בננות - בלוגים / / ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית – 6
רן יגיל

ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית – 6

ז'אק ברל  6

 

נסעתי לפאריס. מיש אמרה לי "זה חשוב לך, תיסע." לא האמנתי. אבא והדוד כבר לא אמרו כלום, ורק אימא אמרה: "יהיה בסדר. אני אשלח לך כסף מדי פעם."

   אין כמו פאריס. פעמיים נפגשתי עם בּראסנס לבד. באתי ובכיסי מכתב ההמלצה. חלפו חודשיים וקַנֶטִי לא התפנה לראות אותי. הכסף הלך והתמעט. אימא כתבה: "אני לא רוצה לכתוב לך, הנה הצ'ק." ולשולי הדף שבו מיש כתבה כמה דברי געגועים ו"אנחנו אוהבות אותך," היה צמוד צ'ק.

   חיכיתי לטלפון מקַנֶטִי או לכל הפחות לאיתות נוסף מבּראסנס. בזמן הפנוי כססתי ציפורניים, שמעתי מוזיקה קלאסית, קראתי ספרים וכתבתי עוד שירים. וככל שחיכיתי אמרתי לעצמי, הפעם אני לא חוזר הביתה. יותר טוב לקפוץ לסֶן מאשר לראות את הפרצופים של אבא, הדוד, אמנד ופייר, כשאחזור בבושת פנים. בסוף בא הטלפון הגואל מהמזכירה של קנטי. היא קבעה לי פגישה לעוד שבועיים בדיוק. הלב התחיל לפעום בקצב.

   "ז'אק הבְּרֶלְגִּי," הוא פנה אליי מאחורי שולחן הכתיבה המהודר שלו, "שב בבקשה." בטון שבקולו יכולתי לחוש את הזלזול מייד. נראה היה לו, כנראה, שאני עוד כישרון אבוד שמבזבז את זמנו. "אתה יכול להניח את הגיטרה בצד."

   הנחתי.

   "עכשיו תגיד לי, אתה רוצה לשמוע את האמת כולה או אתה רוצה שאני אמתיק אותה?"

   קפאתי על מקומי. מתברר שיש טיפוסים גרועים מדוד שלי ומאבא שלי, חשבתי.

   "אני רוצה לשיר." אמרתי.

   "רגע אחד," הוא אמר. "תן לי להגיד לך מה שאני רוצה, אבל רק את האמת, כי אני והאמת חברים."

   נשמע צלצול של טלפון.

   "רק רגע." הוא אמר לי. "ז'ולייט? נדבר בעוד כחצי שעה, יש אצלי מישהו." הוא ניתק. "זאת הייתה ז'ולייט גְּרֶקוֹ." הוא אמר לי מדושן עונג.

   "אז ככה: חבל על הזמן שלך ידידי הצעיר ז'אק. תתפלא, אבל ראיתי אותך על הבמה בבלגיה, אני חושב שזה היה ב'לרוז נואר', וגם שמעתי את התקליטון שלך עם שיר 'היריד'. זה נחמד, אבל זה עדיין לא זה. יש דבר אחד שאסור לך לעשות בכלל. אסור לך להופיע. אתה לא נראה טוב על הבמה, אתה דרמתי מדי. עצתי הראשונה לך היא להתרכז בכתיבת שירים לאחרים. אתה יודע, יש מקצוע כזה, זה לא רע. תציע את שיריך לזמרים שונים. בזה אפילו אני מוכן לייצג אותך."

   "אבל אני רוצה להופיע על הבמה. יש לי מכתב המלצה מג'ורג' בראסנס." אמרתי. שלפתי מכיסי את המכתב ביד רועדת והגשתי לו.

   הוא עיין לרגע במכתב, "אה ג'ורג' בראסנס וקשקושי המחמאות שלו. הוא כותב עשרה מכתבים כאלה בשבוע. אתה מבין, הוא בן אדם לבבי, ואני סובל מזה." והוא השליך את המכתב אל מאחורי גוו. הרגשתי שאני מתחיל להיאכל מבפנים.

   "תגיד לי," הוא אמר חמור סבר, "אתה ראית פעם את שארל טְרֶנֶה על המסך?"

   כשהוא אמר שארל, עלתה לנגד עיניי תמונתו של מנהל בית-הספר "סֶן-לוּאִי" באותו היום שנתפסתי מעשן בכנסייה. הוא הוסיף:

   "כמה ששארל טרנה אתלטי, אה? אתה ראית פעם את איב מונטאן? באיזו קלילות הוא מתנועע, תענוג; אבל אתה, משהו פגום בך מן היסוד. ראשית, אתה רזה נורא, ממש גפרור, שיניים בולטות, לסת בולטת. מהבמה רואים רק ידיים ורגליים בלי גוף, חֶרֶק אנושי, מקל, ומתי כל זה קורה על הבמה? תשאל אותי מתי?"

   היה לי חשק לחנוק אותו, אבל שאלתי: "מתי?"

   "או, אני אומר לך. זה קורה כשאתה נוטש את הגיטרה. כשאתה נוטש את הגיטרה ומנסה להציג את השיר במבטא הבלגי הכבד שלך בצרפתית, זה נראה כמו פרודיה על השנסון הצרפתי, כאילו חרגול שר. אתה עוזב את הגיטרה, ואתה פשוט לא קיים."

   הבטתי בחטף על הגיטרה שלי שעמדה בפינת החדר. אחר כך הבטתי בכפות ידיי כדי לוודא שאני אכן קיים למרות הביטול המוחלט של קנטי. ז'אק לא להתפוצץ, אמרתי לעצמי.

   "וזה עוד לא הכול." הוא אמר. "אם אתה בכל זאת רוצה להופיע על הבמה, כדאי שתסלק סופית את הפאות המטופשות האלה שלא מתאימות לך. וגם את השפם. זאת קטסטרופה. וז'אק, אל תדבר בין השירים, אתה יוצא אידיוט, פשוט אידיוט. אם כבר אתה מתעקש לשיר – תשיר, אל תדבר."

   השתררה שתיקה.

   אחר כך אמרתי: "מר קנטי, קווזימודו בּרל מודה לך. אני מבין שהרבה עבודה לא תצא לי מהפגישה אִתך, אבל למדתי משהו. למדתי שאני זמר. תדע לך, שאני אחייג לכל החברות בצרפת, איזה צרפת, לכל החברות באירופה שעוסקות במוזיקה צרפתית, עד שהאצבע שלי תנשור מכף היד. יחתימו אותי בחברה אחרת, אני מבטיח לך, אמכור מיליוני תקליטים ופרצוף השוטה שלי בעל השיניים הסוסיות יציץ אל פרצופך מכל חלון ראווה של חנות תקליטים באירופה."

   קמתי ועמדתי לצאת.

   "ז'אק," הוא קרא אחריי.

   הסתובבתי וקרבתי אליו.

   "למרות הכעס והאמת, סידרתי לך פגישה עם ז'ולייט גרקו. הרי אמרתי לך בתחילת השיחה שאני רוצה שתעבוד בשבילנו, שתכתוב לנו שירים. בשבוע הבא בשעה ארבע פגישה עם גרקו. הנה הכתובת ומספר הטלפון, תראה לה את החומר שלך. תאמין לי, לא כדאי לך לסרב. עכשיו אתה יכול להרביץ את היציאה הדרמתית שלך מהמשרד שלי."

   הלכתי חזרה לחדר שלי וכל הדרך אמרתי לעצמי, ז'אק השגת משהו, אבל זה כלום. השגת משהו, אבל זה עדיין שום דבר. אוף, הייתי צריך לחנוק את קנטי, אז אמרתי לעצמי, ז'אק, הוא טועה, הוא טועה, הוא טועה – אבל גם קצת צודק. נכון, אני זמר. אני חייב להיות על הבמה – בזה הוא טועה, אבל בעניין התדמית הוא צודק. אני נראה מיושן, יותר לא אפטפט בין השירים, בזה הוא צודק. באתי הביתה אחרי ששתיתי כמה כוסיות טובות וגילחתי את השפם והפאות. מאז ועד היום בהופעות, אני לא מדבר בין השירים, רק מנגב את הזיעה במטפחת, שותה קצת והוֹפְּס לשיר הבא.

   במשך שבוע הייתי מתוח, עישנתי המון. בלילות שמעתי מוזיקה קלאסית וכתבתי שירים; ובבקרים הייתי אורח בממלכת האקזיסטנציאליזם המתהווה של סארטר. מאוד אהבתי את בתי הקפה וריח הגולוואז ואת השיחות הארוכות והמורכבות. באחד מבתי הקפה קיבלתי רשות, תמורת תשלום כמובן, לקבל שיחות ולטלפן. בערבים הייתי מדבר עם כל מיני טיפוסים שונים שכיכבו אחר כך בשירים שלי – בבקרים חייגתי לכל מי שהיה יכול לעזור לי, כולל בראסנס. אבל כלום לא יצא מזה: אנחנו עסוקים כרגע, ז'אק מי? כתוב לנו מכתב, הוא בפגישה, הם בישיבה כרגע, בְּלָה-בְּלָה-בְּלָה.

   ביום שלישי בשעה ארבע הלכתי לפגוש את ז'ולייט גרקו. היא גרה בבית גדול במרכז פאריס שהיה מרוהט באופן ביזארי. היא פתחה לי את הדלת כשהיא לובשת גולף שחור הדוק, מאופרת בכבדות כמעט כמו על הבמה, ומכנסיים שחורים צמודים לגופה. עמדתי שם עם הגיטרה ביד כמו איזה נגן רחוב.

   "תיכנס," אמרה, "שב ליד הפסנתר."

   הלכתי אל מרכז החדר והתיישבתי. אישה צעירה, נערה הייתי אומר, יצאה מן החדר השני ונכנסה כנראה למטבח. אחר כך יצאה מן המטבח ונכנסה שוב לחדר השני. בדרך נופפה לי בנימוס לשלום וחייכה חיוך נבוך.

   "ז'אק ברל," גרקו שבה אליי ושתי כוסות יין בידיה. "בוא תראה לי מה אתה יודע לעשות על הפסנתר."

   היא הושיטה לי את כוס היין ברישול. היא הייתה גבר לעניין גרקו. ראו עליה את זה. ניגנתי קצת על הפסנתר, שיר או שניים, הרבה לא ידעתי, אמרתי לה: "אנגן לך על הגיטרה, אם לא אכפת לך. אני מרגיש יותר בטוח להגיש שיר על הגיטרה."

   "בבקשה." היא אמרה.

   גרקו היא בנאדם לעניין. ניגנתי, היא ישבה והקשיבה. כשגמרתי לנגן, היא הביטה בי ואמרה: "ברל, אתה אמן טוטאלי."

   "לְמָה את מתכוונת?" נבהלתי.

   "אני מתכוונת לכך שאתה לא משאיר שום מרחב פעולה לאמן מבצע. אי אפשר לבצע את השירים שלך. הם – אתה. הם – העולם שלך. אתה צריך לשיר אותם."

   פה יצא כל מה ששכב לי על הלב על קנטי ועל נאום הדיכוי שלו.

   "עזוב מה שקנטי אומר. אתה חייב קודם כול לשיר את השירים שלך. רק אתה מעביר אותם מצמרר כל כך. אני לא אשיר את השירים שלך, זה ייראה מגוחך."

   חשתי נבוך. מצד אחד מחמאה שכזאת, אבל מצד שני כבר התחלתי לחשוש שגם הפגישה הזאת תיגמר בלא כלום. היא אמרה: "שיר אחד אני אשיר, כי הוא מתאים לי. הוא דרמתי, פלסטי, כמו סיפור טוב, כמו תיאטרון קרקסי. זה השיר על השטן. אותו אני לוקחת ומקליטה. ותן לי לדבר עם קנטי. אני כבר אשכנע אותו לעשות אִתך משהו."

   כבר עמדתי לצאת, אבל הסתובבתי ושאלתי אותה: "סליחה, אפשר לשאול אותך מי זאת הבחורה הצעירה שעברה קודם כשישבתי לבד?"

   היא פרצה בצחוק.

   "אתה יכול לדבר בקול זה לא סודי," היא אמרה. "זאת סוזאן גַּבְּרִיאֵלוֹ, המכונה בשמה המסחרי 'זִיזוּ'. היא כִּשרון צעיר."

   "היא מאוד צעירה." אמרתי.

   "מאוד מאוד." היא צחקה, "היא עדיין סטודנטית."

   "באמת?" אמרתי.

   "כן." היא אמרה. "אדבר עם קנטי," הוסיפה וסגרה את הדלת.

   גרקו באמת הייתה גבר לעניין, אפילו קנטי נכנע. הוא קבע לי פגישה לעוד שלושה שבועות. גרקו הזמינה אותי להופעות שלה. היא התחילה לבצע את "השטן" והשיר זכה להצלחה גדולה. בהופעות שלה הבנתי את העניין. אמרתי לעצמי, ז'אק יש לך עוד הרבה מה ללמוד, לפקוח את העיניים ולקלוט, לקלוט. אז ניצלתי את הזמן שהיה לי והלכתי לראות את הגדולים באמת. ז'ילבּר בּקו היה נפוח מדי. היה לו סגנון משלו, אבל הוא היה מלא בעצמו. מי שלא יכולתי להוריד ממנו את העיניים במשך שעתיים היה איב מונטאן. הוא היה המבצע המושלם. הוא פשוט הגיש את השיר מהידיים, מהזרועות. הכול התחיל אצלו מהידיים. אמרתי לעצמי שאני חייב ללמוד את זה.

   קנטי היה הרבה יותר נחמד ופחות פסקני וספקני לגביי. הוא הציע לי משהו לשתות ואפילו כיבד אותי בסיגריה.

   "ז'אק," הוא אמר, "סידרתי לך הופעה במועדון 'שלושת החמורים'. אומנם רק על תקן של זמר מחליף, אבל יש שם קהל איכותי, סטודנטים ברמה. זה לא המועדונים שאתה רגיל להופיע בהם, אז אל תעשה לנו בושות, אה? מועדון כזה הוא קרש קפיצה לאולמפיה, שדרה לקהל רחב, אולי נקליט לך איזה תקליטון, נראה, קודם תעבור את זה בשלום."

   במשרד של קנטי פגשתי שוב את סוזאן גבּריאלו, זיזו. היא חייכה אליי והתחילה לדבר אתי. היא הכירה מעט מהשירים שכתבתי ואפילו הייתה באחת ההופעות, היא לא אהבה את החומר שלי. אהבתי את הכנות שלה ואת הטון הישר שבו דיברה; לעומת זאת, סיפרתי לה את 'המעשה בסיגריה הקדושה' והיא פרצה בצחוק היסטרי. היא אהבה את ההומור שלי. יצאנו מן המשרד של קנטי שלובי זרועות כאילו הכרנו לפני כמה חודשים, מהר מאוד התפתח בינינו רומן.

     

 

 

 

 

 

26 תגובות

  1. אילו היה זמר השנסון האהוב עליי ז'אק ברל, חי כיום – היה ב-8 באפריל בן 80, אצל חז"ל – גבורות. הוא נולד ב-1929, אך נפטר מסרטן הריאות בן 49 בשנת 1978. אדם שחי את החיים בשריפה ובאש יוקדת. בער באש היצירה.

    הנובלה "ז'אק" הקרויה כאן "ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית", חלקים ממנה פורסמו ב"מעריב" ובכתב העת "עמדה". אחר כך כונסה בספר בהוצאת "גוונים" ב-1998. לאחר מכן עובדה על ידי השחקן ואמן הבמה שהוא גם זן מאסטר, כותב שירים וטקסטים וחבר כאן בבלוגייה שלנו – גיל אלון – למחזה כשהבמאית הלנה קורקין ואני מעבדים איתו את מסלול חייו של ז'אק ברל המופלא. גיל גם שר באופן מרגש את ברל בתרגום לעברית באותה מונודרמה. הניהול המוזיקלי היה של רפי קדישזון. גיל חזר מחו"ל (כמו בשיר) הרבה חו"ל, והוא מתעתד בקיץ לחדש את המונודרמה "ז'אק" המבוססת על הנובלה הביוגרפית הזו שאני מתכוון לפרסמה מעכשיו בחלקים עד תומה. מקווה שתיהנו, רני.

    לינק לחלק הראשון:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=10674#post10674

    לינק לחלק השני:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=10739#post10739

    לינק לחלק השלישי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11080&blogID=171

    לינק לחלק הרביעי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=11140#post11140

    לינק לחלק החמישי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=11746#post11746

  2. מרתק ומענין, רני ,כמשב רוח מרענן באובך הקייצי. אני אוהבת את הכתיבה שלך, רני, הסיפור כל כך אותנטי כאילו נכתב על ידי ברל עצמו, גם ההתמצאות שלך בסצנה הפריזאית של אותה תקופה פשוט מדהימה, אתה יודע להחיות את המילייה ולצבוע אותו בצבע חי ואמיתי ביצירותיך

    • חנה, תודה לך על התגובה החמה. אני יודע שאת עוקבת אחר החלקים ושמח מאוד על כך. אני חושב שאין מחמאה יותר גדולה לכותב מאמירה בנוסח: החוויה, אף כי היא רחוקה ממנו, היא אותנטית וחיה. אני מצרף כאן לינק לשיר "היריד" (הכוונה כמובן למעין לונה פארק) אותו קנטי החביב מזכיר. שירו הראשון של ברל שהוקלט באופן מסחרי. יש כתוביות באנגלית. רני.

      http://www.youtube.com/watch?v=YSQDGXRyH04

      • תודה ,רני ,המחמאה מתיחסת לכלל יצירותיך שהועלו פה בבלוג בכולן מתגלה כשרון נרטיבי סוחף, חוש הומור וידע בלתי נדלה. אתה מעשיר את הבלוגיה ביצירותיך( כולל רשימות הביקורת) העונג כולו שלנו

        • חנה, תודה. מתגובות מעודדות כשלך שואבים כוח להמשיך ליצור. מבטיח להמשיך ולפרסם בבלוגייה דברים משלי ומקווה שלא אכזיב. אבל מה איתך? מזמן לא ראינו פוסט משלך, או שמא פספסתי משהו חלילה בלהט ההתכתשויות. רני

  3. תַּלְמָה פרויד

    קפצתי לרגע לפאריז, פגשתי את ז'אק ברל, ג'ולייט גרקו ("איזה גבר"), ג'ורג' בראסנס. על קנטי דילגתי. וזיזי, קצת התבגרה, אבל הצרפתיות עושות גם את זה בחן. אתה רואה רני לאן אתה לוקח אותי? ההשג כולו שלך. תודה. ואפילו בלי לשלם כרטיס טיסה ובלי למלא 'טופס חופשה' בעבודה 🙂

    • תלמה, אני שמח שהצלחתי להחזיר אותך לפריז של תחילת שנות ה-50 בשחור-לבן עם חליפות ושמלות אביביות. אגב, את ז'אק קנטי אולי לא היית שמחה לפגוש, אבל את אח שלו הגדול אליאס קנטי, חתן פרס נובל לספרות ומי שחתום על היצירות "סוונרים" ו"ההמון והכוח", אני מניח שכן. אני מצרף כאן לינק עם ביצוע לשיר "השטן" המוזכר בטקסט, אבל בביצוע של ברל עם הגיטרה. ומייד אחר כך כמובן את גרקו המרשימה מאוד-מאוד בביצועים שלה. בלינק הזה היא מבצעת את "עלי שלכת" (מתים) של ז'אק פרוור. הביצוע הידוע והמוכר הוא כמובן של איב מונטאן. רני

      http://www.youtube.com/watch?v=3ilO0o9dY7o

      http://www.youtube.com/watch?v=n9Sfx3c7fR0

  4. באמת כבר התגעגעתי להמשך הנובלה שמביאה את ניחוחות ז'אק ברל וצרפת "מון אמור"…
    ג'וליט גרקו שאנסונרית שחקנית, כל כך אצילית ויפה. (אוח..אורפאוס של ג'אן קוקטו).
    תענוג לקרוא, רני.

    • תמי, תודה לך על התגובה החמה.

      כן כן, שיחקה ב"אורפיאוס" וגם ב"שלום לך, עצבות" של פרנסואז סאגאן. דורי מנור הבטיח לנו תרגום חדש ליצירה זו עוד השנה. מצטער, הפעם לא יצא לי חרוז. הנה גרקו שרה משל סרג' גינסבורג. רני

      http://www.youtube.com/watch?v=7IYjA2FKY94&feature=related

  5. ממשיך לרתק. לא תגביר קצב?

    • הנ"ל ממני

      • אמיר, אשתדל לעשות זאת. אין לי הנובלה במחשב. אני יושב ומקליד אותה, אבל כאמור אנסה לפרסם ממנה לעתים תכופות יותר. אני בערך באמצעה. אגב, אני קורא את חוברת "הליקון" האחרונה על השירה והעיר הגדולה ומאוד נהנה. יש שם שירים יפים. אני מצרף את "ואלס אלף המקצבים" של ברל. שיר שהקצב בו הולך וגובר. נקווה שכך יהא גם עם חלקי הנובלה. רני.

        http://www.youtube.com/watch?v=GawbmpViMn4

        • רני, הקשבתי בעונג, אבל הדמיון שלי הוסיף לו את הפיאות והשפם 🙂
          אשר ל"שירה והעיר הגדולה" – תודה, ושמח שאתה נהנה. בעניין זה אולי אקדיש פה איזה ביקור לביקורת (המשבחת אך מוזרה במסקנותיה) של הירש בידיעות אחרונות.

  6. חן קלינמן

    היי רני, כיף לשוב ולקרוא מעלילות ברל. אני ממשיך לצחוק לי כאן מתחת ומעל לשפם ומוצא את עצמי מזדהה עם הדרך העיקשת, ספוגת העלבונות והספקות ועם זאת הבטוחה והבלתי מתפשרת של האמן הטוטלי בדמותו של ברל. הסיפור גם מעניק לא מעט השראה ונדמה לי כי למעשה מתבשל כאן סיפור חניכה בחיים של אמנות שלא מעט אנשי יצירה למיניהם ישמחו להכיר.

    ד"ש חם, מקווה שהכל בטוב אצלך ובבית, אשמח לשוב ולהשתמע/תראות, חן.

    • אכן כך, חן. כל אמן כנראה, אפילו ברל הגדול, צריך לקבל איזה פטיש 5 ק"ג בראש ממישהו כדי להבין איפה הוא נמצא בדיוק ושהדרך לא סוגה בשושנים. אבל בסוף היום היא מאוד משתלמת, כי אין סיפוק גדול מזה כשמצליחים לבנות משהו טוב ומתבוננים בו. ביקשת בפוסט הקודם שאקדיש לך את השיר האהוב עליי ביותר של ברל. הנה השיר שהישראלים הכי אוהבים של ז'אק ברל בזכות יוסי בנאי הבלתי-נשכח והתרגום הנפלא של נעמי שמר. יש כתוביות באנגלית, אבל למי שמכיר את התרגום העברי אפילו זה מיותר. רני.

      http://xebiaut.free.fr/IMG/jpg/jacques_brel.jpg

      • עליזה קיי

        קטע מורכב ומענין.המכשלות בדרכו של האדם להגשמת חלומו.באוירה הפריזאית הקסומה לקול השאנסונרים הצרפתיים.ההשתקפויות השונות:איך אני רואה את עצמי, איך אחרים רואים אותי, איך אני רואה את מה שאחרים אודותי וכו וכו {חלונות גוהרי}.המשפט הנפלא אתה מי שאתה רק כשאתה עם הגיטרה{המלמד על מצבו הטראגי, לאור כיעורו, כביכול,אך גם הנעלה.}התפתחות מענינת של העלילה עד לפואנטה המותירה הד פנטסטי.אני אוהבת בספרות אשליה של ראליה.

  7. עדנה גור אריה

    מאד אהבתי את ז'אק ברל. בזמן הופעה כל הכיעור שלו היה הופך ליופי מדהים. הפנים שלו היו משתנים לחלוטין. יכולתי לשמוע אותו זמן אין סופי.

    • עדנה, גם אני מאוד אוהב את ז'אק ברל. הוא אחד האמנים האהובים עליי בכל הזמנים ובכל הסוגות: תיאטרון, שירה וכו'. תיאטרון ועולם הרמטי של איש אחד. אדם הנושא את תרבותו כדגל לכל מקום (בלגית-גאלית), כסיפור חייו, כמשהו מייצג וביקורתי כאחד. תודה על התגובה. הנה ברל מכנה את פריז אליה הגיע בעשרות שמות פרטיים, שמות חיבה וכינויים מתוך זיכרונות אישיים. הוא שב אליה.

      http://www.youtube.com/watch?v=yc8nFTrVhl0

  8. כאשר התרחשה אותה התאהבות מחודשת בז'אק ברל, לקחתי את אותו תקליטור שהיה בבית ושמתי במכונית שישמש לי בן לוויה. אני מודה ומתוודה – כנגד כל השירים שבאוסף, שניים מנצחים שוב ושוב (אמסטרדם ואל תעזביני) ותמיד אני מעדיף אותם פעם נוספת על פני כל שיר אחר. הנגן באוטו נכנס למוד REPEAT וכך לאורך כל הדרך לעבודה וחזרה, יום יום שמעתי שוב ושוב את אמסטרדם, ולא נמאס לי כהוא זה. והצרפתית, איך למדתי לאהוב גם אותה.

    והנה קישור לכמה מילים מאותה תקופה, על ההתאהבות בצרפתית –
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282149&blogcode=8808556

    אני רואה שאתה יושב ומקליד הכל מחדש. אם כך, אני מעריך את אהבתך כפל כפליים.

    • יעקב, פוסט מרגש כתבת. אכן זמרים ויוצרים כברל יכולים לעורר בנו געגועים וזיכרונות ליקר לנו ביותר. אני בהחלט מסכים איתך ש"בנמל באמסטרדם" ו"אל תעזביני" הם שיאיו של ברל ככותב פזמונים שיריים וכמבצע. אבל ברשותך הרשה לי להקדיש לך שיר מוקדם שלו מאותה תקופה שעליה אני כותב בפוסט "ז'אק הגדול", אשר בו הוא לועג כהרגלו לממסד הנוצרי ובמקרה דנן באופן ספציפי לכנסייה. שים לב לשפם שאמיר אור ציין כמרשים. הנה:

      http://www.youtube.com/watch?v=cPlKIRHwTAY

  9. כאשר התרחשה אותה התאהבות מחודשת בז'אק ברל, לקחתי את אותו תקליטור שהיה בבית ושמתי במכונית שישמש לי בן לוויה. אני מודה ומתוודה – כנגד כל השירים שבאוסף, שניים מנצחים שוב ושוב (אמסטרדם ואל תעזביני) ותמיד אני מעדיף אותם פעם נוספת על פני כל שיר אחר. הנגן באוטו נכנס למוד REPEAT וכך לאורך כל הדרך לעבודה וחזרה, יום יום שמעתי שוב ושוב את אמסטרדם, ולא נמאס לי כהוא זה. והצרפתית, איך למדתי לאהוב גם אותה.

    והנה קישור לכמה מילים מאותה תקופה, על ההתאהבות בצרפתית –
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282149&blogcode=8808556

    אני רואה שאתה יושב ומקליד הכל מחדש. אם כך, אני מעריך את אהבתך כפל כפליים.

השאר תגובה ל תמי קאלי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל