בננות - בלוגים / / ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית – 2
רן יגיל

ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית – 2

ז'אק ברל. חלק שני

 

אפרופו חיה, אימא שלי מאוד התלהבה מן היכולת שלי לנגן. "הוא ילד פלא, הוא ילד פלא," הייתה אומרת. ההתלהבות שלה הדביקה את אבא שלי, והם כבר חשבו ביחד איזה פסנתר לקנות לי, אבל אז בא הדוד שלי ואמר: "ילד פלא? עזבו, אתם תראו, בעוד עשר שנים יגדל הילד – יֵלך הפלא. במקום לבזבז כסף על שיעורי פסנתר – בכלל, רומן, מי במשפחה שלנו הוא אמן – זאת הרי בדיחה, תִּקנו לו יותר טוב כלב."

   "כלב?" נחרדה אמי, היא כבר ראתה בדמיון שלה את הכלב מלכלך את השטיחים עם הכפות שלו והריר, ואת הזנב הגדול מתנופף ושובר את פילי החרסינה העדינים שעל הבּוּפֶה.

   "אמרת כלב?" שאל אבא אחריה.

   "כלב קטן," אמר הדוד "כן, כלב קטן ולא מזיק, שיהיה לילד למה לדאוג. הוא בן זקונים, עדין כל כך. אפשר לחשוב שמה שחסר לו זה פסנתר, קודם שילמד מה זו אחריות, מה זה לטפל במישהו. הוא ייצא אִתו לטיולים ויאכיל אותו, זה טוב. במקום לנגן ולעשות ממנו רכרוכי, אולי הכלב ילמד אותו מה זה להיות בנאדם. שיהיה בנאדם, תעזבו את הילד פלא."

   וסביב שולחן העץ הגדול, אפופי טבק משובח, הם החליטו שהכי טוב שיהיה לי כלב. ככה הכרתי את טיטי, יורקשייר טרייר מפונק עם סרט על הראש. הוא היה כלב רע, אבל קשה היה שלא להיקשר אליו, כי הוא תבע כל כך הרבה אהבה וחום ואני רציתי אז לתת.

   פייר לא יכול היה לסלוח לי על מקרה הנעל. המסכן נענש שלא בצדק בגללי, ואחרי שהוא אמר לי את זה, אני עוד עניתי לו שבכלל אין צדק בעולם ואם יש הוא נמוך וקטן כמוני – מה לעשות. הרגשתי שהוא עומד להתפוצץ, אבל הוא התאפק. הייתה לו תוכנית נקם.

   אבא שלי הביא קופסת קרטון ענקית מן המפעל, קרטון קשיח כזה, מן הסוג שכבר לא עושים היום. אני ופייר בנינו מעין מאהל בתוכה, ואמרנו שנתחבא בו אם הגרמנים יבואו. ויום אחד כשחזרתי מבית הספר, אז כבר גרנו ברחוב ז'אק מאן, בקצה המַעֲלֶה, ראיתי את הקופסה הזאת, שהייתי רגיל לראות בבית, ככה סתם באמצע הרחוב. התקרבתי אליה. ואז הבחנתי באחי פייר ובן דודי אַמַנְד שעלו במרץ במעלה הרחוב וקרבו אליי.

   "אל תשאל," אמר לי אמנד. "אנחנו מגלגלים את הקופסה בירידה כבר שלוש פעמים ועוד לא קרה לנו כלום. הקופסה הזאת מאבן, חומר טוב, לא מתפרקת."

   "כן," אמר פייר, קולו היה נרגש אך אז לא חשתי בכך. "כל פעם מישהו אחר נכנס לקופסה, פעם אני ופעם אמנד, ואז השני, זה שנשאר בחוץ, דוחף אותה בירידה. רוצה לנסות?"

   לרגע היססתי.

   "אל תהיי כזאת פחדנית, נלי, אני עשיתי את זה פעם אחת ואמנד פעמיים."

   זה שבר אותי.

   השתחלתי לתוך הקופסה המוכרת לי, והם דִּרדרו אותה בירידה. עד היום אני זוכר את התחושה הזאת – מקום סגור קטן וכל מכה שנותנת המדרכה בדופן כמעט מוציאה לי את הראש מן המקום. וזה לא נגמר, עוד מכה ועוד מכה, כל פעם איבר אחר נפגע, אבל בעיקר הראש הסתובב ונחבל שוב ושוב במדרכה, והם צועקים: "נכון שזה תענוג לא נורמאלי? נכון שזה שיגעון?"

   נדמה היה לי שזה לא ייגמר לעולם, אבל אז התחלתי לחוש מעין מנגינה שמתנגנת לי בראש. זה היה מעין ואלס בקצב הולך ומתגבר, טהטהטהטהטהטה, טהטהטהטהטהטה, ואז הקופסה נעצרה. השתחלתי ממנה, הרגשתי שהראש שלי הוא ריבוע. התקשיתי לנשום והשערות שלי היו לחות מאוד. נגעתי בהן, הידיים שלי היו מלאות בדם.

   "אלוהים, איך אתה נראה," צעק אמנד, ושניהם נסו על נפשם.

   צעקתי אחריהם, "אין אלוהים, אתם שומעים אותי פחדנים, אין אלוהים, ואם יש, אז הוא קטן כמוני."

   למחרת גרמניה פלשה לבלגיה.

   לאור המקרה הזה ועוד כמה, נקשרתי מאוד לטיטי, היורקשייר טרייר הבורגני הקטן עם הסרט הכחול בשיער. כשאני חושב עליו עכשיו – טיפש וכנוע, נדמה לי שאני אהבתי אותו. אימא שלי תִּסכלה את הכלב. היא הייתה כועסת עליו כי הוא היה מורח את הלכלוך שאסף בכפות על השטיחים, עד שהוא פחד לצאת.

   "אולי תקני לו נעליים," אמרתי.

   אבא שלי והדוד פרצו בצחוק. אימא שלי שוב לא ידעה איפה לשים את עצמה.

   באחת הפעמים, הלכו אבא ואימא שלי לדודים. פייר הלך לישון, ואני לא יכולתי להירדם. שכבתי במיטה כמו גולם ואמרתי לעצמי: ז'אקי, תחלום על סין, תחלום שאתה קיסר בסין. כבר ראיתי את עצמי בכובע זהב עגול ורחב שוליים אוחז בחרב חדה, ואז – רק התעוררתי עוד יותר. קמתי מן המיטה, טיטי הלך אחריי. רצתי לחדר הארונות והבאתי סולם קטן. לקחתי אותו למטבח ושם נעמדתי וחשבתי לרגע. אחר כך הצמדתי את הסולם לארון המטבח הלבן וטיפסתי למעלה.

   בין תקרת הארון ותקרת החדר היה מרווח. פתאום ראיתי את הכול מלמעלה כמו מהבמה. ואז שרקתי לכלב וקראתי לו קריאות עידוד, "בוא בוא בוא, תעלה כבר, נו." הכלב הגיע בריצה למטבח, טיפס אט אט בשלבי הסולם והתמקם לידי. אז בעטתי בסולם והוא נפל ברעש על שולחן העץ הגדול.

   הכלב הזדקף ושִׁרבב את ראשו קדימה. הוא הרגיש חסר אונים, כיוון שלא יכול היה לרדת מן המִרווח והתחיל לנבוח בקול רם, נביחות חדות כאלה שהפכו ממש ליבבות. השעה הייתה מאוחרת. אני הצטרפתי אליו. צרחתי בקולי קולות, ייבבתי כמו הכלב הקטן שלידי. צעקתי בכל הכוח, הברות חסרות פשר והכלב אחריי. פייר לא התעורר, אבל נראה כי השכנים ברחוב ז'אק מאן, כן. כי כעבור זמן מה הופיעו במטבח אבא שלי בחליפת הערב שלו; אחריו הדוד והדודה ואימא בשמלה ההדורה, ואחריהם קבוצה של שכנים ושכנות שרק את חלקם הכרתי, לבושים בחלוקים ובכותנות לילה; הגברים עם מעין מצנפות על הראש, והנשים עם מַכבֵּנות בשערות. הם עמדו שם, הקופים של הרובע שלי, הקהל הבורגני שלי. לא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק.

   "מה אתה צוחק, מטומטם." צעק אבא שלי, "עוד תיפול ותשבור את הראש. איך בכלל הגעת לשם, מה עושה שם הכלב?"

   השכנים הביטו זה בזה המומים.

   אימא צרחה, "שמישהו יציל את נלי," והדוד הצמיד את הסולם אל ארון המטבח כשהוא מטפס על השלב הראשון בגמלוניות ומושיט לי יד.

   "בוא," הוא צעק, "רד כבר, אלוהים שבשמיים, רד כבר."

   "אין אלוהים." צעקתי.

   רחש עבר בקרב השכנים במטבח.

   "אין אלוהים"."

   ראיתי את הדוד מלמעלה, נראה היה שהוא עומד להתפוצץ מרוב בושה. אבא צעק: "שתוק!"

   ואז הדוד איבד את שיווי המשקל וכמו חבית של יין התגלגל על הרצפה, וכולם בקושי חנקו את הצחוק. אבל אני לא יכולתי להתאפק. בסוף הורידו אותנו משם. הכלב המסכן עבר לטיפולה של אמי, ואני קיבלתי עונש נורא מלווה במלקות. מפתיע שגם פייר קיבל עונש. אבא והדוד קבלו על כך שהוא לא התעורר והשאיר ככה את אחיו המופרע והקטן שהעיר את כל הרחוב.

   מאז אכזבתי אותם פעמים רבות, אבל על דבר אחד אימא שלי לא סלחה לי. לפני כמה שנים באתי לבקר אותה. היא עמדה במטבח שלה ביחד אִתי ואמרה: "אז, לפני שנים," היא שתקה לרגע, "אתה לא התכוונת באמת כשאמרת שאין אלוהים."

   חשבתי לרגע ואמרתי: "לא, לא התכוונתי באמת."

   ככה זה הקתולים כשאתה אומר להם שאתה לא מאמין באלוהים, הם לא מאמינים לך. מבחינתם רק סארטר הצליח להתחמק מן הרשת, אבל קאמי נשאר בנפשו פנימה ועד יומו האחרון נוצרי מאמין, שלא לדבר עליי.

       

 

 

23 תגובות

  1. היי רני, אני ממשיך לקרוא ולהנות. תיאור הילדות של ברל יפה כשלעצמו ובנוסף לכך אינך יכול שלא לשאול את עצמך כיצד כל זה מוליך ומהדהד את היוצר שיצא ממנו ככל שבָּגַר.
    אגב, מוצאת חן בעיניי הרוטינה הזו: לקרוא סיפורים שלך בהמשכים ("אני ואפסי" פרק שמונה – אני עוד ממתין). מועדים לשמחה (מתי רואים אותך?) חן

    • חן, בוא נדבר בטלפון ונקבע משהו לחול המועד. תודה רבה לך שאתה עוקב אחר הפרקים ואחר ילדותו של ברל. אני מבטיח לך שהוא יתבגר. אין כמוך. לנו יש זמן. נפרסם מה שבא לנו איך שבא לנו. לא נענים אנחנו לתכתיבי עורכי תוכן למיניהם. אם עורכי התוכן של האתרים הגדולים ימשיכו לבלבל את המוח על ה-600 מילה וכו', אני מבטיח להתחיל להקליד כאות מחאה את "ימי צקלג". אוהב אותך, חג שמח, אצלצל.

      לך אני מקדיש את אחד השירים הביוגרפיים המרטיטים של ברל בעקבות תגובתך. "ילדותי" שם השיר, או אם תרצה "הילדות שלי". יש כתוביות באנגלית.

      http://www.youtube.com/watch?v=lFaFGbA49pA

      • רני, תודה על השיר היפהפה, מאוד נהניתי. יש בו איזו חיות אחרת בברל, הרושם המרכזי הוא שיש בו איזה סבל פנימי ניכר, עמוק, אבל אי אפשר שלא לשים לב לקריצה ואף לממזרות שקורנת ממנו. הרבה רומנטיות ורגש ומצד שני ריחוק מעט ציני, רצוא ושוב מהתמסרות להתבוננות, ובמילים אחרות – יצירה.
        יאללה, רוצה כבר לשוב ולראותך. חן

  2. אילו היה זמר השנסון האהוב עליי ז'אק ברל, חי כיום – היה ב-8 באפריל בן 80, אצל חז"ל – גבורות. הוא נולד ב-1929, אך נפטר מסרטן הריאות בן 49 בשנת 1978. אדם שחי את החיים בשריפה ובאש יוקדת. בער באש היצירה.

    הנובלה "ז'אק" הקרויה כאן "ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית", חלקים ממנה פורסמו ב"מעריב" ובכתב העת "עמדה". אחר כך כונסה בספר בהוצאת "גוונים" (ד"ש לענת פרי) ב-1998. לאחר מכן עובדה על ידי השחקן ואמן הבמה שהוא גם זן מאסטר, כותב שירים וטקסטים וחבר כאן בבלוגייה שלנו – גיל אלון -למחזה כשהבמאית הלנה קורקין ואני מעבדים איתו את מסלול חייו של ז'אק ברל המופלא. גיל גם שר באופן מרגש את ברל בתרגום לעברית באותה מונודרמה. הניהול המוזיקלי היה של רפי קדישזון. גיל חזר מחו"ל (כמו בשיר) הרבה חו"ל, והוא מתעתד בקיץ לחדש את המונודרמה "ז'אק" המבוססת על הנובלה הביוגרפית הזו שאני מתכוון לפרסמה מעכשיו בחלקים עד תומה. מקווה שתיהנו וחג שמח. זהירות עם המצות – זה משמין וסותם. הנה החלק השני. אוהב אתכם, רני.

    • מירי פליישר

      עכשיו גם אני הצטרפתי למועדון.
      תודה רני.
      לא קנינו מצות בכלל תאמין?
      משמינים מלחם…:)

      • מירי, אני שמח שהצטרפת למועדון הבּרליינים. לך אני מקדיש את "הסעודה האחרונה" שלי, שלו, אחד השירים היותר נוצריים-כופרים של ברל, אבל אישי מאוד ומאוד מרגש. הוא רוצה סעודה אחרונה קצת אחרת. השיר בסרטון הוא חלקי. מקווה למצוא ביצוע מלא שלו. חג שמח, רני.

        http://www.youtube.com/watch?v=KEBLD4Mwckg

  3. איריס קובליו

    גדול גדול גדול רני! קראתי הבקר את שני הפרקים. בשני צחקתי מאד. אתה כל כך מוכשר. נהנתי מכל מילה. כאילו אתה. כאילו אתה. העניין עם הנעל, והארגז המתדרדר עם מנגינת הואלס והכי- אין אלוהים הזה. המשפט האחרון על הקתולים. כמה הזדהיתי. ואני חייבת להתוודות: גם אני הייתי מבלה על הארון למעלה. ופעם אחת גם אני עשיתי את זה (רק בלי כלב) הפלתי את הסולם ו"נתקעתי" למעלה לתדהמתם של הסובבים אותי דאז. ובכל הזדמנות שיש לי אני אוהבת לעלות על הסולם. אפילו שבמובן מסויים יש לי פחד גבהים… איזה יופי רני. מחכה להמשך!

    • איריס, תודה רבה לך על התגובה החמה. את כותבת כל כך הרבה על הילדות וזה חזק, וגם חוזרת לזה. הנה שיר מאוחר של ז'אק ברל "השנסון על ז'אקי". עוד שיר הנוגע בילדותו של ברל באופן כואב ועל כך שסבל מן המראה חיצוני שלו בילדותו ועל איך אתה אף פעם לא יכול לברוח מעצמך. גם אם תשב על האולימפוס ותהיה מוקף אהבה, סופר-מצליח – אתה תישאר אותו ז'אקי עם אותן בעיות. להיות פעם אחת יפה-יפה-יפה וטיפש, זה מה שהוא מבקש. יש כתוביות באנגלית. חג שמח, רני.

      http://www.youtube.com/watch?v=WW67lm_AE54

      • איריס קובליו

        תודה על השיר, רני, מקווה לראותך בהפנינג תערוכה שלי ביום שישי בצהרים בנחשון.
        באותו ארוע נחגוג גם את צאת ספרו החדש של משה יצחקי

        • איריס, לצערי לא אוכל להגיע עד נחשון מסיבות משפחתיות. אני שולח לך את ברכותיי וגם למשה המקסים. עוד יהיו הזדמנויות. תודה על התגובה, רני.

  4. רני, מאד יפה (ומוקפד) המקומות שבהם שתלת את היחס לאל. ואת קריאת ז'אקי הקטן "אין אלוהים".

    הנה דוגמא אחת:
    "'אין אלוהים, אתם שומעים אותי פחדנים, אין אלוהים, ואם יש, אז הוא קטן כמוני'.
    למחרת גרמניה פלשה לבלגיה".

    (מעבר חזק ורב משמעות).

    והנה דוגמא שנייה:
    כשהדוד קורא לילד לרדת מהמרווח שבין התקרה לארון, מה שיוצא מפיו יכול להשמע גם כמו פנייה ישירה לאלוהים.
    "רד כבר, אלוהים שבשמיים, רד כבר."
    🙂

    חג שמח!

    • שחר-מריו המקסים. אתה משורר אמת ואל תיתן לאף אחד בשם איזו אמת מפוקפקת ספק-קיימת-ספק-אינה לשנות את דרכך הפואטית שהיא נתח גדול וחשוב בעולמך, מה גם שאני נהנה ממנה. כדרכך כקורא קפדן הבחנת בכל הניואנסים שחשבתי עליהם תוך כדי כתיבה. חזק וברוך בגרסה הספרדית, יישר כוח בגרסה האשכנזית. הנה שיר של ברל בשבילך: "הסוס". על גבר המושווה לסוס והנשים מנסות ללכוד אותו, החיים מנסים ללכוד אותו, המבקרים מנסים ללכוד אותו, אבל הוא רץ-רץ-רץ-רץ, דוהר-דוהר-דוהר, רק לברוח מכל הקרתנות הזאת. יופי של שיר יופי של ביצוע. למענך איש יקר -הנה ברל שר. יש כתוביות באנגלית. רני.

      http://www.youtube.com/watch?v=6ZmiDGaVbU8

      • כתוב נפלא ,רני ,אותנטי ומלא הומור, אהבתי.

        • חנה,תודה לך שקראת גם את הפוסט הזה. תודה על החיזוק והתמיכה. הנה שיר של ברל במיוחד בשבילך. ברל לא רוצה לרוץ יותר אחר זוגתו ואחר החובות המשפחתיים, אפרופו בדר, אפרופו חגים. יש לשיר שני תרגומים, אחד של יעקב שבתאי המנוח והשני של אהוד מנור ז"ל. יש גם תרגום של גיל אלון, ייבדל לחיים ארוכים, שעשה מעין מישמש מוצלח של שני התרגומים, לדעתי, אך איני מוצא אותו עתה.

          הנה אהוד מנור:

          יש גבול

          מילים ולחן: ז'אק ברל
          גירסה עברית: אהוד מנור

          רצית לגור על גג אז גרנו על הגג
          רצית קרוב לים אז גרנו מול הים
          רצית לגור בכפר הלכנו אל הכפר
          רצית לחזור לעיר חזרנו אל העיר
          פתאום רצית מדבר אז גרנו במדבר
          לאן שלא נלך לעד לא נתחמק מאימך

          נמאס לך מהגג ירדנו מהגג
          נמאס לך מהים עזבנו את הים
          נמאס לך מהכפר נמלטנו מהעיר
          נמאס לך מהעיר עזבנו את העיר
          ולא רצית מדבר עזבנו ת'דמבר
          לאן שלא נלך לעד לא נתחמק מאימך

          עד כאן, לא יותר,
          די יותר לא מוכן
          יש גבול, מצטער
          לא חוזר בתשובה, ולא לאימך
          מוטב כבר לחיות עם שירה בציבור
          ועם שקופיות

          רצית שומרי משקל ירדנו במשקל
          רצית גם צמחונות היינו צמחונים
          רצית גם טבעונות היינו טבעונים
          רצית לישון לבד ישנו אז לבד
          פתאום רצית שלושה היינו שלישייה
          חיפשת רק את עצמך, מצאנו ועוד איך
          את אימך

          נמאס שומרי משקל עלינו במשקל
          נמאס לך צמחונות שלום לצמחונות
          במקום הטבעונות חזרנו לחנות
          נמאס לישון לבד נרדמנו יד ביד
          ולא רצית שלושה ביטלנו את הפגישה
          במקום למצוא את עצמך
          מצאנו ועוד איך,
          את אימך

          עד כאן, לא יותר…

          רצית לגור על גג אז גרנו על הגג
          רצית קרוב לים אז גרנו מול הים
          רצית לגור בכפר הלכנו אל הכפר
          רצית לחזור לעיר חזרנו אל העיר
          פתאום רצית מדבר אז גרנו במדבר
          לאן שלא נלך לעד לא נתחמק מאימך

          נמאס לך מהגג ירדנו מהגג
          נמאס לך מהים עזבנו את הים
          נמאס לך מהכפר נמלטנו מהעיר
          נמאס לך מהעיר עזבנו את העיר
          ולא רצית מדבר עזבנו ת'דמבר
          לאן שלא נלך לעד לא נתחמק מאימך

          עד כאן, לא יותר

          הנה, יעקב שבתאי

          אלואיז

          מילים ולחן: ז'אק ברל
          גירסה עברית: יעקב שבתאי

          רצית לראות את אורליי
          ראינו את אורליי
          רצית גם לראות את מרסיי
          ראינו את מרסיי
          רצית לראות את ניס
          ראינו גם את ניס
          רצית לראות את ליל
          ראינו גם את ליל

          רצית לראות את טור
          ראינו את שטרסבורג
          רציתי את גיסך
          ראינו את אימך

          את לא סבלת את אורליי
          עזבנו את את אורליי
          את לא סבלת גם את מרסיי
          עזבנו את מרסיי
          ולא סבלת את ניס
          עזבנו גם את ניס
          עזבנו גם את טור
          עזבנו את שטרסבורג
          נמאס לך גם בליל
          עזבנו גם את ליל
          רציתי את גיסך
          ראיתי את אימך

          די די אלואיז
          די זה נמאס אלואיז
          לא לא אלואיז
          לא לא ממשיך לפאריז
          שונא את פאריז שונא את הסיין
          שונא את הוואלס והקורדיאיון

          רצית בתוקף את פאריז
          ראינו את פאריז
          רצית לראות שם את ז'רר
          ראינו את ז'רר
          רצית את גיסך
          ראינו את הסיין
          רצית לראות את ג'יל
          אך היא הייתה בכפר
          רצית את יוון
          ראינו את מיגל
          בקיוסק באורליון
          עבר שם במקרה נפוליאון

          נשבר לך מפאריז
          עזבנו את פאריז
          נשבר לך מז'רר
          עזבנו את ז'רר
          רציתי את גיסך
          ראינו את הסיין
          רצית לראות את ג'יל
          אך היא הייתה בכפר
          רצית את יוון ראינו את מיגל
          בקיוסק באורליי עבר שם במקרה נפוליאון

          עבר שם במקרה נפוליאון

          די די אלואיז…

          רצית לראות את אורליי
          ראינו את אורליי
          רצית גם לראות את מרסיי
          ראינו את מרסיי
          רצית לראות את ניס
          ראינו גם את ניס
          רצית לראות את ליל
          ראינו גם את ליל
          רצית לראות את טור
          ראינו את שטרסבורג
          רציתי את גיסך
          ראינו את אימך
          יימח שמך

          די די אלואיז…

          שני התרגומים רחוקים מן המקור שנקרא "וזול", שם עיר צרפתית.

          אין כמו המקור. אז הנה ביצוע קצת אופראי וקומי של ברל:

          http://www.youtube.com/watch?v=8T1n7TPF8As

  5. רני, אהבתי לקרוא על השובבות של ברל.
    הרצון שלו לקבל כבוד של מבוגר כדי לפגוש את אלוהים, כאילו ויש לזה קשר לגודל או גיל. ההיתגרות שלו היא גם דבר שחשב עליו ותיכנן בקפידה. הוא היה בטוח שכך אפשר לגרום לו להראות עצמו…"נו נראה אותך.." אני רע או טוב, בוא כבר נראה אותך…אלוהים…

    • תמי, תודה לך על התגובה היפה והחכמה. אהבתי. ברל אכן אהב להתגרות בסמכויות, עד שבעצם הפך הוא עצמו לסוג של אוטוריטה. הנה מישהו שמתקשה להתמודד עם החיים, עם תפקידים ועם סמכויות – השיכור. "שיר השיכור" של ז'אק ברל. יש הרבה מזה באמנות הספרות והתיאטרון – מונולוגים של שיכורים. כעת עולה על דעתי קלאסיקון יפה תואר שלנו שכתב כמה נפלאים שכאלה – אלכסנדר פן. לשיר מצורפות כתוביות באנגלית. שוב, תודה לך. רני.

      http://www.youtube.com/watch?v=JUhGj3Fzym4

  6. נהנה הנאה צרופה רני מכתיבתך, חווית הילדות של ברל החזירה אותי לילדותי ואל חוויות מטלטלות:)מסוג זה, גם הראש שלי התרבע כמה פעמים. אוהב את תחושת האותנטיות שאתה מצליח להעביר
    חג שמח

    • משה, תודה לך על התגובה. לך אני מקדיש את אחד השירים הגבריים והעצֵבים של ז'אק ברל "ז'ף". מונולוג של גבר עני, הולל כנראה, אולי חסר בית, שתיין, בליין, בלי פרוטה, שחברו מתמוטט, נגמר, לנגד עיניו על המדרכה, והוא מנסה לעודדו לקום. שיר מדהים, ביצוע אדיר. הנה:

      http://www.youtube.com/watch?v=T4Mx8AN0GF4&feature=related

      • רני תודה על ההקדשה היפה, אכן ביצוע נפלא. ובעניין התמוטטויות על מדרכה… אין חסינות בעולם שהכל בו שביר וחולף ובכל זאת ואף על פי כן יפה וכדאי

    • משה, מובן ששכחתי לומר שחברו של הדובר, ז'ף, מתמוטט על המדרכה בגלל אישה שהוא אוהב. יכול לקרות לכולנו. רני.

  7. רן , תודה על שאתה מעלה פרקים מספרייך לבלוג.

    נהנית לקרוא

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל