בננות - בלוגים / / טושקו והרשקו
רן יגיל

טושקו והרשקו

טושקו והרשקו

 

 

ישראל 1983

 

באותן השנים הייתי מתופף קטן ומוגבל. הייתי חלק מצוות של שלושה נגנים שליוו בדרן נודע על בימות הארץ. בחלק הראשון של המופע הופיע טומי דיאבולו בקטעי קסמים ואילוף חיות, ובחלק השני הופענו אנחנו. לקראת סוף החלק הראשון של המופע, הייתי מרכיב את מערכת התופים במהירות על הבמה. זאת עשיתי במיומנות רבה, המיומנות היחידה שהייתה לי באותם הימים, הרבה לפני שהפכתי נגן המצִלתיים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. ובכן, הרכבת המערכת נעשתה בזמן שהנַמְבֶּר של טומי דיאבולו עם הקוף טושקו, קוף מגזע שימפנזה, עמד להסתיים.

   הקוף טושקו ידע להתגלגל ולעשן סיגר, להכות במצלתיים ולהעמיד פנים כקורא עיתון. הוא ידע ללכת כמו חייל, ידע לשנוא, והוא שנא אותי.

   לקראת סוף הנַמְבֶּר שלו נהג טושקו לנסוע בסיבובים על האופניים, כשמחיאות הכפיים הקצביות של הקהל מלוות אותו. בכל פעם שהיה עובר סמוך אליי על הבמה, היה חושף שיניים ברוע ואחר כך היה משלים את הסיבוב, חושף שיניים – סיבוב.

   מובן שראיתי בעוינות הזאת משהו מפחיד ומוזר: למה אני?

   בכל פעם חזר העניין על עצמו. אני מרכיב את מערכת התופים במהירות, טושקו נוסע על אופניו בסיבובים כשהוא מקיף את הבמה, וכשהוא מגיע אליי הוא חושף שיניים ברוע. כך נתלוותה אל הרכבת התופים הרגשה של מתח פנימי-תמידי שהייתי צריך להתמודד עימה בכל פעם מחדש.

   נראה שגם טושקו התמודד עימה כל פעם מחדש. כי יום אחד נמאס עליו הדבר, והוא החליט לרדת מן האופניים ולפתור את העניין אחת ולתמיד. הוא זינק עליי, ממתח את איבריו, כשהוא נוחת על מערכת התופים שנמצאה, מובן מאליו, בתהליכי הרכבה.

   התופים התפזרו לכל עבר. הקהל ישב קפוא והביט במחזה. ניתרתי מן המקום בפחד וצעקתי לעבר הקוף: "סליחה, סליחה, אני מבקש סליחה. באמת לא התכוונתי, סליחה…"

*

טומי דיאבולו זינק על הקוף ונחת סמוך למערכת התופים. הוא אחז את הקוף בעורפו, וזה חרחר בשנאה וניסה להיאבק. לבסוף הקוף נכנע ונקשר בשלשלת זהובה אל מותנו של המאלף. הקהל פרץ בצחוק. אוּף, אמרתי לעצמי, מתי כבר אגיע אל הפילהרמונית, אל המנוחה והנחלה.

   מאז חזרה הבדיחה על עצמה בכל פעם, בכל הזדמנות בגרסאות דומות:

   "הוא ביקש סליחה מהקוף."

   "שמעת?! הוא ביקש סליחה מקוף קרקס, ועוד באיזה לחץ הוא היה."

   "הרשקו, הנה כלב, הנה חתול, תגיד להם שאתה מצטער, שלא התכוונת."

 

 

דרום אפריקה 1993

 

"אתה מאחר בכניסה שלך, בעל חלויְמֶעס שכמותך," אמר המנצח היהודי והניח את המקל על כן המנצחים. "אתה הורס את התזמור של שוסטקוביץ"." הייתי נבוך. היה נדמה לי שהמנצח נטפל אליי, למרות שהייתי משוכנע כי בדבריו של המנצח יש מן האמת, באמת איחרתי בנקישת המצילה. אני חייב להתרכז.

   שוב התחילה התזמורת לנגן את הסקרצו. הייתי דרוך כולי, ובמוחי החלה אמירה חוזרת בנוסח: באמת לא התכוונתי. סליחה. לרגע חלמתי. סליחה, באמת סליחה. אוּף, למה אני?

   "היכן המצלתיים," הרעים בקולו המנצח היהודי הקטן. הוא פשט את שתי זרועותיו הקצרות לצדדים, כשהוא אובד עצות. כפות ידיו אוגרפו על הכַּן.

   "עד שהרשקו יואיל בטובו להתעורר, חמש דקות הפסקה." הוא ירד מדוכן המנצחים ויצא מן האולם. הנגנים קמו ממקומותיהם כדי לחלץ את עצמותיהם. חשתי את פניי מאדימות. זה לא קרה לי מעולם. צריך להטיל עליי קנס על איחור, לשפוט אותי, לגרש אותי. חשתי את פעימות הרקות, לבי פעם בחוזקה. נתקפתי רצון עז לדבר עם המנצח, להסביר לו. רצתי לאורך האולם עד לפוּאָיֶה, אך לא ראיתי אותו שם. יצאתי אל הרחוב וניגשתי למכונית השכורה שלי שעמדה בסמוך לכניסה. התיישבתי בתוכה, הדלקתי את המנוע ונסעתי.

*

נסעתי באיטיות לאורך הים, מביט בחופים היפים בדרך אל כף התקווה הטובה. אט אט החלה המכונית מטפסת במעלה ההר. במוחי התנגנה העשירית של שוסטקוביץ", ולנגד עיניי נראו מצילות גדולות וזהות. כחמישה קילומטרים לפני Simons Town  הבחנתי בבחורה בודדה במדי רשות כחולים, חובשת קסקט, העומדת וגבה אל שולי הכביש. נראה היה כי ידיה שלובות.

   בתחילה חשבתי לחלוף על פניה לאט ולראות אם תסתובב, אולי היא יפה. אך כשחלפתי על פניה, הצלחתי להבחין בצדודיתה שהוארה באור השקיעה המתקרבת ונדמה היה לי שהיא בוכה. עצרתי מְתוּנוֹת כעשרים מטר ממנה וחזרתי ברוורס איטי, אלכסוני מעט, כשאני נצמד לשולי הכביש. לרגע עוד ישבתי במכונית וידיי על ההגה, כשאני בוהה בנוף היפה, ואז יצאתי.

*

"סליחה… שלום…"

   "הוא לא יחיה הרבה," היא אמרה לעצמה. פרצופה היה אדום מאוד. "אין לו שום סיכוי, זה עניין של כמה שעות." היא לא הביטה בי, ואני הסטתי את מבטי מן הבחורה. לכל מלוא רוחב המדרון התלול גדלו עצי בננות. בסמוך לקבוצת עצים הקרובים אל אם הדרך, הבחנתי בקוף גדול. הקוף ישב כמו פסל, כשגבו שעוּן על גזע עץ הבננה.

   "מה יש לו?"

   "הוא מסורטן. זה עניין של כמה שעות, אולי כמה ימים, והוא ייגמר."

   "זה הקוף שלך?"

   "זה הקוף שלנו. הוא היה בעבר אימת השירותים הווטרינריים של הכֵּף. תראה אותו עכשיו, הוא לא יכול לזוז."

   "למה דווקא הוא היה האימה?"

   "הבבונים הם אגרסיביים מטבעם, בעצם כל הקופים אגרסיביים, אבל הבבונים יותר מכולם. הוא נהג להתיידד עם התיירים מהארצות השונות. הוא היה מתחנף אליהם ומבקש אוכל. הצרה היא שהאוכל אף פעם לא היה מספיק. תייר שלא נתן מספיק, ואלה היו הרוב, או תייר שלו נתן בכלל, הותקף על ידי הבבון. היינו מקבלים דיווחים על רְכָבִים פגועים, שבורי חלונות, קמוטי אנטנות ומעוקמי דלתות. כמה שהוא הריץ אותנו הקוף הזה."

   "את מצליחה לזהות אותו מבין כל הבבונים?"

   "כן, גם עכשיו כשהוא חולה, הוא ענק ממדים לעומת האחרים, אז תאר לך איך הוא נראה כשהוא בריא." היא ניגבה את עיניה. "אתה לא מכאן."

   "לא, אני ישראלי. אני נגן בתזמורת הפילהרמונית הישראלית ויש לנו כאן קונצרט הערב."

   "אתה מנגן ב…"

   "מצלתיים. מצחיק להגיד את זה, אבל אני נגן מצלתיים. הרבה שנים הייתי מתופף."

   "יש קופים ששונאים תופים."

   "באמת, למה?"

   "די במראה של תוף כדי שיתקפו את בעל התוף."

   "באמת?"

   "אצלנו תמיד אומרים, ספק בבדיחה ספק ברצינות, שזה מזכיר להם את הריקודים הטִקסיים של השחורים לפני הציד."

   "זה נשמע מעניין…"

   "קוף הוא מספיק אינטליגנטי כדי לא לתקוף שקית שנעה ברוח. אתה מבין? הוא לא כלב, הוא תמיד יתקוף את בעל הדבר ולא את הדבר עצמו. ואכן בעבר הרחוק, קופים מסוימים, קופי אדם, היו מתנפלים על שבטים בשעת טקסים המלווים בתיפוף חזק. הבבונים, ככלל, הם צרה וברכה כאחד."

   "למה?"

   "תראה, הבבונים כאן, באזור הזה, מוגנים. אסור לגעת בהם מצד אחד, מן הצד האחר זה אזור די מאוכלס וקרוב אל העיר. הבבונים הורסים דרך קבע יבולים שונים, בעיקר הם פוגעים בעצי הבננות, עם זאת צריך להתחשב בזה שהם היו כאן לפנינו, לא? הם חלק מהייחוד של האזור כולו."

   "בהחלט."

   "כאשר הבבונים משתוללים על פני רכס ההרים, הם גורמים לשריפות."

   "לְמָה?"

   "לשריפות. הם מטלטלים ומפילים רגבי אדמה גדולים, רגבי האדמה מכילים בתוכם אבנים קטנות הגורמות לניצוץ ולדליקה במגע עם סלעי המדרון. מספיק שבסביבה יהיה איזה צמח יבש וְהוֹפּ יש לך שריפה רצינית של יבולים; אבל עם כל זה, אנחנו אוהבים מאוד את הבבונים האלה. הם הייחוד של המקום הזה. הם ועצי הבננות זה הנוף האמיתי שלו."

   "אפשר להתקרב אליו?"

   "תתקרב, ממילא הוא כבר בקושי מגיב. בזמנים הטובים הוא כבר היה מתנכל לנו, תובע את מזונו מאִתנו. אבל עכשיו אתה יכול להתקרב אליו סנטימטרים מפרצופו והוא לא יעשה לך כלום. הוא מאוד סובל."

   ניתרתי מאם הדרך אל תוך תעלת ניקוז יבשה ומשם טיפסתי אל קבוצת עצי הבננות. התקרבתי לקוף לאט לאט. בכל זאת חלפו שנים, זה לא אותו קוף, חלפה מחשבה במוחי.

   התכופפתי אל הקוף השעוּן על הגזע. הקוף היה באמת גדל איברים, ראשו היה מוטה ועיניו חצי עצומות.

   "הוא מסומם?" צעקתי לעבר הבחורה.

   "קצת. אני כאן כדי להרדים אותו סופית," היא ענתה לי בצעקה.

   "היכן הרכב שלך?" צעקתי.

   "אני חוזרת ל-Simons Town ברגל," היא ענתה.

   "הִנחתי במתינות רבה את ידי העדינה על היד הקופית, הגסה, המחורצת, וליטפתי אותה. הקוף עצם לרגע את עיניו, לפתע פקח אותן, באישוניו הבריק זיק של זדוניות; בבת אחת הוא תפס את ידי העדינה בידו השעירה והתרומם קמעה. נרתעתי בבהלה לאחור והתיישבתי על עכוזי. הקוף שִחרר את ידי באפיסת כוחות ובהה בי, הזר-המוכּר, במבט אטום, מחויָך.     

  

 

10 תגובות

  1. אסתי ג. חיים

    רני,
    סיפור יפה, אחר, אנושי מאוד למרות קופיותו של הקוף, ואולי בגללה.

    • אני חושב כך, כמוך. ניסיתי להעביר משהו מטפיזי שבין אדם לחיה, משהו דרווניסטי קצת. מקווה שהצלחתי. בכל אופן, תודה על התגובה. רני

  2. רן, למתופף בהרכב יש המון כבוד כראש החבורה- ראש השבט, גם למתופף הקטן בפילהרמונית.. בסופו של דבר גם הקוף חשב כך לא?

  3. תמי כץ לוריא

    אהבתי. וגם מאד מאד מאד מאד אהבתי את הסיפור שלך על השמטקעלע שהתפרסם ב"מאזנים". מקסים!

    • תמי, תודה על התגובתיים, על שני הסיפורים. כתבי לי מה קורה עם ספר השירים שלך, רני.

  4. מעניין שאתה מתאר את הקוף מצד אחד כאנושי ומצד שני כדמוני, ככה אתה רואה אותנו בני האדם?

    • כן, יודית, אין ספק שהקוף אנלוגי לאדם ולהפך, בסיפור הזה. אבל אין כאן אמירה ביקורתית בהכרח, אלא משהו קצת מנחם. למה איני רואה אותך ב"נסיך הקטן"? נמאס לך? רני.

  5. יעל ישראל

    אוי, זה מזכיר לי את סיפור המתופף מ"הומלס" של ירון. מעניין אם הוא קיבל השראה ממך.

    סיפור יפה.

    אבל אהבתי יותר את הסיפור ממאזניים החדש. גם מצחיק, גם עצוב, והילדה שלך, עם החור והמכשירים. וואו!

    למה שלא תעלה אותו לאתר? שעוד אנשים יקראו, גם כאן.

    • יעל, אין לי מושג, יכול להיות; אבל כולנו יצאנו כמובן – מבלי להשוות חלילה – מתחת לאדרתו של פרנץ קפקא המהולל והמופלא שכתב את "דו"ח לאקדמיה", זה מונולג דרוויניסטי של קוף על חייו הקופיים, המיועד לחוקרים ולמדענים המלומדים כמדומני. יופי של סיפור, שקראתי לפני שנים וגם ירון כמובן קרא אותו. באשר ל"שמטקעלע" שפורסם ב"מאזנים", קיבלתי את המלצתך וכמובן אעלה אותו לאתר. תודה לך. להשתמע, רני.

השאר תגובה ל רן יגיל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל