בננות - בלוגים / / מחזור שירים – 3. הבת
כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבִּיוֹגְרַפִיָה שֶׁלּוֹ
  • יעל גלוברמן

    נולדתי בתל אביב, במרחק שבע דקות מן המקום שבו אני גרה עכשיו. בדרך עברתי ועצרתי במקומות רחוקים יותר, כולל הולנד (שנה) וארה"ב (עשר שנים.) למדתי שנה ציור ופיסול ב"פריי אקדמי" שבהולנד וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. שני בני נולדו בניו יורק, ואנחנו חיים עכשיו בארץ, בעברית. מסתבר שאני משוררת, סופרת ומתרגמת. עד כה, פרסמתי רומן:  מנענע את העץ (סדרת אתנחתא לספרות יפה, כנרת 1996) שני ספרי שירה: אליבי (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2000) אותו הנהר פעמיים (תל אביב : הליקון לשירה חדשה, 2007)  וספר שירה מתורגמת: תולדות הנשמה, מבחר משירי סטיבן ספנדר (תל אביב : קשב 2007). עכשיו אני עובדת על תרגומי שיריה של אן סקסטון, שייראו אור בספר בשנה הבאה בהוצאת "קשב" של רפי וייכרט. כדי לנוח מהטֵּרוף של סקסטון אני מתרגמת  גם  את  ו.ה. אודן, הוירטואוז  החכם  והמרושע, ש- בניגוד לאן היקרה - שלט בעצמו, לפחות בכתיבה, בצורה מרשימה... ומרגיעה. תרגום אודן ייקח לי לפחות שנתיים שלוש, ואז אוציא את המבחר בספר.  התחלתי לכתוב לפני שידעתי לקרוא – הייתי משנה סיומי סיפורים שקראה לי אמי מגיל שלוש, כנראה לטובת הפי-אנדים שיאפשרו לי להרדם בלילה, ואחרכך התחלתי להמציא גם סיפורים משלי. מאחר שהתגובות של אמי טובת הלב היו מעודדות, המשכתי לענות אותה גם בהכתבת שירים שרובם ככולם היו בודאי פלגיאטים מורחבים משירי הגננוֹת. משם – עברתי לפרסומים בעתוני ילדים ובמעריב לנוער ומגיל די צעיר – 18 בערך – התחלתי לפרסם סיפורים ב"עכשיו" ושירים במוספי הספרות של העתונים היומיים.  מאז פרסמתי סיפורים, שירים ותרגומי שירה בהליקון, קשת, מאזניים, המעורר, ובמוספי הספרות של הארץ, מעריב ידיעות ודבר, כמו גם באתרים מקוונים כגון "עיין ערך שירה" של שרית שץ. בעצם התחלתי בכתיבת פרוזה, והמעבר להגדרת ה"משוררת" מתרחש בשש השנים האחרונות. לפני כן נראה לי שלכנות את עצמי משוררת זה כמו להשתמש ב"פילוסופִית" או לחילופין ב"מעשנת כבדה." מצד אחד, גדול עלי, מצד שני – נו כן...   ספגתי מספר פרסים לאחר פרסום "אליבי" – ביניהם פרס אקו"ם לשנת 2000 ופרס מפעל-הפיס לשירה 2002 . נראה אם "אותו הנהר פעמיים" יקצור פרס כלשהו. בשנים האחרונות התחלתי להשלח לפסטיבלים בינלאומיים לשירה ולפרסם בכתבי עת ובאנתולוגיות בחו"ל, ושירי תורגמו לשפות שונות - כגון אנגלית צרפתית וגרמנית, ומשונות -  כגון מקדונית, סלובקית וגאלית. אני א ו ה ב ת  לראות שיר שכתבתי בשפה שאין לי מושג איך לקרוא. זה קצת כמו לצאת לרחוב בבגדים מתקופה אחרת. ולקבל שריקות. פרסומים אחרונים בכתבי עת זרים:   Notizen zu einer Kuste (October 2007), אנתולוגיה ראשונה (!) לשירה ישראלית בשפה הגרמנית Poetry Wales (Summer 2007), כתב עת וולשי לשירה. אחד הדברים שאני אוהבת ועושה יותר ויותר, הוא לתרגם שירה.גם בזה התחלתי לעסוק רק בעשור האחרון, לאחר פרסום הרומן. המשוררים שהרביתי לתרגם הם בלייק, סווינבורן, ויליאם בטלר ייטס, ו.ה. אוֹדן, סטיבן ספנדר, דילן תומאס, אליזבט בישופּ, רוברט לוואל, ג'ון ברימן, טד יוּז, סילביה פלאת', אן סקסטון, אדריאן ריץ', דרק וולקוט, שיימוס היני, צ'רלס סימיק, אורסולה פאנתורפ', תום גאן, צ'רלס רייט, פרנץ רייט, דניס ג'ונסון, סימון ארמיטאז', לואיז גלוק. יש עוד, אבל.

מחזור שירים – 3. הבת

 

     מתוך: כּל אֶחד צָריךְ להתגבֵּר עַל הַבִּיוֹגרָפיה שלוֹ

 
 
 3. הבת
 
מֵעוֹלָם לא הָיִיתְּ דֶּמֶטֶר,  יַלְדָּה אֲבוּדָה
הַחֹשֶךְ שֶׁחָטַף אוֹתָךְ,  בַּת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה
הֵגַחְתְּ מִמֶּנּוּ רַק לְמֶחֱצָה
וְלַמְרוֹת שֶׁרָאִיתִי אוֹתָךְ שְטוּפַת אוֹר, 
רוֹחֶצֶת בְּאַהֲבָה,
מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתְ דֶּמֶטֶר   
         
אֲנִי פֵּרְסֶפוֹנֶה בַּת פֵּרְסֶפוֹנֶה,  יַלְדָּה מִתוֹךְ יַלְדָּה 
עוֹמֶדֶת, כָּמוֹךְ אָז, מֵעֵבֶר לְדֶלֶת 
שֶׁנֱּאֶטֶמֶת כְּחוֹר בָּאֲדָמָה 
זוֹעֶקֶת כָּמוֹךְ, אֶת מִי לָקַחְתָּ, הָאדֶס? 
אֲנִי פֹּה בַּחוּץ, רֲעַנַנָּה

כָּךְ אֲנַחְנוּ שָרוֹת, אִמָּא
כָּכָה אֲנַחְנוּ אוֹהֲבוֹת

מֵעַל וּמִתַּחַת
שְׁתֵּי עוֹנוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ
וְשְׁתֵּי עוֹנוֹת בַּגֵּיהִנּוֹם
 
 
 

המחזור כּל אֶחד צָריךְ להתגבֵּר עַל הַבִּיוֹגרָפיה שלוֹ בן 5 שירים
אעלה שיר לפוסט בכל יום (או יומיים)
שיר 1 – באור הזה  http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4099&blogID=175

 
 
 

7 תגובות

  1. עיינתי במיתולוגיה [בוויקיפדיה :)] ובעזרת הסיפור משם הצלחתי להבין כמה דברים, אבל בבית הראשון עוד נשארו הרבה דברים שלא הבנתי.
    המלים "שטופת אור/רוחצת באהבה" מתקשרות יפה למים ולאור שדיברנו (כתבנו) עליהם בקשר לשיר הקודם.
    ושני הבתים האחרונים קורעי לב – בעיקר השורה "מעל ומתחת".

    • אורה ניזר

      וואו יעל, איזה שיר חזק, אהבתי מאד את הקודמים ברצף, נקודות מבט של היזכרות שהולכת ומתעצמת משיר לשיר, ועד קץ הדורות אנחנו נבקש לנו אמא דמטר, יש לעופרה חזה שיר "אדמה" " עולם ומלואו לך מודה אדמה ואנו עצי השדה אדמה… ואת עתידה לשכך אדמה את כל כאבי את לילותי את ימי" עתידה צריכה, לזה נועדת אבל את לא. " ומלת בקשה בסוף " אמציני" אולי תחינה. לא יודעת מי כתב את המלים ואולי גם לא כתבתי בסדר הנכון.

  2. יעל, אוי, אוי איזו זעקה. אדס לקח את דמטר והותיר את פרספונה בחיים- לבד.
    (במיתולוגיה כמובן, זה הפוך דמטר-אמא אדמה וזאוס, הורי פרספונה שנחטפת על ידי אדס, אל עולם שמתחת לאדמה, אל עולם המתים…)
    "מֵעַל וּמִתַּחַת
    שְׁתֵּי עוֹנוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ

    וְשְׁתֵּי עוֹנוֹת בַּגֵּיהִנּוֹם"

    כמה קשה הגעגוע אליה, ולי אל אבי ז"ל.

    • מירי פליישר

      איזה יופי וכמה עצב וראייה נכוחה. מעולם לא היית דמטר . אני פרספונה בת פרספונה . שתי ילדות . תודה תמי עזרת לי להבין את ההיפוך ולהעמיק באהבה הזו המיוחדת . ואיך את לא כועסת עליה שלא היתה דמטר. הלואי עלי עם ילדיי .שיר נפלא

  3. וואוו,מקסים.
    אמך היא פרספונה ואת היא פרספונה ואת בעצם פרספונה בת פרספונה…מעולם לא הייתה דמטר. הדגשה כמה אימך היא את ואת היא היא, ככה אתן שרות, ככה אתן אוהבות, את והשיר, דרך השיר אתן אחת.
    (דרך ריפוי מופלאה ל"מחלת הגעגוע".)
    מצמרר לקרוא את "הקרבת" האם שנהיית לפרספונה בשביל שיקח אותה במקומך ,ואת תעוזתך מול האדס לגלות לו שאת היא זו פרספונה שקוטפת פרחים, רעננה חופשיה, לא על האולימפוס ולא בשאול.
    ובכל זאת, הוא חוטף אותך בעצם חטיפתה של אמך, פעם אתן למטה כשאת איתה ופעם אתן למעלה כשהיא איתך, כשאת כותבת את שירכן..ועכשיו? עכשיו אביב קיץ, אלו העונות הפוריות שלכן להיות דמטר.

  4. יעל גלוברמן

    עדה, אורה, תמי, מירי וסיגל — תודה לכל אחת מכן. זה נפלא (כן, המילה הזאת) לשמוע איך כל אחת קוראת את השיר הזה, שיקר ללבי מאוד

    אני יודעת שהשיר הזה מצועף יותר מכפי שאני מרשה לעצמי בשירים אחרים. בדרך כלל אני לא מנדבת מפתחות, זה אולי גם לא חשוב, אם השיר עובד באינטרפטציה מסויימת מהתחלה ועד לסוף. הוא, כפי שנאמר כבר, שייך לקורא. אבל מאחר שאני כבר בדרגות שונות של דיבור עם כל אחת מכן. ושהמקום שבו השיר – ואנחנו – מופיעים בו הוא בלוג, חשבתי שהפעם אגיד משהו קונקרטי. ואישי.

    החושך שחטף את האם בגיל שלושעשרה הוא השואה וחטיפת אמה שלה בסלקציה בגטו לודז".
    זה כמובן יכול היה להיות אובדן של אמה בדרך אחרת, הנסיבות המדוייקות חשובות לכותבת בלבד ולחוקרי ספרות, אבל .
    בשלב מסויים היא עמדה מעבר לדלת מחסן שבה, נאמר לה, נמצאת אמה. היא ניסתה להכנס אבל הזקיף לא הניח לה וגירש אותה משם.
    שתינו הבת, אני מניחה.

השאר תגובה ל מירי פליישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ליעל גלוברמן