונבדל ממך ולא את.

    אם השיר כבר לא בך. מה שכתכבת אתמול יכול להיות מובן לך, יש לו סוג של ערך בפני עצמו וכמובן בפרצפציה, אבל הוא לא אותו הרגע של ההתהוות שבו הוא היה עוד בתוכך ונוצר.

    המגע שהמלים שלך מחפשות, אינו. זהו צער האדם.

    תודה לך.

  20. אסנת בת פוטיפר

    אתה כמהה לאל כי הוא אינו אתה, אינו ניתן למיצוי בתוכך, לכן כל נגיעה היא הוכחת הסוף של הניתן, הסוף של האפשרי, אם האל הוא האהבה והכמיהה היא לגעת בה. האירוטי מודע לבלתי ניתן להעברה למשהו שנוגע מספיק כדי להכאיב אבל לא מעביר אותך למלכות, המלכות של היאספות גמורה לתוך הגבר, מכלה את היש באשה. כדי לחיות את צריכה לא להגיע להיות איתו "באמת". כמו שלו היית מתמזגת בתודעה האין סופית לא היית את. זה שאת נשארת את אחרי שנגעת, הופך את האהבה לאין ואת עצמך לישות שצריכה להמשיך לשאת את עצמה, לישות בודדה מאוד. לכן היהודים אומרים שהאל צימצם את עצמו כדי שאפשר יהיה לאדם חיות בתוך העולם חיים של אנשים שבהם כל אחד כלוא בתוך זהות אחת ונושא אותה לנצח. לולא כן הוא אינו. זה הכאב של מה שאת מולידה מתוכך, תרצי, ילד, ושהופך להיות לא רק דומה לך אלא גם שונה ונבדל ממך ולא את. אם השיר כבר לא בך. מה שכתכבת אתמול יכול להיות מובן לך, יש לו סוג של ערך בפני עצמו וכמובן בפרצפציה, אבל הוא לא אותו הרגע של ההתהוות שבו הוא היה עוד בתוכך ונוצר. המגע שהמלים שלך מחפשות, אינו. זהו צער האדם. תודה לך.

השאר תגובה ל מיכל ברגמן ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ליעל גלוברמן