בננות - בלוגים / / אוטוביוגרפיה (סיפור)
רן יגיל

אוטוביוגרפיה (סיפור)

אוטוביוגרפיה (סיפור)

 

אני מתחבא במכולת של סולומון כבר חמישה חודשים. אני עושה כאן הכול: סוחב סלים, מתקתק חשבונות, מסדר סחורות, מתדיין עם ספקים, הולך למנהל החשבונות, מפטפט עם לקוחות. אף אחד כאן לא הוגה את השם שלי נכון. כולם, אבל כו-לם מסרסים את השם הקצר שלי. שמי רני. שתי הברות אַה-אִי.

   גברת הוכבּרג מגוטליבּ 3 מקפידה לקרוא לי עמי. וכשהעמדתי אותה על טעותה, היא הביטה בי ואמרה: "סליחה, לא ידעתי שזה כל כך חשוב לך, העיקר תשים את החלב במקרר." סולומון בעל המכולת בעצמו קורא לי רמי. לזכותו ייאמר שהוא טועה פחות מכולם – בכל זאת הוא מקפיד על העיצור רי"ש. סַפַּק החלב של "תנובה", יוסף, מתעקש לי לקרוא לי סמי, ואחריו כל ספקי החלב: דוד מ"טרה" ואלון שמואל מ"שטראוס". אלון שמואל תמיד אומר: "אבא שלך, באמת, לא יכול היה להכניס אותך קצת בבידור, שתהיה שחקן, היה מסדר אותך במשהו בחיים, תוכנית טלוויזיה, ערוץ 2." מיקי דדיאשווילי, הסוכן של "קוקה קולה", קורא לי דני, למרות שהוא היה שנתיים מתחתיי בבית הספר, ויש לי הרגשה קלה שהוא עושה את זה בכוונה. אריה, שעובד במשרד הקליטה של השר יאיר צבן קורא לי גילי. אך על כולם עולה דרורה מהמשרד של בועז בן-ציון – היא קוראת לי גדי. תמיד היא אומרת: "אתה גדי קטן."

   גדי יגיל זה אבא שלי. כשהייתי קטן המטפלת שלי קיקה הייתה לוקחת אותי לכיכר מסריק, שם הייתי משחק עם אורלי ויסמן. בסוף המשחק אחרי ששנינו כבר היינו מכוסים בבוץ, הייתה קיקה המטפלת שלי גוררת אותי ממש בכוח הביתה דרך רחוב רייך לשטנד.

   בשטנד פינת רייך היינו פוגשים בדרך כלל את הזמר שמוליק קראוס. למרות שהימים היו ימי קיץ, הוא היה תמיד עטוף במעיל רוח אדום, ועיניו היו מצועפות ואדומות. הוא היה ניגש אליי והיה אומר לקיקה: "אני מכיר אותו, זה גדי קטן." אחר כך היה מרים אותי ומעיף אותי באוויר, ואני הייתי צורח מתוך פחד. הוא היה תופס אותי ביד אחת, למרות שהייתי כבר די גדול ודי כבד. "זה, גברת," היה אומר, "זה גדי קטן. אני מכיר אותו כל כך. את כל המשפחה אני מכיר: את הדוד מוטקֶה והדוד יוסי והדודה חנה והדוד דורי ואת האימא בלהה, אבל זה, זה גדי קטן." אחר כך היה זורק אותי פעם נוספת באוויר, תופס ומניח על המדרכה. הייתי עומד שם חֲמוּר-סֵבֶר. לשוני הייתה נבלטת מבין שפתיי. שתי רגליי הקטנות והצמיגיות הנתונות בתוך סנדלי קיץ קטנטנים נטועות היו במשבצת המדרכה. ראשי היה סחרחר בשל הריחוף שנכפה עליי. את ידיי הייתי מניח על מותניי בחוזקה, והייתי אומר מְלֵא-ביטחון: "אני לא גדי, אני רני."

   "רמי," סולומון קרא לי. ניגשתי אליו. "קח את החמש אבטיח האלה לדרורה." הרמתי את הַמַּשּׂאוֹי, הוא היה כבד, והלכתי לרחוב דב הוז 8. השמש קפחה. שקיות הניילון המתוחות כמעט נקרעו בין כפות ידיי המיוזעות. זיעה נטפה ממצחי וזרועותיי האדימו. חציתי את כביש האספלט השחור לחניה הפרטית. נכנסתי לבית וטיפסתי את שלוש הקומות מתנשף. הנחתי את האבטיחים על הרצפה לפני דלת הכניסה לדירה וצלצלתי בפעמון. שרוול חולצתי היה רטוב מזיעה. "שלום, מה שלומך. בועז, הבן של גדי כאן. הוא עובד. תדע לך שאני מאוד אוהבת בחורים צעירים שעובדים. מה זה, מה הבאת? אבטיחים? מי ביקש את זה? אה זה… חה חה חה. בועז, הוא הביא אבטיחים. חמישה אבטיחים. אני ביקשתי ממנו קרטיב אבטיח, בפירוש אמרתי לסולומון בטלפון, קרטיב אבטיח. הוא לא מבין עברית? מאוד מצטערת. בשביל זה אני לא משלמת. מסכן, סחבת את זה עד לפה, הנה קח לך," הוא הושיטה יד לארנק, "אני נורא מצטערת גדי, אבל רק אתמול קניתי אבטיחים."

   אני מתחבא במכולת של סולומון כבר חצי שנה. כשאני בא הביתה, אני עייף מאוד. אני זורק את תיק המותן שלי ליד המיטה ונשכב אפרקדן: את עיניי אני תולה בתקרה. קורי עכביש נאחזים במקום שבו זווית הקיר נפגשת עם תקרת החדר: לִכְלוֹכֶת מוזרה. לאט לאט נעצמות העיניים שלי וכמו תמיד אותה המחשבה: איפה כל השנים האלה. אני לא גדי, אני רני. אני לא גדי אני רני. איפה כל השנים, אני לא גדי אני רני. אני לא גדי אני רני. אני לא גדי אני רני אני לא גדי אני רני. איפה כל אני לא גדי אני רני אנילאגדי אנירני אנילאגדיאנירני. אנילאגדיאנירניאנילאגדיאנירניאנילאגדיאנירניאנילאגדיאנירני. אני.           

 

 

 

60 תגובות

  1. יעל ישראל

    !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! נפלא רני. אין מה לומר. ואתה בהחלט רני.

    • יעל, איזו קריאה לילית-ספידית. אני שמח שאת ערה בשעות אלה. אגב, צריך כמובן לדבר. אני מתכוון לא בעשרים אצבעות דרך המייל או הבלוגייה, אלא בארבע עיניים. מה את אומרת?

  2. אני מפרסם כאן סיפור קצרצר שפורסם בעבר במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" בעריכת זיסי סתוי, ביום העצמאות, בשנת 1996, ואחר כך פתח את קובץ הסיפורים הראשון שלי "ארז כמעט-יפה" שהופיע באותה שנה. אשמח לקבל תגובות.

    • יעל ישראל

      הנה כבר יש לך תגובה. וזכרתי במעומעם שאני מכירה אותו, בעיקר את "גדי קטן" זכרתי ולא ידעתי מאיפה. כנראה קראתי בזמנו בספר.

  3. אנילאגדי אנירני אנילאגדיאנירני. אנילאגדיאנירניאנילאגדיאנירניאנילאגדיאנירניאנילאגדיאנירני. אני.
    נפלארני.

    • ללי, תודה. אני מצפה לראות אותך בדוכן שלנו ב"נעילה", שבוע הספר האלטרנטיבי בנמל, ביום שבת. כעת אני נודד כדי לקרוא את הפוסט שפרסמת. רני

  4. עוד בילדותי לא הבנתי למה אבא שלי צוחק בקול גדול למשמע הגששים, ולמה לאמא שלי מרוח חיוך על הפנים למראה גדי יגיל. והכי לא הבנתי מה שעשע אנשים בדודו טופז.

    אני, היה לי דני (דין), סמי (מיכאל) ועמי (ותמי).

    אתה לא גדי. אני שמח שאתה רני.

    • יעל ישראל

      שחר מריו, אני רוצה את המתכון לכתובת איי פי. איך זה שאתה יודע לגלות את זה ואני לא?

      רני, נדבר. לא ידעתי שגם אתה ציפור לילה.

    • שחר-מריו, מפגישה אחת איתך, הבנתי מיד שאתה היית ילד קורא, תולעת ספרים. תודה על התגובה החמה. אעיר רק שאני דווקא מאוד אוהב בידור: שייקה אופיר, הגששים, אבא שלי; אבל אני לא אוהב שמזהים אותי אוטומטית עם בידור ישראלי, כי אינני שייך לשם. אצלצל השבוע וניפגש אולי לקראת סופו. להשתמע, רני.

  5. אנילאגדיאנילארני

    סיפור יפה מאוד. מלחמות העצמיות!

  6. רני היקר! זוכרת היטב את הסיפור המרגש הזה שלך. וגם הספר על המדף שלי.

    • לי, זה משמח אותי כל כך. חולפות השנים ויש לך לפעמים תחושה שהסיפור אבד, שכבר לא זוכרים אותו כי באו סיפורים אחרים שלך, כותבים אחרים וטובים. "ארז כמעט-יפה" אצלך על המדף – כבוד! תודה.

      • רני, הוא על המדף ו"ז"אק" לצדו, ואת הסיפור הזה אני זוכרת במיוחד כי הזדהיתי. נראה לי ששנינו היינו אז במאבקי זהות :).

        • כן, בן עשרים לשלושים זה קורה לנו, אבל אני מרגיש שנרגעתי מאז. איך את?

  7. סליחה רני אנחנו רק בני אדם, כשאני רואה את השם שלך, קופץ לי לראש, בואי בובה, אני אתן לך גוד טיים, כמובן במבטא רומני כבד. אני מנסה למחוק את זה, לא הוגן כלפיך, אבל כך קורה…כך זה קורה! הסיפור שלך נוגע בנקודה מאוד מייסרת של אבות ובנים. אני מאוד מקווה שזה רק חלקיק בחייך, ושאתה לא הרוס מזה… מה אני יודעת. מה אנחנו יודעים.

    • אורה ניזר

      אני לא גדי אני רני זה האספירין לנפש שגם אני לוקחת לפעמים בהתקפי זהות. מכאן אתה מבין שהסיפור שלך מדבר לרבים, זו שורה פרטית לרבים. וככזה הוא נוגע מאד.

      • אורה, זה נכון. אנחנו תמיד מבקשים לעמוד בזכות עצמנו ולא להישען על קביים דוריים. זה קצת אירוני לומר זאת ולא הוגן, אבל אין דבר שדוחה אותי יותר מנפוטיזם. רני

        • נפוטיזם? מה זה?

          • שלום, כאן אני, לא גדי. נפוטיזם הוא העדפת קרובי משפחה על ידי מי שהשלטון בידו, מתן משרות גבוהות וזכויות מיוחדות אחרות לקרובים גם כשאינם ראויים לכך. מה שקורה במדינה שלנו כל הזמן. לא? זה בא המילה NEPOS, נכד בלטינית.

    • לבנה, אני מאוד אוהב את אבא שלי. אני לא יכול לתאר לך עד כמה אני אוהב את האיש הזה ומעריך את כשרונו. לכל הצגה שלו אני הולך מגיל שלוש. הסיפור הזה נכתב לפני שנים כשרציתי להבדיל את רני מגדי. אז עוד לא היו לי ילדים. היום, ברוך השם, יש לי שלושה, זה נותן לשאלת האני פרופורציות. תודה רבה על התגובה האכפתית והחמה. רני.

  8. זה מצוין!!!
    נדמה לי שזאת קריאה שנייה וגם בעבר חשבתי כך.
    או אולי זה כך כיוון שהייתי שם, ב"מכולת" שלי עם הזהות הזהות העקומה שלי.

    אין ספק שבחרת נכון. גם בנקישות ורמזי אור היית מצוין בפרוזה שירית מעין זו (במיוחד בפרק הסיום "המתחרפן" המצוין).

    • אור, תודה רבה, ובעיקר על המחמאות על נח שטרן. אני רואה את "נקישות ורמזי אור – מדינת ישראל נגד נח שטרן" כספר האישי ביותר שלי, למרות היותו בעצם סמי-ביוגרפי וכלל לא עליי. הפרק האחרון של הרומן כתוב מעין תודעה מעורפלת, מסוכסכת, של מספר – מאוד יפה שאתה אוהב וזוכר. ריגשת אותי.

      • היי רן,

        התודעה המעורפלת מוציאה ממך דברים מדהימים.
        ובוודאי שאני זוכרת, קראתי את זה אך לא מזמן.

        אור לנקרי,
        (מהסדנה בבית אריאלה)

  9. רני, כתוב קולח ומצחיק לו זה לא היה גם מעט עצוב. הנושא הזה של "הבן של…"

    • מיכל ברגמן

      זה קולח וחומל עם חיוך של ליצן עצוב. כשסיפור שלך נגמר, אני מרגישה כמו הילדים של – רוצה להמשיך לסיפור הבא.

      • מיכל תגובה מאוד מעניינת בעיניי. הצירוף ליצן עצוב עם עין אחת צוחקת והשנייה בוכה, מאוד מתאים כאן. תודה על התגובה. רני.

    • כן, בוודאי שהיה בזה קצת עצב. אבא שלי בשנות השבעים היה כאן מאוד פופולארי, הוא לא יכול היה לחצות את הרחוב בלי ששבעה אנשים ידברו איתו. אני זוכר שהייתי הולך איתו לבריכת גורדון ז"ל ועד שהיינו מגיעים למים היה לוקח בערך שעה כי הוא היה עוצר כל שנייה לדבר עם אנשים, מסתם אנשים שאני לא זוכר ועד אורי זוהר והסופר הנפלא יעקב שבתאי, שאותם אני זוכר במדויק, ממש חיים לנגד עיניי. רני.

      • רני, חג שמח לך ולמחשב שהתאושש.

        • תמי, תודה וחג שמח גם לך. ככה זה שיש לך מחשב קצת זקן, הוא לפעמים קורס. אולי בקרוב אקנה מחשב נייד. טובה"לה, זאת מהבגדים, קוראת לו "לב טוב". אכנס לבלוג שלך רני

          • רני, אתה ל תאמין כמה נעים וקל לעבוד על מחשב נייד, בלי כל החוּטוֹלוֹגְיה (בלי חוטים וכבלים..)… הוא באמת "לב טוב" …:)

          • תמי, אמרת מחשב נייד, אני הולך על זה. אני רק מקווה שזאת לא הרפתקה יקרה מדי. בכל זאת, מגיה ב"מעריב" לא עושה מיליונים. רני

  10. מלא חן ומלא ברני ובמקום ובזמן. נהנתי מאד.

    • אסתי ג. חיים

      סיפור מצוין ומרגש. קראתיו בקובץ הסיפורים שלך בעבר, וכעת התמוגגתי שוב. אגב, אשמח לשוחח.

      • אסתי, תודה לך. אני אצלצל אלייך ונדבר, צריך לחדש את הפגישה ההיסטורית עם יעל ויוסי. רני

    • אביטל, תודה לך שמצאת את החן בסיפור הזה. הוא לא כל כך קודר. רני

    • אביטל, תודה רבה. לא תמיד מעשה אבות סימן לבנים, אבל יש גם הומור בסיפור. רני

  11. רני שרוצה להיות רני ולא גדי קטן וכל השאר.
    סיפור זך ויפה.

  12. אהלן רני, קיוויתי שבהמשך אבין למה אתה מתחבא במכולת, וזה נשאר באוויר.
    זה מסתבר בסיפור אחר?

    • יודית שלום, אני חושב שהמילה מתחבא היא בחירה מטאפורית יותר מאשר ליטראטית. הגיבור לא מתחבא במכולת כי הוא עשה משהו רע או מפני שהוא פוחד ממישהו ספציפי. זו התחבאות מפני החיים עצמם, מפני רצף ההישגיות שבהם. חוץ אַ מיישע, מה שלומך? רני.

      • ככה חשבתי רני, אז אולי תשתול עוד כמה מישפטים שיחזקו את ההיסתתרות הזאת, שיתנו לה גוף?
        ואני בטוב, הרמתי נס מלחמה כאן, קיבלתי תגובה יפה מהאיש שהזמנתי למלחמה, ואני אופטימית כרגע.
        יש דיבור בינינו, תיכף אעלה את הודעתו.

  13. היי רני
    מה לומר… אתה צודק, כשסיפרת בפעם הראשונה שאתה בנו, מיד רציתי לספר לך שראיתי את "הרטטי את ליבי" ככה שזה בהחלט קטע, ומפה והלאה זה הכל בראש שלך, ומאחר וכתבת על זה סיפור זה סימן שאתה יודע מי אתה… הסיפור מקסים בגלל המנטרה שלו, הבן של גדי.
    מה שמענין שאבא שלך בחר לך שם מאוד דומה לשלו. במוזיקאליות.
    אני מבחינתי רציתי ילדה שיקראו לה טלי העיקר שיהיה לה ט" בשם, ושתהיה מזל תאומים, ושתהיה זמרת…
    טוב התאפקתי…
    להתראות טובה

    • טובה, טוב, אז ככה. "הרטיטי את לבי", המחזה האחרון מן העיזבון של חנוך לוין מומלץ בחום למי שיצליח להשיג כרטיסים לשלאגר הנפלא הזה. גם על הרצף האיכותי של לוין שלעיתים, יש להודות באמת גם חזר על עצמו ועצבן, הוא אחד המחזות היפים שלו, ברמה של "חפץ" ו"אורזי מזוודות". מאוד אהבתי. כל השחקנים שם טובים בעיניי וגם הבימוי וכמובן גם אבא שלי. אני מאוד אובייקטיבי, את כבר מבינה. לגבי השם שלי. יש לי עוד אח, לא תאמיני, קוראים לו דני, ויתרה מזאת: כשהוצאתי את "ארז כמעט-יפה" מנחם בן בשעתו כתב ביקורת חמה על הספר, אבל פתח אותה בשם שלי: רן יגיל. וכך כתב: "רן יגיל, איזה שם, גם רן וגם יגיל, מחויבות כפולה לשמחה." רני

  14. סיגל בן יאיר

    זה סיפור מאוד בודד, כמו כל הסיפורים שלך ואני אוהבת כאלה סיפורים. שהבדידות חומקת מכל מילה וגם תחושת הרדיפה וחוסר המוצא. מאוד יפה גם התיאור שלך את היומיומי נטול הזוהר, היומיום המאובק.

    • היומיום באמת מלא אבק. כתב נח שטרן המשורר המקולל, שאין בעולם יופי אלא נצנוצים של יופי. אכן זהרורים בתוך אבק, והמילה בודד מתאימה מאוד כאן, גם אם אתה מוקף חברים. תודה לך סיגל. ביקרתי בבלוג שלך ושירייך יפים מאוד בעיניי. אקרא עוד. אולי ניפגש פעם ותראי לי שירים נוספים, למשל, ב"נסיך הקטן": רני, 0522-777289.

  15. היי רני,
    קראתי את הסיפור בזמנו בעיתון, נדיר שאני קוראת סיפורים בעיתונים, כי אני לא אוהבת סיפורים מודפסים על נייר עיתון. זה סיפור נורא יפה, ואני מכירה את המכולת אז יש לזה ערך מוסף… מי שיודע מה זה אומר, להיות סגור עם סלומון ועם הבדיחות שלו – זה לא פשוט. זה מעניין גם שכלאת את עצמך שם, בין כל המערוכונים שלו, של סלומון. בדיחות כאלה כל הזמן כל הזמן כל הזמן.
    אבל תהיתי – מה פתאום אתה שם כאן סיפור מלפני עשר שנים? כלומר, למה לא לשים משהו חדש יותר, אם אתה רוצה תגובות על איך שאתה כותב? הסיפור הזה נורא יפה, אבל עברו הרבה שנים. זאת לא ביקורת, רק שאלה.

    • תודה על תגובה החמה. את מכירה את סלומון? זה מפתיע. אני מקווה שאת לא ממס הכנסה כי הוא עלול שלא לאהוב את זה. אני בהחלט רוצה לפרסם כאן סיפורים חדשים. אני גם רוצה לקוות שכתיבתי התפתחה בעשר השנים האחרונות. עם זאת, אינני חסיד גדול של המשפט "ישן מפני חדש תוציאו". מה שיפה בבלוגייה, זה האנרכיזם והפלורליזם האיכותיים. מדוע שסיפור שכזה לא יזכה לעוד כמה עשרות או מאות קוראים אחרי שכבר פורסם במקום זה או אחר, עיתון, אנתולוגיה או ספר. הבלוג צריך לדעתי לשקף לא רק את מה שאנחנו עושים כעת, אלא גם את מה שעשינו בעבר. רני.

      • אני מסכימה איתך לגמרי על עניין הישן-חדש, שאלתי את זה רק מתוך סקרנות. חשבתי אולי תגיד, שמאז נתקעת, חלילה, או משהו כזה. אגב, גם כשקראתי את זה אז, וגם היום, זה נראה לי כמו התחלה של אוטוביוגרפיה, של משהו יותר רחב, רומן או נובלה. משהו מעגלי בפרק הראשון, שאחר כך יפורט ויתרחב.
        ממש לא ממס הכנסה! הייתי לקוחה שהתענתה תדיר מהבדיחות האלה – כן לענות לו, לא לענות לו? כי יש לו סגנון פעיל, כמו קומדיאן שנטפל למישהו מהקהל. כאילו חייבים לענות לו באיזה חידוד. לא הפריע לי כמו לכולם ההפקעות מחירים שלו וכל השטויות שלו – רק התחושה הזאת – של איך לא לענות ומצד שני, לא לצאת סנובית על בעל מכולת. מצד שלישי, יש לי הערכה גדולה אליו – כי הוא בין היחידים שנשאר בעולם המכולות ההולך ומתכלה. כך שלהעריץ אותו מרחוק – זה הכי טוב. ולקרוא עליו סיפור, בלי להיות שם, ועוד סיפור כל כך יפה – זה בכלל משובח.

        • שב"חית שלום, סולומון הוא איש עבודה אמיתי – וורקוהוליק. זה נשאר לו עוד מימי מלחמת העולם השנייה. הוא היה ילד בגרוזיה, עני, ונאלץ למכור מים כדי להתקיים. אני מאוד מעריך את החריצות שלו. זה ממש בית ספר לעבודה. פעם המשפחה שלחה אותו לחופשה בטבריה. כעבור יומיים הופתענו לגלות שנמאס לו ושהוא פתח את המכולת חצי שעה לפנינו וויתר על שאר ימי החופשה. בנו נסע במקומו. רציתי לכתוב סיפור קטן על בחור צעיר בן 700 עד אלף מילה, אבל באמת אולי אפשר להרחיב. הרבה כל כך קרה מאז ועד היום. רני.

        • שב"חית יקרה. אגב, הרעיון לקרוא לסיפור קטן בן אלף מילה אוטוביוגרפיה עומד כמובן באנלוגיה ניגודית. אוטוביוגרפיה היא בדרך כלל בת אלף עמוד. רני

  16. רני זה סיפור נפלא ומכמיר לב.
    ואת המכולת של סלומון גם אני מכירה, רק שאני תמיד העדפתי להתחבא מפני סלומון ולא בתוך המכולת. בכל פעם שהייתי נכנסת הוא היה מתחיל לספר לי את הסיפורים שלו. בעיקר הסיפורים על יפה ירקוני. מכיר אותם?

    • אליענה, תודה על המילים החמות. ודאי שאת מכירה את סולומון הגדול-קטן, והוא תמיד מספר את הסיפורים על יפה ירקוני. כשעבדתי במכולת, הייתי הולך להביא לה מצרכים. אני זוכר שפעם שפכתי בטעות יוגורט או חלב על הרצפה הנקייה שלה, וסולומון שהלך איתי להביא את המצרכים כי היה מדובר בכמה ארגזים, כמעט פרחה נשמתו במקןם. הוא היה צריך להתיישב על כורסה כדי להירגע. אכנס לבלוג שלך ואקרא משלך. אני סקרן. מאוד שמח שאת כאן בבלוג. רני.

  17. צר לי שלא עניתי לתגובות על כה, האינטרנט בביתי קרס. אוי, החיים הווירטואליים.

  18. איה מינסטר

    היי רני,
    אני אוהבת את הסיפור הזה, הספר אצלי בבית. מה שלומך?

    • איה, רק עכשיו ראיתי את תגובתך. תודה לך על המחמאה ותודה לך על שאת נוצרת את הספר. כבוד הוא לי. צלצלי ונדבר 0522-777289. רני

  19. אוראל דדיאשבילי הבן של דוד דדיאשבילי

    מצאנו את הספר שלך ועיכשו אנחנו קוראים אותו

השאר תגובה ל לי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל