כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבִּיוֹגְרַפִיָה שֶׁלּוֹ מסתבר שאני משוררת, סופרת ומתרגמת
השיר המסוכן
הַסֵּפֶר הַזֶּה הוּא לֹא
פֶּתֶק בְּבַקְבּוּק. אַל תָּבוֹא לְהַצִּיל אוֹתִּי.
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת זֹאת שֶתְּנַגֵן בַּנֵּבֶל.
לִפְרֹץ לַשְּׁאוֹל וּלְהָגִיחַ, נוֹשֵׂאת אָהוּב בְּזְּרוֹעוֹתַי.
לְהִסְתַּכֵּן בְּשִׁיר, וְלֹא לִשְׁקֹעַ:
זֶה יִהְיֶה תַּפְקִידוֹ שֶל מִישֶׁהוּ אַחֵר.
לָצֵאת לְמַטָּלוֹת שֶׁהַדָּם וְהָאֵלִים הִטִּילוּ,
לִשְׁבֹּר יוֹתֵר מִלֶּחֶם. לְהַתִּיז רָאשִׁים
וְלֹא דְּמָעוֹת. בַּחוּץ, רָחוֹק,
בְּתּוֹךְ שָׁדֶה אָדֹם שֶל קֶטֶל אוֹ פְּרָגִים
מְצַלְצְלִים: לִחְיוֹת! לָמוּת!
לְהַתִּיר קְשָׁרִים בְּאִבְחָה אַחַת שֶׁל חֶרֶב.
לֹא לְחַכּוֹת יָפָה לַבֶטַח, מְמֻסְגֶּרֶת בְּחַלּוֹן.
לְגַּלוֹת רֶכֶס הַר, אָפִיק בְּסֵפֶר, בַּרְחוֹב –
לֹא אֶת שָׁדָי, רַגְלַי, לִבִּי.
אֲנִי רוֹצָה לַחֲצוֹת בִּצּוֹת, לָצוּד אֶת הָאָנָקוֹנְדָה.
לֹא לְחַפֵּשׂ אֶת הַנָּחָשׁ כְּדֵי לְדַבֵּר אִתּוֹ
עַל שִׁנוּיִים בְּתַפְרִיט אֲרוּחַת הַעֶרֶב,
זַן חָדָשׁ, מַדְהִים שֶל תַּפּוּחִים.
לָשִׁיר, לֹא לְפַתּוֹת. שֶׁמִּלּוֹתַי
יְשַׁנּוּ אֶת עוֹלָמוֹ שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר. כֵּן,
אֲנִי רוֹצָה שֶתֹּאהַב אוֹתִּי. אֲבָל אַל תָּבוֹא
לְהַצִּיל אוֹתִי. אֲנִי רוֹצָה לָשִׁיר.
* מתוך הספר "אותו הנהר פעמיים", הליקון 2007
זה מה שמעניין אותי בנושא הזה של גברים ונשים (ובעצם בכל נושא) : לא "מה עושים לנו" אלא – מה אנחנו עושות לעצמנו.
שיר נהדר, עושה חשק לשיר אתך יחד.
תודה לי, לפעמים אני קוראת לשיר הזה הִמנון המהפכה…
המנון מצוין!
בעניין הימנון…
בדרך כלל מעניין אותי לכתוב על אנשים. בלי לפזם המנונים או המנונות. הויכוח של אדם עם עצמו מעניין אותי יותר מכל ויכוח שלו עם אדם – ובודאי קבוצה – אחרים. אבל… בדיוק קראתי בפוסט שלך תגובה של עדה, אשה שאני קוראת את דבריה בעניין ובהערכה, שבה היא מסתייגת מהמונח פמיניסטית – לפחות לגבי עצמה. ניסיתי לחזור לתרגומים שלי, אבל זה מעסיק אותי וחזרתי לבלוג להרגע.
יש לי בעייה גדולה עם האמירה הזאת. אני לא מבינה, איך אפשר לא להזדהות עם ההגדרה – פמיניסטית? גברים ונשים כאחד?
פמיניזם זה להאמין שנשים וגברים שווים, וחייבים לקבל זכויות שוות.
מה בדיוק הבעיה להתייצב שם?
כבר מזמן עבר עידן הפמיניזם הלוחמני וראיית אשה פמיניסטית כבוצ"ית מסוקסת , מרירה, שהרוח מבדרת את השיער על שוקיה (העבות.) פעם הרבה מאוד נשים מיהרו להסתייג מהמונח הזה, היה הרבה מה להפסיד. אבל עכשיו התייחסות למונח פמיניזם כאל מילה גסה נשארה חלקם של מתי מעט. זה לא מְגַבְרֵר… וזה לא מוחק אינדיווידואליוּת; כל אחת-ואחד פמיניסט בסגנונו הוא. לי, למשל, קשה להזדהות עם כותרת כמו "למה גברים שונאים נשים." אני לא חושבת שגברים שונאים נשים. ואני אוהבת גברים. ויש לי שני בנים….
הגברים שפגשתי בחיי היו נדיבים, הוגנים ומעניקים מהנשים שפגשתי. מזל? אולי.
אבל אני ללא ספק פמיניסטית. משום שמה שמעניין אותי פה זה להביא למצב של שוויון.
גם אני לא ממהרת להצטרף להימנונות ולאיזמים, אבל כל מה שכתבת כאן אני מהדהדת אתך. כולל חוסר ההזדהות עם הכותרת על הגברים ששונאים נשים והתחושה שיש לי מזל ואני מבורכת בבן זוגי וביחסים בינינו.
ליעל –
ראיתי בדף הכניסה שלכם שיש תגובה שמופנית אלי ונכנסתי לראות. אני מאמינה שמגיעה לך תגובה – רק אשתדל לא לגרום פה להצפה, כפי שקורה לי לא פעם.
הופתעתי ושמחתי לקרוא שאת קוראת את דברי בעניין ובהערכה. לא ידעתי.
בעניין הפמיניזם:
כמו לכל מונח חשוב בתולדות החשיבה האנושית, גם למונח הזה יש יותר מפרשנות אחת. עם הפרשנות שהיצעת אין לי שום בעיה. כל מי שיש לו שכל בקודקודו יודע שנשים וגברים חייבים להיות שווים בפני החוק, ושכל חריגה מהעיקרון הזה מחייבת תיקון. במובן הזה, אני פמיניסטית כמו (כמעט) כולם.
אבל יש גם פרשנויות אחרות. "ביצ"יות מסוקסת" זה לא מה שמטריד אותי, אבל מרירות בהחלט כן, ומקריאה ומשיטוט בבלוגיה הזאת – וגם בבלוגיה שבה אני כותבת כבר כמעט שנתיים – אני יכולה לומר שאני דווקא נתקלת בלא מעט מהמריר-המריר הזה. לא בכל מקום, כמובן, אבל יש הרבה. התמונה שאני מקבלת בבלוגים רבים, כאן ובבלוגיות אחרות, היא של מרירות רבה, של רגשות קיפוח קשים, של תפיסה קורבנית, של מגזר שחש שגם הטבע וגם אלוהים וגם האדם התאכזרו אליו מרגע לידתו. אולי כתוצאה מרגשות הקיפוח והמרירות האלה אני מוצאת גם הרבה תוקפנות. היא מכמירת לב לא פעם, משום שביסודה היא תוקפנות מתגוננת, אבל היא בכל זאת תוקפנות, לפעמים אפילו ארסית, ואני מתקשה להשלים אתה. ולכן אינני מגדירה את עצמי כפמיניסטית (בהתאם להגדרה הזאת שהזכרתי) – כי אינני מרגישה את עצמי בת למגזר המקופח והמריר הזה.
לא שחיי תמיד התנהלו ומתנהלים כרצוני, לא שלא שילמתי מחירים, וכו" – אבל אני נזהרת מאד לפני שאני מייחסת את כל הדברים שקרו לי לקיפוח על רקע מגדר. ייתכן שקיפוח מן הסוג הזה הוא חלק מההסבר לדברים שקרו לי בחיי, אבל הוא בשום אופן לא ההסבר העיקרי, ובטח שלא היחידי. גם לי ולבחירות שעשיתי היה חלק בכך, ויכולתי לבחור אחרת, ואני משלםת את המחיר של בחירותי בלי ליילל.
אשר לשוויון בין נשים וגברים: בעיני, הם שווים לחלוטין מבחינה אינטלקטואלית ויצירתית, הם צריכים להיות שווים לחלוטין בפני החוק, ובכל מה שנוגע לשוויון הזדמנויות ותנאי שכר. מבחינה רגשית אני חושבת שיש הבדלים – לא מסוג של "יותר טוב" -"פחות טוב", אלא פשוט דרכי התבוננות אחרות, ואני לא מוצאת בזה שום דבר רע. להיפך. בכל הנוגע להתפתחות שרירי הזרועות אני חושבת שגברים מנצחים, ולכן אני שמחה כשהם מתנדבים לעזור לי לסחוב מזוודות.
וזהו. כאן נסתיימו טיעוני. 🙂
עדה, אני איתך, אחת לאחת, כמעט בכל נקודה.
(אל תקבלי את זה כקל-ערך… זה לא קורה לעתים קרובות)
גם אני סולדת מהעמדה הזאת, שאקרא לה פה תנוחה… להדגשה: התנוחה הקורבנית. אם קראת את השיר ובעצם כל דבר אחר שפרסמתי אי פעם, נראה לי שתסכימי.
גם אני לא סובלת את התוקפנות המתגוננת , כהגדרתך המדויקת, ותרשי לי להוסיף גם – והאוטומטית, של נשים מסוימות, שמושכות כל נושא שבעולם לתחום המיגדר ובחלקן גם מגיבות לטעמי בצורה מביכה, גסה לא חכמה ולא אפקטיבית, באלימות של פינצ"רים.
אני אוהבת להיות אשה, ולא איכפת לי שיפתחו בשבילי בקבוק שהפקק שלו עקשן במיוחד, להיפך. ואני אוהבת את השוני בין גברים לנשים. עד כאן – אחותי את…
אבל.
לא מסכימה בעניין סיבות-ההתנגדות לקרוא לעצמך פמיניסטית.
Do not spill the baby with the bathwater…
בפמיניזם יש כל מיני אנשים . ממש כמו בסוציאליזם, בדת זו או אחרת או בתנועת הגייז, למשל
מאחר שמדובר במספרים אדירים של אנשים, יש שם כל מיני דרגות של שכנוע, או אינטלקט, רגישות, וגם של סיפוק או מרירות.
זה מאוד לא לעניין להאשים תנועה שלימה במרירות. מאיפה לדעתך זה בא? אצלי זה מתחבר להאשמת (מילה שלי) כל הנשים בנטייה להיסטריה. לא טוב.
ופמיניזם זו כבר מזמן לא תנועה, זו יותר רעיון, אמונה, כמו דמוקרטיה.
בכל מקום קיימים אלה שמתנהלים בצורה שונה מאיתנו: עדיין לא נפרוש משייכות לרעיון או לקבוצה שמחזיקה ברעיון ששווה להאמין בו.
הפמיניזם זקוק עדיין ל-איזם שלו, משום שנותרו לו עוד נטרות רבות וחשובות שלא הושגו. ה-איזם הוא התארגנות, הוא מאפשר להאבק ולהתקדם. אז בנושא הזה, אני מאזממת את עצמי. אין בי שום חשש שאראה מרירה או חמצמצה, פשוט משום שאני לא. ואין לי שום רצון להתבדל בגלל הקיצוניים, או אלה שמתבטאות בצורה שונה ממני.
יעל ועדה,
לפמיניזם שאתן מדברות עליו קוראים בעצם דמוקרטיה, לא?
זה מה שכתבתי, אני חושבת.
ולכן אני שואלת למה ההסתייגות מהמונח פמיניזם.
מי ינער את חוצנו מלהקרא "דמוקרט" משום שיש בין הדמוקרטים שרלטנים, חמדנים, נצלנים וסתם טפשים?
כן, אבל לקרוא לדמוקרטיה פמיניזם זה להודות בפה רפה שלא, אבל כן, שאת שייכת לאחוה המרירה הזו רק כי היא מורכבת מנשים.
זכויות שוות לכל אדם הן מה שכל דמוקרטיה אמורה להבטיח לאזרחיה, לא?
מה נשאר למלה פמיניזם להוסיף לזה?
אמיר, אתה מגדיר פמיניזם הגדרה אחרת?
לובי.
דמוקרטיה זו מערכת ענקית. צריך תת-מערכות שיטפלו בצדדים ונושאים שונים.
נורא מוזר לקרוא לפמיניזם "מריר" בשנת 2008.
אני מרגישה "אחות" של פמיניסטית אוטומטית-מרירה מעצם היותה פמיניסטית או אשה — ממש כמו שאני מרגישה אחות של מתנחל מעצם היותו יהודי כמוני.
כלומר: היא לא אחותי, הוא לא אחי.
יש רעיונות, ובהם אנחנו דבקים כאשר אנחנו מנסים לקדם אותם (למשל: זכויות גייז, סוציאליזם, דמוקרטיה)
ויש את האנשים ששותפים לאותו שם אבל מבזים אותו ואת הרעיון שבמהותו.
נ.ב. אבא שלך מריר.
אבא שלי באמת קצת מריר.
אבל אתה מתוק.
(וחריף…)
התאווה למתוק זה משהו שהיינו רוצים להתגבר עליו
החריף – הוא טעמם של חסרי הטעם
ואילו המריר – הוא הטעם של האנינים
הטעם שנותן את האיזון למתיקות הבלתי נסבלת
תעשיות שלמות חיות על מרירות
האחת תעשית השוקולד (ראי כמה חנויות איכות נפתחו במחוז מגורייך) והשנייה זו שאת שייכת לשוליים שלה – תעשיית המוזיקה המגלגלת מליונים הנבנית משירה העוסקת באהבה מתוקה מרירה
כך שלפני שאתן ממהרות להסתייג מהמרירות רצות להצהיר על עצמכן מתוקות מאושרות בחלקכן ספונות היטב בחיק זוגכן המכבד והאוהב חשבו על המרירות הזו שמחזיקה בתוכה את המתח בין המצוי לרצוי ואת חוסר האונים של היחיד מול גלי האדישות ויחס המבטל אליו. בכוח המרירות הזו שלא עושה הנחות שמצביעה על החסר שצועקת את חולשתושל היחיד קמות תנועות חתרניות. אבל השאר נכתב בצורה בהירה אצל אילה בן לולו באחד הפוסטים.
מדי פעם אני נכנס לבלוגים של נשים.
זה עושה לי רגושים.
ואי אפשר להאשים
אותי
אני חושב
או אולי כן
אבל כשאני קורא את הנון בית
אני מבין כמה באמת
את רוצה
לְהַתִּיר קְשָׁרִים בְּאִבְחָה אַחַת שֶׁל חֶרֶב
אבל מותק כנראה זה לא יקרה הערב
בסופו של יום ליד החלון
את יפה
ואולי עוגת תפוחים אופה
עושה עיניים לנחש
אמיר אני לא מסכימה איתך. מנקודת הזמן שלנו היום, ומהמקום של החברה המערבית אנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות לפמיניזם רדוקציה לדמוקרטיה. אבל צריך להבין שפמיניזם, (בעצם הבה ונקרא לזה התנועה לשחרור האישה). ומי ישחרר את האישה? האישה תשחרר את עצמה ולא תמתין שייאותו לתת לה זכויות. מה שאני מנסה לומר הוא – כדי לייצר תנועה עם נשים שנאבקות לשחרורן (רק בשנת 1920 קיבלו הנשים זכות בחירה בארה"ב), צריך לייצר אידאולוגיה מופרדת, אידאולוגיה מכוננת, משהו שיגדר אותן. והדבר נכון לגבי כל שינוי חברתי ופוליטי גדול. צריך תורה, צריך דגל, צריך מטיפות בכיכר העיר, צריך שם, שם חדש, אי אפשר לקרוא למאבק הזה מאבק למען הדמוקרטיה ולמען שוייון הזכויות של אנשים באשר הם אנשים (את זה כבר עשו במהפכה הצרפתית). בקיצור אמיר, אני חושבת שכך עובד כל שינוי חברתי-כדי להידמות סוף סוף לשאר ולא להיות מופלה לרעה, מוכרחים קודם להיבדל, גם אם ההבדל הוא של שם בלבד (ואני כמעט בטוחה שלא כך הוא). גם אם אמרו דברים דומים בעבר בשמה של הדמוקרטיה או כל זכות אחרת – חשוב הדגש החדש, חשובה תשומת הלב החברתית והציבורית, חשובה המודעות שלא היתה קיימת קודם. זהו חלק מהדינמיקה של התנועה, של כל תנועה – משהו שצובר תאוצה ושואט קדימה.
"ושועט קדימה" כמובן ולא "שואט" כמו שהקלדתי בטעות.
כששועטים משאירים לפעמים גם בדרך חללים אז הע" שנשמטה נסלחת בעקבות הנסיבות
שעתויפה של הנפש כשהיא שועטת קדימה
סתם תוספת שתפסה אותי
ליעל:
אני מודה לך על ההסכמה – ומבטיחה לך שאני מתייחסת אליה במלוא הרצינות. 🙂
אני לא מכירה את הכתיבה שלך, ולא הייתי בבלוג שלך לעיתים תכופות, אבל להבא אהיה יותר.
נראה לי שיש בינינו הסכמה – ונשארו רק ענייני טרמינולוגיה. אני רק רוצה להדגיש שלא האשמתי את כל הפמיניזם במרירות, ובכלל לא כל כך האשמתי – פשוט אמרתי שאני רואה בבלוגיות הרבה מרירות, ושהיא ותוצרי הלוואי שלה מפריעים לי, ושקשה לי להזדהות עם זה.
אני רואה שפה למטה בתגובות מתחיל להתפתח דיון על עניין נוסף שמצריך עיון. לעניין זה אומר, שהגדרת הפמיניזם שמקובלת על שתינו היא פשוט השאיפה לשוויון. בבסיס הפמיניזם עומד סוג של סקטוריאליות, ואני לא בטוחה שהדרך הטובה ביותר להשיג שוויון היא התבדלות. התגובה האוטומטית של כל קבוצה מקופחת (לא רק נשים) היא לפתוח במאבק שמנציח את שונותה, ואינני יודעת אם זו הדרך הנכונה. זו שאלה כבדת משקל – אני לא בטוחה שיש לי תשובה.
יעל, כיוון שרבות נכתב בבלוג על השיר הזה ובצדק, רק אוסיף ואומר שזה שיר יפה להלל וחזק מאוד, מסוג השירים הסינגולריים שקופצים למשוררים מן הראש. אך בכלל, צריך לומר, שהספר שלך, "אותו הנהר פעמיים", נושא בחובו הרבה שירים יפים ולא רק שירים המנסחים איזושהי תפיסת עולם בדרך מעולה ומקורית, גם שירים אישיים, ליריים רגישים ונפלאים. רני
שיר נפלא. איזה קצב, איזה עוצמה. אחד השירים האהובים עלי באותו נהר פעמיים.
אילה תלמידתי! כיף לראות אותך פה. איך הכתיבה?
יעל
האדס בפאניקה, קרברוס נפל שדוד,
למנגינת אורפיאה המופלאה שלך. רק הבטיחי לא להפנות ראשך לאחור.
לא נראה לי שלהאדס וקרברוס יהיה איכפת אם בני האנוש יחלקו ביניהם את התפקידים בצורה א ח ר ת… נראה לי, שזה יפריע יותר לאורפיאוס, וללא מעט אוורידיקות.
ואני גם מכירה הרבה מאוד אורפאוסים שילכו על זה בלי בעיות.
אתה, למשל?
יעל
כמובן שאשמח ללכת על זה.
ודווקא בגלל זה האדס וקרברוס בפאניקה, על מה הם ישמרו, הם עלולים להיות מובטלים.
כתבתי לך קודם בשם האורפיאוס הזה – החדש, אבל בגלל שאני עדיין מגשש באפילת הבלוגוספירה לא היה לי האומץ הדרוש. ותודה שחילצת
מוישלה
ברור לחלוטין שאתה האורפיאוס החדש, אתה איש יקר.
חבל שלא ניגשת לאודישן לתפקיד האדס, אז גם החיים אחרי המוות היו משתפרים
…
ניגשתי, אבל לרגל יום האשה, התפקיד כבר אוישה. אני מבטיח לגשת לאודישן הבא.
אני מזדהה לחלוטין עם הדברים שכתבת לעדה וללי.גם נפשי מקבלת נקע ובקע מהכללות גורפות שלא רואות את הפרטים.
דבר אחר: יש סיכוי (אני עובד על זה עכשיו) לממש את עניין השירה בגן הבוטני.
בהצלחה בסמסטר ב"
ב ד י ו ק
יפה נורא. לא בטוחה שמה שחסר לנו הנשים זה היפוך תפקידים, ודאי לא רק.
הבעיה של הפמיניזם אינו מול החוק. הבעיה שלו מול החברה והשבטיות הישראלית. ככל שהמצב הכלכלי וההשכלתי קשה יותר כך האישה משלמת מחיר גבוהה יותר: לקום ב-4:00 כדי לנקות, לבשל טרי, לסדר לבד את הילדים , לסדר את הבית בסוף היום לבד. להכין ארוחות לבד. לקלח לבד. ראיתי את זה כשהדרכתי תיכוניסטים מכל הארץ – ממקומות שמרניים הבנות כבר חונכו לשתוק. לגחך במבוכה אם פונים אליהן.
זה לא שאצל אחרות הכל תמיד טוב, אבל על הסקאלה ודאי קשה יותר לקבל יותר תפקידים ולהישאר באותה חלוקת עבודה בבית.
מסכימה איתך.
מה שחשוב זה החופש לבחור
כך שאם מישהי רוצה / מתאים לה/ צריכה "תפקיד אחר" – היא תוכל להיות בו.
תודה!!
יעליק, מה-זה אהבתי ת"שיר הזה כבר מהספר. ושמת ת"אצבע בדיוק בנקודה המה-זה נכונה. כמי שבא מבית של שוויון בין אשה וגבר, ולמד אצל מרשה פרידמן בחיפה בשנות -70 הראשונות בקבוצות של נשים וגברים להעצמת תודעה, יודע שמבלי להקל ראש חלילה בחולרות כמו קצב, רמון, ואיציק-שפיציק מרדכי, אשה צריכה לגאול את עצמה, קודם כל. ברגע שהפמיניזם הגיע לעיתון "את", ידעתי שהסיפור גמור. ועל לימודי המגדר יותר-עדיף לא להשחית מילים. ובמעון הראשון בארץ לנשים מוכות [בחיפה] היינו, כמה גברים, מלווים נשים לדיוני גט ברבנות. ולצערנו, לא היינו צריכים להגן על הנשים מפני הגברים, אלא להיפך. הן ממש רצו לחזור הביתה ולחטוף שוב. אז יופי שאת מפרסמת ת"שיר לקראת יום האשה. חבל רק שלימור לבנת [או כפי שאנחנו מכנים אותה בחיבה רבה, "לימון חומצת"] לא תקרא. עודדיק
גם אני תכף נעלמת מפה. מאד הסכמתי עם עודד בקשר לאת ולפמניזם הכושל שלנו כנשים. בדיוק ישבנו אני ובעלי שאמר שחייבים להחרים את עיתון לאשה כי צילמו שם ילדות עם תחתונים לאיזה פרסומת דוחה והיה איזה כיתוב די שובניסטי מתחת.אין לי מושג באיזה גיליון מדובר , אבל מה זה משנה. מצד שני אני כן מבינה את אלה שמתראינות לשם לצרכי פרנסתן , אולי הן עושות חסד עם הזבל הזה.
השיר גורם לחשוב וכן..איך אנחנו כנשים מסכימות שזבל כזה ייצג אותנו, אנחנו הנערות המטופשות שעומדות כמו בשר טחון בתחרות מלכת היופי ?
ולא תאמיני אך כנערה התחריתי במיס ר"ג עוד שוק בשר מזוהם כך שאני מכירה את התחושה של למכור את נפשך לדעת הקהל,כבר אז כבר אז המסר המטופש של תהיי קודם כל יפה חלחל אלי במלוא עוזו ולשמחתי נמנעתי מלהעביר אותו הלאה.
אבל עובדה שאנחנו לא יוצאות לרחובות על זוטות מעין אלו שגורמות להטרדות מיניות בעתיד , כי אם אני בובה ויש לי בגד- ים ושדיים אז עד הסוף.
תוחרם תחרות מלכת היופי לאלתר , את מי היא משרתת? יוחרמו שלטי החוצות , למה אנחנו שותקות?
"לשאת אהוב בזרועותיי", הידד. שיר נהדר מלא רוח ורוח לחימה. כפי שצריך. מזכיר לי שלפני עשור שנים בערך הוזמנתי בירושלים למרכז פמיניסטי-לוחמני כלשהו לדבר על ספר שבו הגיבורה עושה מעשה אלים כי זה מה ששלומה ועצמאותה חייבו אותה לעשות, וכל הלוחמות האידיאולוגיות גלגלו עיניים. הכוח הזה הוא רק של הגברים, הן אמרו. אישה היא אישה… צדקת, קודם כול לשנות את התפיסה לגבי עצמנו!
מאוד אוהבת את זה
לֹא לְחַפֵּשׂ אֶת הַנָּחָשׁ כְּדֵי לְדַבֵּר אִתּוֹ
עַל שִׁנוּיִים בְּתַפְרִיט אֲרוּחַת הַעֶרֶב,
זַן חָדָשׁ, מַדְהִים שֶל תַּפּוּחִים.
לָשִׁיר, לֹא לְפַתּוֹת
מאוד מאוד. מקסים ממש וחכם.
יעל, קסם השיר כמו נקטר ומעצים את הנשיות, שלא נבוש ולא ניכלם להיות אנחנו.
ויותר ממה שאנחנו עושים לעצמנו, זה מה שאנחנו עושים בעצמנו.
לקחת עמדה אקטיבית, לנוע קדימה, לצאת למאבק.
יעל, השיר מעורר בי מחשבות רבות. בעיקר את הרצון לקחת בכוח את מה שנראה כרצון לשוויון. ז"א ביטויים אביריים אך תאורים אלימים כמו:
"לִשְׁבֹּר, לְהַתִּיז רָאשִׁים,
בְּתּוֹךְ שָׁדֶה אָדֹם שֶל קֶטֶל,
לְהַתִּיר קְשָׁרִים בְּאִבְחָה אַחַת שֶׁל חֶרֶב.
לָצוּד אֶת הָאָנָקוֹנְדָה"
זה כמעט כמו להשתמש במושג "לכבוש את השלום" או שלום או כיבוש…:)
את באמת מרגישה, חושבת שאת רוצה בכל רשימת המטלות הזו כדי להרגיש שווה בין שווים?.
שירה מטבעה עושה שימוש פרובוקטיבי בתאורים ועל כך אני מעריכה אותך שהבאת את הנושא אל מחשבותיו של הקורא ושלי.
אופן הכתיבה שלך מתיר קשרים באבחה של חרב…:)
נ.ב
בפנים אני הרגשתי שאת מתנפחת, לוקחת הרבה אוויר כמו ג"יני כדי להגיד את השיר הזה. ז"א זה עלה לך ביוקר לדבר כך, לא?
עודד, לאה, יעל, אורה, רונן ותמי —
סליחה על ההעלמות — אחזור למחשב ולפוסט מחר,
יעל
זה מאד עז-הבעה (מלה של שבת, אני יודעת, אבל אין לי אחרת במקומה). ומשכנע, בעיקר כשאני קוראת את "אני" שבשורה האחרונה כמלה המודגשת במשפט.
אהבתי את כל האגדות ששזרת כאן. אפילו בדקתי שוב את סיפור אורפיאוס ואאורידיקה, רק בכל זאת אינני מבינה למה השיר מסוכן – ועל איזה ספר מדובר בשורה הראשונה.
יעל- שיר נהדר בעיני. ובאמת מאד מדויק ומדבר על החופש לבחור, שהוא ובדיוק הוא חלק משמעותי מהפמיניזם שלי.
אבל היה לי עצוב לקרוא חלק מהתגובות כאן. בעיקר את אלה של עדה ושל אמיר, ועצוב לי שכפמיניסטית ממשיכים כל הזמן להאשים אותי בכל מיני האשמות של תוקפנות, קורבנות מרירות וכדומה ולהסתייג ממני, גם אם במילים מאד מנומסות ופואטיות.
אני פמיניסטית. אני לא מסכנה, לא קורבנית, לא תוקפנית (בדרך כלל) ומשתדלת מאד לא להיות מרירה. אני אוהבת להיות אישה וגם אוהבת גברים בסך הכל כשהם לא פוגעים בי. אבל אני פמיניסטית ואני יודעת שנשים הן קבוצה מדוכאת. דיכוי שנמצא על קו רצף ארוך שבקצה אחד שלו נמצאות נעלי עקב וקרמים נגד קמטים, אחר כך יש כמה ניתוחים להגדלת חזה, אחר כך יש שכר נמוך ובקצה השני של הרצף (אחרי עוד הרבה מאד דברים שיושבים על הקו הזה) יש אונס ורצח של נשים. הם אמנם בקצה הרצף, אבל הם לא נדירים כלל.
האם מישהו יכול להתווכח עם זה? כנראה שכן, כי אפשר להתווכח עם כל דבר, אבל מכל מי שבוחר להתווכח עם זה הייתי רק מבקשת להסתכל פנימה ולנסות לראות מה המניע האמיתי לויכוח.
אליענה, הרי אין שום ויכוח שבדמוקרטיה הראויה לשמה יש למנוע עוול מכל אדם בגלל מינו, דתו, גילו, מעמדו וכו".
התפקידים החברתיים והנפשיים של המינים הם נדנדה אחת, ולא ניתן להימלט מזה.
כולנו היינו במערכות יחסים, כולנו יצאנו מהן לא פעם מצולקים, אבל יש לקוות שגם עם חוויות טובות לעיתים.
ומהו המניע האמיתי לוויכוח, אליענה? המניע, כך נדמה לי, הוא שפמיניזם הוא לעתים קרובות מדי דגל שמסתתרים תחתיו מפני היחסים הממשיים שבהם אנחנו נתקלים בחיים שלנו. בחיים יש רק אני ואת/ה, ושם האתגר הגדול ביותר.
אני חושבת שהמניע הוא אחר.
אני נוטה להאמין שאני לא מסתתרת מאחורי שום דגל. אני חיה ביחסים ממשיים ואני רוצה יחסים כאלה. לא מפחדת מהם. להפך- משתוקקת אליהם על כל מה שכרוך בהם.
נראה לי שיש כל מיני מניעים, אבל אחד מהם יכול להיות אולי האיום מפני משהו חדש. משהו שיפר את הסדר הקים שהוא נוח מאד לחלק מאיתנו.
אני מנסה מאד בדברים שלי לא להיות תוקפנית ולא להתקיף, עם זאת נדמה לי שאתה מרגיש מותקף. ואולי זו אני שמרגישה מותקפת? אני לא יודעת.
ולגבי עניין הדמוקרטיה, אני מסכימה עם ההגדרה שלך לדמוקרטיה אמיתית ויחד עם זאת חושבת שדמוקרטיה כגון זו לא מתקיימת בשום מקום. לפחות לא בשום מקום שאותו אני מכירה.
ועוד דבר- למה ההתנגדות הגדולה הזו למילה פמיניזם? למה צריך להכליל אותה בתוך מילים אחרות ולבטל אותה? ואם הייתי ממציאה עכשיו מילה שתתאר את הדיכוי שהטיבטים חוו מהסינים האם גם אז היית יוצא כל כך נגד המילה הזו?
לאליענה:
כדי להעמיד דברים על דיוקם: לא האשמתי אותך בשום דבר. עניתי לשאלה של יעל גלוברמן, שרצתה לדעת איך ייתכן שאינני מזדהה עם הזרם הפמיניסטי. תשובתי לה, על קצה המזלג, היתה שקשה לי להזדהות עם מרירות תקפנית שאני מוצאת בחלקים לא מבוטלים של הזרם הזה. לא דרשתי מאותם חלקים להשתנות ולחשוב אחרת. רק הסברתי שאורח החשיבה שלהם איננו מתאים לי, ושמשום כך אינני יכולה להיות שותפה לדרך שהוא מבטא.
בנוגע לדברים שכתבת למעלה:
אף שיש נשים מקופחות רבות, אני לא רואה את כל הנשים כקבוצה מדוכאת. אני גם לא מקבלת את דעתך (אותה את מנסחת, בקביעוּת, כעובדה שאין להרהר אחריה), שנעלי עקב וקרמים נגד קמטים מייצגים חלק מהסקאלה של הדיכוי נגד נשים. בוויכוחים של הימים האחרונים אני מוצאת חוסר נכונות להתבונן באלימות נגד נשים כחלק מאלימות חברתית בכלל, או להתבונן בתכתיבי האופנה כחלק מההבל האנושי בכלל. ההתעקשות לראות את ציוויי האופנה – יהיו מופרכים ככל שיהיו – כחלק ממזימה של גברים נגד נשים, אכן נראית כתוצר של השקפת עולם קורבנית.
מה שהפריע לי במיוחד הוא הקביעה, שעם הדעות (כן, דעות) שאת משמיעה אי אפשר בכלל להתווכח, אלא אם כן הוויכוח נובע מתוך איזה יצר וכחנות נלעג, או, גרוע מזה, ממניע נסתר (וכנראה גם לא טהור). בכך את מסרבת לקבל את העובדה שדעותי, גם אם הן מוטעות בעינייך (ואולי באמת מוטעות לחלוטין), מבוססות, בכל זאת, על נסיון חיי, על השיפוט המחושב שלי, על האינטליגנציה וההשכלה שלי, על ההתבוננות שלי בעולם, וכך הלאה. בסירוב כזה אני באמת רואה סוג מסויים של תוקפנות.
וזו הסיבה שהדרך של הזרם הפמיניסטי, או לפחות של חלקים ממנו, אינה דרכי. אני לא דורשת מאף אחת להשתנות – יש מספיק מקום תחת השמש לכל הזרמים והגישות – אבל אני מוסיפה לשמור לעצמי את הזכות לשפוט דברים באופן עצמאי, בהתאם למידת ההתאמה שלהם להכרתי ולתחושותי – בין אם זה נחשב "בסדר" לחשוב כך ובין אם לא.
באותו אופן, אגב, אני שומרת לעצמי את הזכות לא לנעול נעלי עקב ולא להתאפר. לא מפני שזו מזימה של הגברים נגדי, אלא משום שזה לא נוח לי, וכאדם חופשי ובעל מחשבה עצמאית, אני אחליט מה אלבש, ולא אף אחד אחר.
עדה, אם אנחנו כבר מדברות על תוקפנות- התגובה האחרונה שלך הייתה מאד תוקפנית ולא נעימה.
אבל יחד עם זה יש בה דברים שכנראה אני צריכה לחשוב עליהם ולבחון אותם.
ברור לי שדעותי הן דעות בלבד. אני מאמינה בהן באופן עמוק אבל אני לא רואה את עצמי כמי שמחזיקה את האמת האבסלוטית אצלה ביד. צר לי לשמוע שככה אני נקראת ואני צריכה לבדוק את עצמי בעניין הזה.
ועוד דבר, לגבי נושא המניע, אני מעולם לא רמזתי שמדובר במניעים לא טהורים. זו הייתה תוספת שלך. המניע שאני חושבת עליו, כמו שאמרתי גם לאמיר הוא הפחד והאיום שבהפרת הסדר החברתי הקבוע והמוכר. ושוב זוהי דעתי בלבד ונדמה לי שיש לי את כל הזכות שבעולם להביע אותה כמה פעמים שמתחשק לי ואם זה מפריע לך את לא חייבת לקרוא.
עדה- קראתי עכשיו שוב את התגובה שלך והפעם הרגשתי שהיא פחות תוקפנית ממה שחשתי קודם והיה לי חשוב לומר את זה. קראתי שוב גם את דברי שעליהם הגבת וגם הבנתי מאיפה באה הקביעה שלך שאני לא נותנת פתח לויכוחים עם הדברים שלי. זו לא הייתה כוונתי כמובן. אני התכוונתי (ועכשיו אני מרגישה כמו ילדת בית ספר שנמצאת בחדר המנהלת) לכך שאי אפשר להתווכח עם העובדה שאונס ותקיפה מינית הן תופעות שקורות על בסיס יומיומי.
נורא לא נוח לי עם ויכוחים שגולשים לתוקפנות ויוצרים תחושה של עלבון, שזו התחושה שהרגשתי כשקראתי את התגובה שלך. אני באמת מאמינה שניתן לדבר על הכל גם בלי לגלוש לשם. אבל אולי גם כאן אני טועה.
לאליענה:
זה בסדר, לא נגרם נזק, ואת לא צריכה להרגיש כמו אצל המנהלת (אני לא מנהלת). מה גם שיש הרבה חן באיך שאת כותבת את זה, ואגב, גם לא מעט אומץ. לא התכוונתי לפגוע בך, וצר לי אם נפגעת. כל העניין אינו אישי, ודווקא כן נראה לי שכדאי לדבר על זה, כי כשהדיבורים נעשים בשקט ובסדר, הם יכולים להביא לבירור של דברים חשובים.
לעצם העניין – הבעיה עם המניע, כפי שאת מציגה אותו, היא שאם באמת אני כל כך מדוכאת ומקופחת, למה שלא ארצה בשינוי? ואם התשובה לכך היא שאני מדוכאת אבל לא יודעת שאני מדוכאת, הרי שנדמה לי שקראת מספיק מתגובותי כדי לדעת שזו תשובה שיהיה לי קשה לבלוע.
בעניין מה שכתבת קודם, על כך שתבדקי ותחשבי שוב – מזה יכול לצאת רק טוב. לא שאני מאמינה שתשני את השקפת עולמך – וגם אין בכך צורך – אבל בדיקה של עניינים מזוויות אחרות ומפרספקטיבות רחבות יותר יכולה רק להועיל. יותר מזה אי אפשר ולא צריך לבקש.
אני מעדיפה לחפש הכרויות אונליין
http://www.bonakir.com
אליענה, לא חשבתי ש"פמיניזם" הוא מלה שמסמנת דיכוי. אבל אני מניח שאת מתכוונת למאבק בדיכוי.
אוקי. ואם אני אמציא עכשיו מלה למאבק בדיכוי של גברים על ידי נשים? הנה, נקרא לזה "אנדריזם". ומה נעשה בשתי המלים האלה, שלך ושלי?
פה ידברו על סבלה של עקרת הבית העובדת ושם על גבו הנסדק של המפרנס המורעל. זה ידבר על טבח חברון וזה על דיר יאסין.
אנחנו כמו יין ויאנג. חתיכה אחת. ובמה שאינו שייך לתיקון הדמוקרטיה שאנו חיים בה, אני מציע שנטפח בין אנשים תקשורת טובה, אהדה הבנה ואהבה, ובין נשים וגברים גם נשאיר מקום לקצת שונות ומסתורין ותשוקה. לא מכיר דרך אחרת.
לִפְרֹץ לַשְּׁאוֹל / לְהִסְתַּכֵּן /מַטָּלוֹת שֶׁהַדָּם וְהָאֵלִים הִטִּילוּ/לִשְׁבֹּר / לְהַתִּיז רָאשִׁים
בְּתּוֹךְ שָׁדֶה שֶל קֶטֶל
לִחְיוֹת! לָמוּת!
לְהַתִּיר קְשָׁרִים בְּאִבְחָה אַחַת שֶׁל חֶרֶב.
בנות. אלימות אתן מבקשות אבל כשאתן נתקלות בצל צילה נחשדות בביטיה אתן מיד מתכנסות נחרדות מתנצלות
לִפְרֹץ לַשְּׁאוֹל / לְהִסְתַּכֵּן /מַטָּלוֹת שֶׁהַדָּם וְהָאֵלִים הִטִּילוּ/לִשְׁבֹּר / לְהַתִּיז רָאשִׁים
בְּתּוֹךְ שָׁדֶה שֶל קֶטֶל
לִחְיוֹת! לָמוּת!
לְהַתִּיר קְשָׁרִים בְּאִבְחָה אַחַת שֶׁל חֶרֶב.
בנות. אלימות אתן מבקשות אבל כשאתן נתקלות בצל צילה נחשדות בביטיה אתן מיד מתכנסות נחרדות מתנצלות
אם אתן מעוניינות למצוא המנון למהפכה כפי שהעידה יעל גלוברמן על שירה אתן צריכות לקחת בחשבון שמהפכות מטיבען הן אלימות אחרת איך יתהפך?
מסתורין תשוקה ושונות מבקש אמיר ואני אומרת בכל המילים האלו מסתתר קורטוב של אלימות וטוב שכך
אלוהים אדירות, מה עושים?
הגעתי הביתה לפני עשר דקות, טרפתי טוסט בעמידה ופתחתי את המחשב. חמש דקות טיפול במיילים, ועכשיו – חשבתי לתומי – יש לי קצת למעלה מחצי שעה לענות לתגובות לפני שאחזור ואגיח מהבית. וזאת תהיה הגחה ארוכה: סופ"ש בגליל. נכנסתי לבלוגיה…
אין סיכוי שאספיק לענות לכולם.
ואין סיכוי שאני לוקחת איתי את המחשב לסופשבוע – אם בנזוגי היה חושב לבלות שעות בבילוּג עם אחרים בִּמקום לדלג אתי בַּסופסוף — כלומר בטבע — הייתי מכריזה שלוש פעמים הרי אתה מגורשת. אז.
מה שאעשה, זה אתחיל. ואני מקווה שאורך הנשימה של דיאלוגים בבלוג – יכול להשתרע על ימים.
יופי. שרפתי חצי מהזמן שהיה לי.
לא, אני מוותרת. כתבתם דברים שאני רוצה לענות להם בלי לחץ. אני רוצה לדבֵּר, לא לסמן איקסים.
אז: אני חוזרת ביום ראשון. סלחו לי על ההעדרות הממושכת – אני שמחה בכל תגובה, באמת, ואם עדיין
תרצו לחזור לשיחה הזאת — אהיה פה.
אגב, אני משאירה את המפתחות מתחת לקישור. תרגישו נוח . ואתם מוזמנים להכין לעצמכם קפה
יעל
יעל, תעשי חים…. נמתין עם הקפה..:)
נווט אחד הגיע לגן עדן וביקש בקשה קטנה "רק לא עוד טייסים. "אין בעייה" הבטיח המלאך התורן – "קיבלת גן עדן נקי מטייסים".
לא עובר זמן רב ופתאום מול הנווט מגיחה בהליכה שחצנית דמות שאין לטעות בה: משקפיי רייבאן כהים ומעיל עור קצר "
הבטחתם בלי טייסים!" זועק הנווט האומלל "ששש…" מהסה אותו המלאך התורן "זה אלוהים, הוא חושב שהוא טייס…."
לא נראה לי המעטה הדקיק הזה של "יום האשה" אלא אם כן אנחנו מדברים ביום של אשה אחת שחשקה נפשה בתפקיד ראש למשוררים שאפילו העצים והאבנים יטו אוזן נפעמים לנוכח שירתה.
מעניין מי זו היעל הזו שחושבת שיעל רוצה לרכב על הגל של יום האשה באמצעות השיר החזק והנפלא הזה. אולי היא בעצמה רוצה להכתיר את עצמה כאלוהת השירה באותה הזדמנות
אז בזה אנחנו עוסקים? במשמעות כפי שהכתיבה לנו כותבת השורות הנפלאות של השיר? ומה עם האפשרות למצוא עוד אפשרויות או שזה בלתי אפשרי כשמתכתבים בפוסטים עם משוררים שאפשרי שתפגוש אותם באיזה כנס שירה??
אני מצטטת מפי הכותבת
לְהִסְתַּכֵּן בְּשִׁיר, וְלֹא לִשְׁקֹעַ:
… אֲנִי רוֹצָה שֶתֹּאהַב אוֹתִּי. אֲבָל אַל תָּבוֹא
לְהַצִּיל אוֹתִי. אֲנִי רוֹצָה לָשִׁיר.
ייתכן שהעובדה שאשה מרשה לעצמה לחלום על תפקיד אלוהי הוא הביטוי לשחרור הנשי לפמיניזם (או אולי לדמוקרטיה ולא יותר..)
ליעל [לא גלוברמן] – מהיכרותי עם הנפש הפועלת, כותבת השיר, ועם עצמי, אנחנו לא מאלה שאפשר לפגוש אותם ולדבר איתם רק באיזה כנס משוררים כזה או אחר. יש רק קשר אפשרי אחד בין שתי נפשות פועלות, בנות שמונה או שמונים, בגובה העיניים