בננות - בלוגים / / הַבֵּן
רן יגיל

הַבֵּן

אבא היה ישן אצלנו. באותן השנים הוא כבר לא זכר דבר. היה נוהג לספר את אותו הסיפור שוב ושוב במרווחי זמן של רבע שעה, עשרים דקות. הוא היה אוכל הרבה, באמצע הלילה היה מקיץ וניגש אליי.
   "קוּם!" הוא היה אומר. הייתי פוקח את עיניי. חושך מסביב. אחר כך הייתי מושיט יד ומדליק את מנורת הלילה. הוא היה לבוש שם בחליפה אפורה, כשלצווארו פפיון אדום, הָדוּר, ושיערו מסורק. המשקפיים היו שמוטים על חוטמו, וגופו כולו נקי ובָשׂוּם.
   זה היה משהו. ברגע הראשון, כשהבטתי בו, הרגשתי כמו אותו ילד שהייתי, כשהיה נוהג לקחת אותי בבוקר ראש השנה לשמוע "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף" בבית הכנסת. ברגע שבו הדלקתי את האור, לא ידעתי בדיוק היכן אני מצוי, בעבר הרחוק או בהווה המתרחק. ואבא היה מטלטל אותי חזק והיה אומר בקול רצוץ במבטאו הבולגרי: "קום, קדימה! נו! לאכול, לטייל!"
   אחר כך הייתי ניגש למטבח הקטן ומושיב אותו אט-אט על הכיסא, שנראה כמו כיסא פלסטיק של תינוקות רק גדול יותר. אתם צריכים להבין, זה היה אבא שלי.
   הייתי מכין לו ביצה קשה וסלט חי. הייתי שָׂם גבינה תשעה אחוז שומן בצד הסלט, כמו שהוא אהב, ערֵמה קטנה ולבנה, שתי פרוסות לחם קל וכוס קפה חלש. הרופאים אסרו עליו לשתות קפה, אבל הוא התעקש.
   "יש לך איזה פפירוסה, קדימה, נו," הוא היה אומר לי בתום הארוחה, אחרי שהיה מסיר מצווארו את מפית הנייר.
   "שתיים בלילה פפירוסה," הייתי ממלמל ושולף לו סיגריה אחת מהתיק שלי. הייתי מדליק לו אותה, הוא היה מעשן אותה לאט, בהנאה מרובה.
   "אלברט," כך היה קורא לי, למרות ששמי לא היה אלברט. היה לו אח בשם אלברט שמת בצעירותו משחפת לפני מלחמת העולם השנייה, והוא התעקש שאני אלברט. ככה זה אצל הסנילים, הם ננעלים על משהו, ואז זהו, לא תזיז אותם. אז הייתי אלברט בתקופה ההיא. תבינו, זה היה אבא שלי: זה שהרביץ לי וצעק עליי, וקילל את אימא לא פעם על כך שהיא זו שהביאה אותי לעולם.
   "טוֹף," היה אומר. "עכשיו לטייל." שתיים בלילה לטייל. אני זוכר את זה כמו היום. היינו יוצאים בשקט כדי שאיש מבני הבית לא יתעורר. הייתי מכניס אותו למעלית, מוריד אותו ופותח לפניו את דלת הכניסה לבניין. הוא היה ממלא את ריאותיו באוויר הלילה, כאילו זאת הייתה נשימתו האחרונה.
   וזאת הייתה הפעם הראשונה בכלל שיכולתי לדבר עם אבא שלי. קודם מעולם לא הצלחתי לתַקשר אִתו באמת, תמיד זה היה נגמר בבדיחות בנוסח "מה שלומי, מה שלומך," מערכת יחסים קלילה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהאיש הקשיב לי. מבעד לעיניים הטובות והמבודחות שסימלו בשבילי את הרצון לחיות, יכולתי לראות שהפעם מישהו באמת מקשיב לי, ואני סיפרתי לו הכול.
   אחר כך היינו עולים למעלה ונכנסים לישון. הוא היה מתפשט, מניח את בגדיו על הכיסא שליד המיטה, בקפידה, ומשתחל כמו עובּר אל מתחת לסדין. ואני הייתי גורר את רגליי ונרדם בבגדיי על המיטה.
   "קום! לאכול, לטייל, נו, קום!"
   "השתגעת אבא," אני מתיישב במיטה, רוק תפל בחלל פי, שיערי סתור. השעה שלוש, אולי שלוש וחצי, לפני שעה וחצי היינו בחוץ וקודם לזה אכלנו. הוא לא זוכר שום דבר, רק מביט בי במבט חודר-קודר כזה ואומר: "לאכול, לטייל, קום, נו!"
   ושוב אותה מסכת: אני מכין לו ביצה, גבינה תשעה אחוז, קצת סלט, את הגבינה הוא אוהב בערֵמה קטנה סמוך לסלט, אם לא – הוא לא אוכל. ככה זה, אימא שלי הייתה מפנקת אותו. אחר כך הוא היה מבקש לטייל. מובן שהוא לבוש כולו מכף רגל ועד ראש: עניבת פפיון אדומה לצווארו, ושיערו מסורק להפליא.
   "נצא," אני אומר. אני לוקח אותו ביד. אני אחוז חבלי שינה, אני עייף מאוד. אנחנו יוצאים החוצה, יורדים במעלית, חולפים מבעד לדלת הכניסה, מטיילים. הפעם אני שותק.
   אני מחזיר אותו למיטה לאחר הטיול הקצר. הוא פושט את בגדיו, מניח אותם בסמוך למיטה, משתחל פנימה כעובּר מתחת לסדין הלבן.
   אני מדשדש מנומנם לעבר המיטה שלי ונרדם בבגדיי ובנעליי על המיטה, ככה, כמו אבן.
   כעבור שעתיים, השעה כבר כמעט חמש וחצי, בעצם אולי כבר שש, בכל אופן מפציע אור בחוץ, הוא מעיר אותי: עניבת פפיון אדומה וריח בָּשׂוּם, הדוּר כולו והשיער מסורק כצפוי.
   "קום, לאכול, לטייל, נו, קום!"
   ואני שוב מהסס. זה אבא של לפני שנים? "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף", ראש השנה, נלך לבית הכנסת? אחר כך נאכל עוגת חֶנֶק של אימא ותה חיוור מהביל? לא. זה אבא של עכשיו, שנות השמונים בסופן, ואבא לא זוכר כלום והוא טרחן, לא נותן לישון בלילה כמו איזה תינוק נודניק. לתינוק אפשר להפליק, לזה אי אפשר, הוא חזק והוא אבא שלי. תבינו, זה היה אבא שלי. והוא אומר: "בוקר טוֹף. לקום, אוכל ולטייל!"
   "לא אוכל ולא לטייל, אני עייף אבא," אני ממלמל ביני לבין עצמי. לבסוף הוא נואש. אך לפני צאתו מהחדר, הוא עוצר ומביט בי. אני שוכב במיטה ורואה אותו במטושטש. הוא מרים את ידו הקטנה והקמוטה ואומר: "אה, איזה בן יש לי, חתיכת כפוי טובה וגם שוכֵף כל הזמן במיטה. עצלן כזה," ויוצא.
              

48 תגובות

  1. פרסמתי סיפור קצר. אשמח לקבל עליו תגובות. רן יגיל

    • ואולי גם תגיב קצת לאחרים כאן אם אתה כל כך רוצה תגובות לעצמך?

      • אשמח להגיב, ברצון, אבל מי הפרסונה שמבקשת תגובה? רן יגיל

        • סיפור משעמם, חסר מעוף. לא מעניין, אפילו גורן לעייפות, רוצים להירדם אחרי קריאתו..ולא זוכרים דבר ממנו..אחלה גרפומניה..

          • צר לי שכותב התגובה סובר כך. נקווה לתגובות טובות יותר. הסיפור פורסם בשעתו ב"דבר" ז"ל תחת שרביטו הנאמן של עמוס לויתן הנפלא והופיע בקובץ סיפוריי הראשון "ארז כמעט-יפה" בעריכת המשורר והמתרגם עודד פלד. אגב, מה זה גורן לשעמום, אנחנו בתקופת המשנה?

          • רן, מי כמוך יודע כמה ספרים יוצאים לאור כל שנה , כל יחודש ,כל שנה. מי כמוך יודע כמה זבל מוצא לאור, וכמה זבל מקבל תהודה ברשימת רבי המכר. מי שיודע לכתוב פסקה אחת או שניים וידע לחבר משפטים באורח הגיוני לא מקבל תואר של סופר מוכשר. יש סופרים מעולים והם סופרים שבקריאה הראשונה של יצירתם גורמים להתפעמות של הקורא. מצטער לא חשתי סוג של התלהבות מקריאת הקטע. עמוס לויתן מונע ממניעים מסחריים, רוב העורכים בהוצאות הספרים מונעים מזה. הם חולמים על רב מכר לא על סופר מוצלח שיש לו התרמה.

            יש כאלה מעטים שבאמת ראויים לכך..אשכול נבו למשל…ואתה בערך בדורו? לא?

          • קודם כול, תודה על התגובה האנושית. לא כל תגובה צריכה להיות מלווה בסופרלטיבים מכאן עד הונולולו. זה בסדר גמור. מותר לא לאהוב סיפור. בקשר לעניין המסחרי, עמוס לויתן לא פרסם את הסיפור הזה כי זה נראה מסחרי בעיניו. הוא פרסם אותו כי הסיפור מצא חן בעיניו. באותן שנים לויתן, שהוא משורר לירי טוב ועורך רגיש, קשוב ומופלא, אמצע שנות התשעים, לא ישב במקום מרכזי-מסחרי שהצדיק איזשהו שיקול מן השיקולים שהוזכרו בתגובה. זאת לא הייתה הוצאת "כתר", אלא עיתון "דבר" בסוף ימיו – מוסף אינטימי ונחמד בשעתו. באשר לאשכול נבו, אני שמח שפרוזה ישראלית עכשווית מדברת אל קוראיה. נבו הוא בהחלט אדם מוכשר, סופר מוכשר, אם כי בשבילי הוא כותב פרוזה רכה מדי בשביל החבר"ה ועל החבר"ה. אני, למשל, מעדיף את לאה איני הנפלאה שקולה נישא ברמה כסופרת אוונגרדית ייחודית. בעיניי, דווקא היא הכישרון הגדול של דורי ולא אורלי קסטל-בלום למשל, או אתגר קרת כפי שרבים חושבים. נבו צץ מאוחר יותר בשנות האלפיים כמדומני. הוא מוכשר, אך לא מעורר בי קסם כפי שמעורר בכותב התגובה.

          • רן,אמנם אין הנחתום מעיד על עיסתו. אשמח אם תעיד מה הערך המוסף החשוב של יצירתך כאן. אתה יודע,יוצר טוב יודע גם להעריך את התוצרת שלו. הוא גם יכול להיות סנגור מוכשר ליצירתו.
            אם כך מה גרם לך להעלות כאן לבלוג שלך יצירה ישנה שלך. שכפי שכתבת עמוס לויתן "אהב" אותה…
            מעניין יהיה לקרוא.

          • באמת אין הנחתום מעיד על עיסתו בפרפראזה על מאמר חז"ל, אבל זאת לא היצירה הראשונה שאני שולף מתוך סיפורי העבר שלי ומביא כאן בבלוג. כבר עשיתי זאת. אומר כך: הסיפור הקצר הזה, 750מילה בלבד, מנסה לתאר את הבן הנצחי. זאת דעתי וכל אחד יכול לפרש אחרת. להיות בן זה לא רק עניין גילי או נפשי, שזה ברור, זה גם מצב של בחירה בהיות קורבן נצחי במקרים רבים וכולנו מכירים את זה, זה הלוך נפש תמידי שאי אפשר להשתחרר ממנו. אם תרצה גם בספרות המצב דומה מאוד, רבים מן הסופרים-המשוררים-המסאים, לא יכולים להתנתק מאבותיהם וגם מדורם. לעיתים הם שונאים אותם כלפי חוץ אך מעריצים אותם בחדרי חדרים. ראה מלחמת הנצח ההיסטורית בין שני הנתנים – אלתרמן וזך. אני עצמי הייתי רוצה לראות עצמי מנותק מסופרי שנות התשעים. עם זאת, אני יודע שבשפתי, בהווייתי, אני שייך אליהם. אבל הרחקתי די בפירושי. מעבר לכך יש לדעתי כוח מצטבר בסיפור, לאו דווקא זה שלי, לתבנית החזרה. זה אומנם עניין טכני, אבל אני מעריץ למשל את "ציד הצבייה" של יצחק אוֶרבּוך אורפז (אגב, נתחום שהעיד יפה על עיסתו) העושה שימוש בתבנית זו, לצורכי המחשה של הצליין החילוני. גם הבן הנצחי כאן הוא מעין צליין חילוני פסימי ולירי. רני

          • רן, ההסבר שלך מאוד עוזר לקריאה השנייה של הסיפור. גם ההתייחסות של שחר -מריו עושה פלאים לטקסט. מה שאומר שכדי להבין טקסט צריך לעבור תהליך פענוח, לא תמיד אוהבים מאכל מטעימה ראשונה. יש לטקסט כעת ארומה חדשה, אף על פי כן עדיין ישתחושה של פספוס, הנושא באמת ענקי, חשוב כל כך וחסר הפאנץ"ליין.
            אוהב את הכנות שלך וההתייחסות הרצינית שלך.

          • אכן זה סיפור קטן על נושא ענק וייתכן שקוראים יראו זאת כסוג של פספוס. עם זאת, לא הביקורת על הסיפור מטרידה אותי. מה שהפליא אותי וקצת פגע בי היא ההנחה והנזיפה שאינני קורא אחרים. אני רואה עצמי כקראן הרבה יותר מאשר ככתבן. יש לי כתב עת – "עמדה", ובכל גיליון אני מפרסם שלושים עד חמישים יוצרים. אני אוהב לקרוא ספרות עברית וספרות מתורגמת וכמובן אני משוטט בבלוג וקורא יצירות משל עודד פלד, יעל ישראל, אסתי ג. חיים, אמיר אור, לאה איני, דפנה שחורי, חגית גרוסמן, אלי אליהו, ואלה רק דוגמאות אחדות, יש כמובן נוספים. חלק ממשתתפי הבלוגייה הופיעו אצלי בכתב העת עד לפני הקמת האתר, לאחדים אפילו הוצאתי ספרים בהוצאת "עמדה" ועל אחרים כתבתי ביקורות ומאמרים. הנה רק לפני שבוע הוצאתי רומן אוונגרדי "מקראות ישראל" של אמנון נבות. יכול להיות שאינני מגיב מספיק וזה לא בסדר? אם כך הדבר, צריך לתקן זאת.

  2. אהבתי מאד את הסיפור הזה. התיאור העדין של מערכת היחסים בין בן לאב זקן, את התמהיל בין העבר להווה. את העייפות. יכולתי ממש להרגיש את העייפות בסיפור.
    אבל יחד עם זאת אני מרגישה כאילו משהו חסר לי, כאילו זה עוד לא לגמרי זה. עוד לא לגמרי הגעתי עם הסיפור הזה לאן שיכולתי להגיע.

    ומילה למגיב שמגיב כאן- לא ברור לי איך אפשר להשוות את הכתיבה הפופוליסטית והשטחית למדי של אשכול נבו לכתיבה הרגישה והעמוקה של רן יגיל. וגם לא ברור לי למה מישהו חיב לך בכלל הסברים. וסליחה על התוקפנות הקלה, פשוט הדרישה האחרונה שלך- שרן יסביר לך וינמק מהו הערך המוסף של הסיפור, ממש עיצבנה אותי.

    • אליענה, זה משמח אותי מאוד שאהבת את הסיפור.זה נכון מאוד שהסיפור הזה הוא מאוד סמלי וחסכני. אין בו ספציפיקציות ויכול מאוד להיות שזה חסרונו.באשר לפירושים לסיפורים, אני מכיר כמה מספרים עדינים בעברית הנדרשים לפרשניהם כדי להעמיק חקור בטקסט, לא טוב הדבר בעיניי, כי סיפור באמת צריך לדבר בעד עצמו. עם זאת, ישנם מקרים קיצוניים כמו אורפז שציינתי או דן צלקה המנוח ובספרות העולם בורחס השכלתן הנפלא כמובן, שפירוש של הסופר כדמות אידיאית מסאית, עשוי להנהיר את הסיפור. וחוץ מזה, מה שלומך?

  3. אבות ובנים. אחת הסוגיות המרתקות בספרות ובחיים מקדמת דנא. ודווקא הקינה על חוסר התקשורת בין האב לבן מתוקשרת פתאם. בכתיבה.

    מרגע שההורה מתערטל מתפקידו הסמכותי, מהאוטוריטה שלו, נפתח צוהר לדיבור, אבל הדיבור הזה מכמיר לב כשמדובר בחילוף תפקידים. כי הנה התינוק הופך לאב והאב הופך לתינוק, ואפילו לעובר.

    החזרה על הפעולות משרתת היטב את התוכן, שכן הגיבור סנילי. אבל יש דברים שלא הבנתי מדוע הם חוזרים על עצמם. למשל, היותו מסורק ובשום. ואיך קרה שהוא מסורק ובשום ועניבת פפיון קשורה לצווארו? הוא עשה זאת? בעצמו? יתכן שהחמצתי משהו בקריאה.

    מעל הכל אהבתי את העיסוק בזכרון. השורש ז.כ.ר חוזר כמה וכמה פעמים ("אני זוכר את זה כמו היום", "הוא לא זוכר שום דבר"), ובסוף הסיפור מסתבר שהאב דווקא זוכר משהו. הוא יודע שזה בנו ולא אלברט. ואולי הזכרון מתעתע בדובר עצמו. גם הוא עושה הבחנה בין עבר רחוק להווה מתרחק.

    סוף הסיפור הוא מעין הדהוד חוזר לחלוקת התפקידים הטבעית. המקורית. האב, שמנסה להעיר את הבן. הבן, שמסרב לקום. האב, שרוטן על הבן כפוי הטובה.

    אני חושב שה "תבינו" או "תבינו, זה היה אבא שלי", שחוזר יותר מפעם אחת, מחליש את הסיפור או את האמון שנותן הכותב בקורא, מה שמחליש את האמון של הקורא בכותב. אין צורך לבקש שנבין. הקורא מבין היטב. גם הקטע, שבו הדובר מתאר כיצד סיפר לאביו "הכל" כי סופסוף האב מקשיב – נשאר פתוח. מה זה ה"הכל" הזה? האם אפשר לפתח את זה מעט (עניין של פסקה) או אולי לוותר על זה, שהרי ברור שהתקשורת בין השניים נפתחת "הודות" למצבו המכמיר של האב.

    ויפה השילוב של "ונתנה תקף". גם בתפילת רבי אמנון ממגנצא כמו בסיפור הזה משתקפת דמותו של האדם כעלה נידף ברוח. "מי ינוח ומי ינוע/ מי יִשָּׁקֵט ומי יִטָּרֵף/ מי יִשָּׁלֵו/ ומי יתייסר…"

    (וזה נכון גם לאב, גם לבן).

    • שחר מריו, איזה יופי! זו לא תגובה, זו רשימת ביקורת מעניינת ועמוקה. זה הפתיע אותי מאוד. באשר ללבוש של האב, רציתי שהוא ייראה קצת סוריאליסטי. זה עניין רֶגולרי משנים. הוא רגיל להתלבש כך, גלותי. הוא לא נָכֶה, רק קצת סנילי. יום ולילה משמשים אצלו בערבוביה. עניין השורש ז.כ.ר זאת הברקה שאודה שלא חשבתי עליה, וגם האנלוגיות לטשטוש החושים וחילוף התפקידים בן האב לבן, חשבתי על זה, אבל ניסחת זאת נפלא.לגבי ההערה באשר למשפט "זה היה אבא שלי", מישהו כבר העיר לי בעבר, אדם שאני מעריך, שזה מחליש את הסיפור. צריך לשקול זאת שוב, בכל אופן, כיוונת לדעת גדולים. בסיפור לא רציתי שהבן יספר מה הוא מדבר עם האב בפעם הראשונה שהם יורדים לטייל, כי רציתי זאת בגדר סוד, נעלם, ושהקורא יחשוב וישלים בעצמו. אולי זה לא מספיק מובן. הפירוש מה עושה כאן, בסיפור זה, הפיוט "ונתנה תוקף" – הוא מדויק להפליא.אכן אב ובנו כעלים נידפים ברוח – אי מנוחה נכונה. שחר-מריו אולי ניפגש פעם ונדבר?

      • עכשיו תורי להיות מופתע. איזה יופי של תגובת נגד (כלומר: תגובת בעד).

        ובאשר להצעתך, בשמחה.
        שבת שלום.

        • שחר-מריו אשמח להיפגש. בוא נקבע. מספר הטלפון הנייד שלי הוא
          052-777289, להשתמע, רני.

  4. קראתי את הסיפור מספר פעמיים .
    מצד אחד נכבשתי באנושיות שלו ומנגד הייתה לי בעיה עם איזה שהוא היפוך שהייתי רוצה לראות.פאנץ ליין? ערך נסתר?

    אולי הבן הוא באמת עצלן ? והאב הסנילי מיטיב לראות את מה שהוא מכסה.
    גם אם ניסית לומר זאת זה לא עבר אלי מספיק כאילו היססת ללחוץ על איזה מקום מיוסר אצלך ככותב.

    מאחר ובקשת תגובה, אני מגיבה, אחרת הייתי חולפת הלאה.
    לפעמיים נדמה לי שתגובותי לא תמיד מובנות לכותב ואני רואה דברים מפאן אחר.

    • אני שוב מתקנת, אמרת את המסר אבל כאילו לא מספיק . טוב זהו.

      מקווה שהכל יתקבל ברוח טובה.

    • אביטל, הכול ברוח טובה. זה בסדר אם הסיפור לא דיבר אלייך וגם בסדר אם את חושבת שבאופן אבסולוטי בכל עולם או יקום אפשרי הוא לא טוב. ייתכן שאת מצפה מסיפור קצר ליתר פירוט, ספציפיקציה, כדי לעבור חוויית קריאה. לא די לך בסימון או בסמל. ומלבד זאת, אני שמח שלא דילגת עליי ועברת הלאה. אכנס לבלוג שלך ואראה מה את כותבת. רני

  5. סיפור אנושי ורגיש על האב המזדקן והבן. דווקא
    מול זקנתו המעט מביישת את האב החזק בכמה מובנים, לטוב ולרע, שנים קודם, מצליח הבן לפתח אתו קשר שלא צלח אז.
    כמה הערות:
    בחצי הראשון של הסיפור יש יותר מדי, וזה רק לטעמי, שימוש בפועל היה, במקום הטייה בעבר של הפועל המתבקש עצמו.
    התבינו זה היה אבא שלי, שחוזר, לעניות דעתי מסבירני מדי, כאילו הקורא לא מודע לכך שאתה מדבר על אבא שלך שפשו בו תחלואי הזקנה ואם לא תדגיש לו, לא יבין.
    ולדעתי אתה גם עדין מדי אתו. אולי מתוך אהבה, אולי מתוך סליחה, אולי בגלל זקנתו, אבל חסר לי סגירת חשבון, כעס, בלי קשר לאהבה שממסגרת הכל.
    סיפור ממוקד, וקולע ומדויק ועדין על חווית האב המזדקו ובנו.

    • איציק, תודה על ההערות. באשר לזמן ולשימוש בפועל "היה" יתר על המידה, בהחלט יש כאן מקום לחשיבה מחדש. זאת הערה לשונית-שפתית מעניינת מאוד. מצד החשבון האישי של הדמות עם אביו, אולי לא הייתי מרחיב כאן, כי בכל זאת מדובר במי שרואה עצמו בן נצחי, מחויב לעד, זאת הדמות. רני

  6. קראתי את הסיפור בסבלנות, וחיכיתי. בפעם השלישית, כשהאב מעיר את הבן, הייתה לכותב הזדמנות להכניס איזה "שפן ירוק" לעלילה – השפן לא בא, רק טעם של החמצה.

    • זה נכון. הסיפור מותיר טעם של החמצה. זה לא בהכרח דבר מגונה. בשום אופן לא רציתי סיפור שתתחבא בוא פואנטה מסורתית. אבל דימוי "השפן הירוק" הוא בהחלט הברקה. רני

  7. רן שלום, קראתי את סיפורך ואת התגובות עליו כאן. אני חורגת ממנהגי ומוסיפה תגובה על תגובה- "הבן" הוא סיפור מרגש ונוקב. לא מתפשר ולא מתחנף. זה סיפור של החיים כהוויתם – לא "נחמדים" ובלי תפניות חיוביות בעלילה. זה סיפור חושני ועצוב, בעיקר קשה מנשוא ולא מרוכך. אני חושבת שזאת הסיבה לחלק מהתגובות כאן. חלק אחר – זה ברור- נובע מקנאה לשמה.
    אבל אוכל להעיד על עצמי בלבד- אני אלך כעת ואחפש את סיפוריך וספריך.
    אריאלה.

    • אריאלה איזה לשון הרע את נוקטת כאן. אמרתתי שזה אנושי אך היה חסר לי משהו.

      רן ביקש ביקורת.
      באמת!
      רן בכל יקום הוא יכול להתקיים ואפילו יותר מזה . שבת שלום.

    • אריאלה, תודה רבה לך. אשמח לתת לך ספר משלי במתנה. יותר מזה, כעשרה סיפורים פרסמתי כאן בבלוג מתקופות שונות ואפשר לקרוא אותן ב"בננות". אגב, אין מחמאה גדולה יותר לסופר מאשר קוראים סיפור שלו בשנית או בשלישית, או כאשר מחפשים, תרים, אחר דברים נוספים משלו. לי, לשמחתי, זה קרה הרבה פעמים, פשוט התאהבתי בסופר ותרתי אחרי כל מה שכתב, דוגמה: אשר ברש. זה נפלא. ושוב תודה. רני

  8. רן היקר
    הסיפור שלך- מרתק, יש בו את האובססיביות, ואת הילד שרוצה לרצות… את הילד שמבין ויודע הכל על אביו, וחי עם זה בשלום.
    גם כשהוא מסרב זה חלקי, כי פעם הבאה הוא ילך שוב, יש פה את הילד שאינו מעביר ביקורת על אביו, בעצם הוא האבא שלוקח בקלות את אביו.
    סיפור מקסים כי בעיני מחצית מהילדים או ייותר מגדלים את הוריהם, בעוד שאומרים שההורים מגדלים.

    חוץ מזה, אשמח אם גם תבקר בבלוג שלי, (טובה גרטנר) יש שם גם ספור וגם מוזיקה.
    להתראות טובה

    • טובה, ניתחת את הסיפור כדבעי. תודה לך. פגעת בול בעניין האנלוגיה והאנלוגיה הניגודית, כוונתי לחילופי התפקידים. אני נכנס לבלוג שלך בשמחה: אקרא, אשמע את המוזיקה ואף אגיב. רני.

  9. יעל ישראל

    קראתי כאן הרבה עצב ורכות וכאב ויופי.

    אבל אין ספק רני יקירי, שכתיבתך מאוד התפתחה מאז. תן לנו את "שמטקעלע".אז יראו את כברת הדרך הגדולה שעשית מאז הסיפןר הזה, שכבודו במקומו. אבל היום אתה כותב הרבה יותר מורכב.

    יאאלה, רוצים את "שמטקלע".

    • יעל, מקובל לחלוטין. אני כולי תקווה שהתפתחתי בכתיבה, מאמצע שנות התשעים, כלומר מן הסיפורים הראשונים, על אף ששני מבקרים משום-מה אמרו לי שהם מעדיפים דווקא את סיפוריי הראשונים, אך אינני מסכים עימם. באשר ל"שמטקעלע" אעשה כמצוותך, אפרסם אותו בתחילת החודש הבא. כיוון שפורסם בגיליון האחרון של "מאזנים", אחכה עוד קצת לגיליון הבא, אם זה לא יופיע, בכל מקרה אפרסם כעצתך בתחילת החודש הבא את הסיפור המאוחר הזה שלי בבלוג. זה יהיה מעניין, כי זה לא סיפור על בן, אלא דווקא על אב. כלומר, הוא מסופר מזווית ראייה של אבא משוגע. רני

  10. דפנה שחורי

    רני

    מעניינת התיאטרליות[פפיון אדום-בישום שיער מסורק ]שמאפיינת סיפורים רבים שלך ושמתחברת באופן מעניין ולא אורגני כביכול אל ה"עליבות" ומצוקות היום יום שנובעים מהחיים עצמם. וכמובן בשילוב עם ההומור האופייני והעגה וההיגוי. מעניין איך לכל סופר יש לו הפלטת צבעים שלו שצובעת את כל סיפוריו השונים לפעמים זה מזה לגמרי באותם הגוונים וזה כמובן כתב- יד
    סיפור רוויי אווירה

    • יעל ישראל

      מאוד מסכימה איתך דפנה לגבי מה שאמרת על התיאטרלי שמשתלב תמיד אצל רני. כמה נכון. שמת אצבע על משהו שלא ניסחתי לעצמי במילים.

      • יעל, בקשר להערה שאני לא נוטה לקרוא בלוגים של אחרים. למדתי ממנה משהו, כנראה צריך לקרוא ולהגיב. יתרה מזאת, יש לי הצעה בשבילך. אני בכוונה כותב את הרעיון הזה בבלוג קבל עם ועדה. מדוע שלא נלך הפוך, כלומר מהווירטואלי אל הפרינט, אל הדפוס, וננסה ביחד במהלך 2009 ליצור חוברת "עמדה" מגובשת וחזקה של משתתפי "בננות" בלוג. מובן, רק מי שרוצה ותוך סינון חומרים. נשתדל לפרסם יצירות וכמובן לא קטעי אקטואליה. לדעתי, יש בבלוגייה שלנו המון כוחות פואטיים יצירתיים, מפורסמים ומפורסמים פחות, אין זה משנה בכלל. זאת יכולה להיות הרפתקה מעניינת של שיתוף פעולה בתחום העריכה. מה דעתך? רן יגיל, 0522-777289.

    • דפנה את כל כך צודקה. כאן נפש המשוררת חוברת אל נפש המבקרת שבך. יש מה שנקרא כתב יד הן בצורה והן בתוכן. המקום שממנו אתה כותב תמיד ניכר בכל יצירותיך, קולך, אי אפשר לחמוק מזה. זה ממך ובך. דימוי לפלטת צבעים כמו צייר – מאוד מדויק וחזק.

  11. הסיפור נגע ללבי מאוד. רני, אני זוכר שחקנית שקראה אותו באחד מערבי "עמדה" בירושלים בבית הקונפדרציה. כמדומני גם דוד שיץ, סופר שמאוד אהבתי, היה נוכח באותו ערב. דנית

  12. סיגל בן יאיר

    זה כתוב יפה. אפילו חשבתי על זה שהוא לא מתרחש בסופו של דבר בעבר הרחוק או בהווה המתרחק אלא בהווה המתמשך. הדמות הכמעט מוקיונית, המוקצנת, אבל במידה, של האב (ועשית את זה כהלכה עם הפפיון) צובטת את הלב, איך פתאום, בלי לשים לב כמעט התפקידים מתהפכים. מאוד מצאו חן בעיני התיאורים של שאיפת אוויר הלילה, פירוט האוכל, העישון של הסיגריה (תענוגות אחרונים אסורים)דווקא בעיני לא מחלישה הפניה לקורא, יש בה מעין תחינה שניכנס לעולם הזה, לקפסולת הזמן המוזרה שלך איתו, מן אזור דמדומים שכזה. וגם אני אוהבת את מות הצביה של אורפז, אם זכור לי נכון הוא משתמש בטכניקה של החזרה הזו בעוד סיפור, משהו עם תחנת אוטובוס, שכחתי את השם, יש בכתיבה כזו משהו מאוד מוזיקלי, מן קרשצ"נדו ספרותי שזה תמיד טוב בעיני. תודה.

    • סיגל אני מאוד שמח שאהבת את הסיפור. אכן, תבנית החזרה יש בה כוח, ואני עוד יותר שמח שאת מכירה את החומרים המוקדמים של יצחק אורפז לפני שהוסיף לשמו את שם משפחתו מבית – אוֶרבּוך. הסיפור שאת מתכוונת אליו והוא גם כן סיפור יפה נקרא פשוט "התחנה" והוא הסיפור השני בקובץ "ציד הצבייה". הראשון הוא כמובן הסיפור שעל שמו הקובץ. הקובץ הצנוע והחזק הזה הופיע ב-1966, איזו פריצת דרך בתחום הסיפור הישראלי הקצר. אחר הופיעו שני הסיפורים האלה במבחר מאוחר יותר של יצחק אורפז ב-1973 שנקרא "עיר שאין בה מסתור". מתי מעט מכירים את החומרים הנפלאים האלה וחבל, אבל מה שלא חבל זה שאת זכרת ואת ביניהם. אשמח לשמור על קשר ואכנס לבלוג שלך לקרוא מה את כותבת. אגב, אני כותב כעת מונוגרפיה על יצחק אוֶרבּוך אורפז, ואת הפתיחה למונוגרפיה אני מתכוון לפרסם כאן בבלוג שלי ולא בשום מקום אחר. זה נראה לי הכי טבעי ואינטימי. אולי כבר בחודש הבא. להשתמע, רן יגיל.

      • התרשמתי ולא בפעם הראשונה מהידע שלך בספרות עברית. הזכרת בתגובות את יצחק אורפז יורם קניוק ולאה איני. ואני זוכר שכתבת פעם גם על משה שמיר. לאה איני תמיד נראתה לי יוצאת דופן מכולם, גם בשפה וגם בתוכן. קראתי את ספריה אשתורת ואת מישהי צריכה להיות פה. וגם הרומן על האלמנה שעוברת לגור על קבר בעלה ששכחתי את שמו… ופה ושם סיפורים שלה. לזה אתה קורא אוונגרד? מאוד מעניין ותי, כי רוב ספרות העברית מאוד בנאלית לטעמי לפחות. אשמח אם תמצא זמן להתייחס לשאלה שלי.
        את הסיפור הבן אהבתי מאוד. זה היפוך תפקידים טראגי וכתוב ברגישות. אהבתי גם את ספרך האחרון על רבין.
        רוב תודות, יאיר

        • יאיר, אני שמח על תגובתך, ועוד יותר משמח אותי פתיחת הדיון בסופרים אשר מנית. אין ספק שיצחק אוֶרבּוך אורפז ויורם קניוק הם אוונגרדיים בהקשר של דור המדינה ויכול להיות גם שהעניין קשור לעובדה שהם בעצם התחילו לפעול עוד קודם, כלומר יש להם רגל בלבד ולא יד במה שמשה שמיר קרא "דור בארץ", הלוא הוא דור הפלמ"ח הידוע: שמיר, יזהר, ניצן, מגד, שחם, ברטוב ואחרים. בכל אופן, בעוד שסופרים כעמוס עוז ואברהם ב. יהושע הרימו את הראש אל עבר החלומי, הפנטנסטי, האוונגרדי, אם תרצה, הם מהר מאוד עשו תנועה סיבובית וכמו בת יענה טמנו ראשם בחול המוכר והחם של הריאליזם הפסיכלוגי. קניוק נותר ניסיוני, שבור, גמגמני, לא שלם וחופר בפצע שלנו ללא הרף: מלחמת השחרור, השואה. בכלל, קניוק הוא סופר של הנושאים הגדולים בדרכים גדולות. גם אורפז נותר קיומן אידיאי שניסח את הכלי החשוב ביותר לניתוח טקסט מודרני-עברי וזו מסתו על הצליין החילוני. בכל מקרה, שניהם נותרו עם הראש למעלה והלכו בגדולות.
          שמיר הוא סופר אחר. הוא רומניסט ריאליסט מעולה, עד הסוף. לא פלא אפוא שפנה לכתיבת רומנים היסטוריים. המוטיב החזק והמרכזי אצלו הוא ה"מלך נער" במובן הסמלי של המילה: אורי, אליק, ינאי, דוד וכמובן יאיר כשמך.
          באשר ללאה איני, אחרי קריאת "אשתורת": רומן אסוציטיבי, תנופתי, תודעתי, איך אפשר שלא לומר שלפנינו סופרת אוונגרדית מסתכנת – חלוצה שלפני המחנה עם המון כישרון. בקרוב אפרסם כאן מאמר על "אשתורת" ונוכל להתכתב וגם "מישהי צריכה להיות כאן" נפלא ולרומן על אלמנת המלחמה קוראים "גאות החול". היה לי כיף להתכתב איתך יאיר ואכנס לבלוג שלך. להשתמע, רני.

          • היי רני
            בעיניי, יש בסיפור סוג של משחק כוח (לא במובן השלילי של המושג "כוח"). הבן הצעיר, כמו ב"ונתנה תוקף" הוא יודע וזוכר ("ותזכר כל הנשכחות ותפתח את ספר הזכרונות"). מבחינה זו, נוצר כאן קשר מעניין במיוחד בעיניי. הבן הוא כביכול בעל הכוח לעומת אביו החלש – הבן הוא זה שזוכר הכול והוא זה שכאילו יודע הכל.
            לגבי המשפט שחוזר בסיפור "תבינו, זה היה אבא שלי" – יש בכך משום נימה שיפוטית על הגורל עצמו. אינני חושבת שזה מחליש את הסיפור, אדרבא, במשפט הזה יש משום עוצמה רגשית חזקה מאוד שלדעתי הופכת את הבן מהמקום ה"חזק יותר" לאנושי מאוד. כמי שמבין את משמעות החילופים ביניהם שהיא לכשעצמה איננה טבעית מאחר והוא הופך להיות האבא של אבא שלו. הבן, כאמור הוא בעל הכוח מול אבא שהוא ילד שאין לו אלוהים – מי שרוצה לטייל גם באמצע הלילה.
            בסיום יש משהו מתעתע – האב אומר "אה.. איזה בן יש לי" כאן דווקא כאילו הסדר שב על כנו. סיפור מקסים. אהבתי אותו עוד ב"ארז כמעט יפה" (נדמה לי ששם הוא הופיע).

          • ניתוח נפלא. ממש כלבבי לסיפור האישי והלירי הזה. "נימה שיפוטית על הגורל עצמו" קיימת במשפט "תבינו, זה היה אבא שלי." זה מה שביקשתי, זה מה שניסיתי להשיג. תודה על הניתוח ועוד שמחת אותי בכך שזכרת שהסיפור כונס בקובץ סיפוריי הראשון "ארז כמעט-יפה". תודה מקרב לב. רני

          • היי רני

            בשמחה. מקווה שתשבץ כאן עוד סיפורים יפים כאלה.

          • נטלי, תודה על התגובה. אשתדל לעשות זאת. להשתמע, רני.

  13. איך זה שאינכם נכנסים לבלוג של רונית מטלון?
    סופרת מופלאה לדעתי!
    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4880&blogID=209

השאר תגובה ל דפנה שחורי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל