אני חייב להתחיל את הביקורת המשבּחת הזאת במדור "ביקורת ועוד איך תהיה…" בנימה מסוימת של חמיצות:
מיטל זֹהַר פרסמה שני ספרי שירה לפנֵי ואחרֵי הספר אשר ידובר בו כאן: ספר שירה אחד נקרא "הבית לָקח" (הליקון, 2014) ואילו האחֵר "הכול יכול לקרות" {שם קצת בּנאלי, תודו} (הקיבוץ המאוחד, 2024) ולמרות המאמצים המוקדמים של הסופר-העורך המוכר והמוכשר דרור בורשטיין להסביר לי שיש כאן שירה גדולה, חשתי שאני קורא מעין אוונגרד שָׂבֵעַ, הן בספר השירה הראשון והן בספר השירה השני, הפחות טוב, לדידי, מן הראשון, כי הרגשתי שיש כאן משהו הנֶהֱנֶה יתר על המידה מעצם ההתלבטות והמורכבות עצמה, מעין טון מתבּוסס בעצמו ומרוצה מעצמו של דוברת רגישה כלפי עצמה המרחמת על עצמה.
דבר זה מתבטא בַּגימיק הלא מוצלח לטעמי של מחיקת מילים בתוך השירים עצמם, כתיבת מילה מקבּילה או חלופית, אבל כך שנראה את המילה המחוקה ונהרהר בדבר, בבחירה. השטיק הפּסבדו-פַּלימְפסֶסְטי הזה כמעט אף פעם לא עובד. מה לעשות. זה צורני מדי.
אך לא כך בספר האמצעי, בין שני הספרים הללו, שפרסמה בפרוזה, נובלה חסכנית בת 108 פרקונים, נדירה ביופייהּ, הנקראת בשם הקצר, החידתי והלא-צפוי "נבדה". זה ספר פרוזה אחֵר, תמציתי, מומלץ וכל כך טוב, שאתה תוהה בינך לבינך האם היא בכלל לא צריכה להיות משוררת אלא סופרת וכמֵהַּ לקרוא עוד פרוזה משלה, בחזקת האִם יש לה עוד מן השיקוי המופלא הזה באמתחתהּ.
אולי כדאי להתחיל משֵׁם הנובלה כי כבר הוא מהדהד את הסיפור עצמו. נכון, נבדה היא מדינה הנמצאת במערב ארצות הברית ומוּכּרת לכל בר דעת וגם מתקשרת תמטית לנובלה באופן ישיר, אלא שהשם נבדה לקורא העברי-ישראלי מהדהד לא אחת גם נדידה וגם נווד, ולזה יש קשר לחלוטין למשפחה המתפוררת והמתפרקת המתוארת כאן על פני השנים ברצפים פרוזודיים קריסטליים.
לפנינו דוברת בַּנובלה שהיא מקרה קלאסי של "אבא". מישהי שיש לה יחסים אמבּיוולנטיים קומפּלקסיביים עם אביה, וגם עם אימא יש לא מעט בעיות והאֵם גם מתה על הדרך ממחלה קשה; אבל אפילו מערכת היחסים עם האם, לא כל שכן עם האחים, על אחת כמה וכמה עם המשפחה החדשה שלימים האב מקים, כל אלה מושפעים מהיחס הישיר של הבת לאב ושל האב לבת. מקרה "אבא" קלאסי, כבר אמרתי.
והאבא הזה סוחב תיק על גבו. תיק שעל פי הדוברת בנובלה, נטלי, נטי, שמה, עיצב את כל מבנה חייו ומשפחתו. לא בטוח שזה נכון בעולם, אבל זאת התחושה הסובייקטיבית של הגיבורה והיא נוטעת אותה היטב בלבך, הקורא. האב עבר טראומה שהפכה לפוסט טראומה וזו זלגה אל גורל המשפחה, חלחלה אל כולם ובעיקר אל הגיבורה.
את אותה הטראומה, האירוע המחולל במונחים של תורת הסיפֵּר, מוטב לתאר במילותיה של הסופרת, זוהר, כי היא כתבה אותה כל כך יפה ומדויק. הנה שני הפרקונים הראשונים:
1.
באוגוסט 1978 הוא התרסק לתוך תעלה בגבול המערבי של מדינת נבדה. הוא לקח אִתו למטה שני חברים, אחד איבד יד, השני את שתי הרגליים. הוא עצמו נחבּל בגב ובראש, חתך אופקי במצח, מקביל כמו פלס לאדמה. חרטום המטוס נמעך כמו קופסת שימורים. הוא זחל מהחלון החוצה, חצה על הבטן את הַייוֶויי 50, רצה להזעיק עזרה. כעבור יומיים מצאו אותו זרוק ליד תא טלפון עם אסימון ביד. במטוס לא היתה קופסה שחורה.
עוד לא נולדתי כשזה קרה ומעולם לא סיפרו לי על זה.
בין 1 ל-2
הייתה קופסה שחורה: התאונה נגרמה בשל טעות אנוש, הטייס טעה בהערכת הגובה. הוא יצא מזה בחיים, אבל בגלל שברים בחוליות עמוד השדרה איבד כמה סנטימטרים מגובהו. אפשר לומר שהחיים כופפו אותו (שהוא הלך והתמעט).
יוצא אפוא שהאב נותר כפוף למול ההוויה. הכפיפות הזאת היא פיזית מאוד אך גם רוחנית מאוד, כאילו על אף אומץ לבו ושרדנותו, גם אותו, כמו את כולנו, החיים בסופו של דבר דרסו, או ניפצו. אתה נותר מהורהר לבסוף אם מדובר פה באמת באירוע מחולל או שממילא גורל המשפחה הזאת, כמו הרבה משפחות אחרות אומללות על פי דרכן, היה דומה, להוציא אולי המקרה הקיצון המתואר בתחילה. נכנסת כאן הספקנות באשר לאירוע המחולל. אין ספק כי השפיע, אבל השאלה היא האם הוא חזות הכול. לא בטוח. ממש לא בטוח.
המספרים של הפרקונים, בני השורות האחדות כל אחד, עוקבים 1, 2, 3, וכו' בדרך כלל, אלא שמדי פעם המספרת הדוברת אלינו מתחכמת לה על הסדר, אך באופן רגיש, כפי שכבר הובא כאן, כשהפרק השני נקרא בין 1 ל-2, או למשל באופן נועז ומקורי יותר בין פרק 25 ל- 26 הפרק נקרא לפתע! 200 וזה לשונו:
200.
היום כשאני נזכרת בשיחה הזאת בא לי למות: הייתי בת שמונה-עשרה, הם היו ביחד שישים שנה. בחישוב מהיר, אם בן אדם הולך כל יום שני קילומטר, במשך שישים שנה הוא יכול להקיף את כדור הארץ, והם כבר בטח הגיעו הביתה.
לא סתם נקרא הפרק הזה 200. לדידי הוא נקרא כך כי הוא לא רק חורג מגבולות הזמן האנושי ויחסי הזוגיות והמשפחה, זה פשיטא; אלא שהוא גם חורג מגבולות הנרטיב שנקבע ליצירה זאת, אחורה וקדימה, הוא קורה במין על-זמן שכזה. בכלל, לכל חריגה במספּוּר הפרקים יש צידוק רציונליסטי בטקסט עצמו.
כיוון שהטקסט ממילא עוסק במשבר משפחתי לאורך החיים ובהתפרקות, יש בו מֵמד סנטימנטלי ואף נוסטלגי, נראה כי הדוברת חוששת מאוד להישמע לקורא הסיפור לירית ועצובה, ולכן באופן מוצלח ועוקצני, פעמים רבות בסופי פרקים, לעיתים בסוגריים, לעיתים לא, היא מעירה הערות צינית על הביוגרפיה האישית שלה, כאילו לא נעים לה הקו הרגיש והמעודן. הנה דוגמה מפרק 34, אבל יש הרבה כאלה לאורך היצירה:
34.
הם התחתנו אחרי פחות משנה בבית כנסת באוקלנד. יכול להיות שהיא כבר הייתה בהיריון עם אחותי, או שזה קרה באותו ערב (שניהם היו פרקטיים)…
הנובלה במהותהּ היא ריאליסטית, דיווחית ורגישה ביותר, אך מדי פעם נשבר הריאליזם על ידי חלום, או חלום קצר החודר אל המציאות. הכתיבה החסכנית הזאת של הרגש המאופק המתפוצץ עליך, מעט המחזיק את המרובֶּה, לעיתים תוך דימוי אֶפִּי או מצב חלומי, הזכירה לי את יצירתו הבלתי נשכחת של הסופר האוסטרי פטר הנדקֶה "אומללות שמחה בחלקה", נובלה המתארת את אמו ואת התאבדותה. היצירה החסכנית של הנדקֶה מטבעה ועל אחת כמה וכמה זאת, עומדת על התפר שבין מודרניזם לפוסטמודרניזם, וגם הנובלה של זֹהַר היא כזאת, שהרי מטרתה לתפוס את הרגע, את המבּט בתַקריב, מבלי לפספס, כמו אצל הנדקה או ב"שיח אהבה" לרולאן בּארת.
ובכלל, זֹהַר כותבת יפה חלומות. קל מאוד לפלוש ולגלוש לבּנאליזמים סוריאליסטיים, לפעמים פרוידיאניים או יונגיאניים בחלום המתגלגל לפנטסיה. זה לא קורה לה. החסכנות והטעם הטוב שלה כסופרת שומרים עליה, בחירת המילים שלה. הנה, למשל, פרק הסיום של הנובלה. אל דאגה, אין קלקלָן, דהיינו ספּויְלר:
108
בלילה אני רצה בכביש הגדול שלא עוברות בו מכוניות, אמצע שומקום. ממרחק של מאה-מאתיים מטר ממני, במעלה הכביש, אני רואה אותו נשען על עץ. אני מחליטה לרוץ עד אליו, להקיף אותו, אחר כך לרוץ בחזרה הביתה. אבל כשאני מתקרבת אני רואה שהוא והעץ נמצאים מעבר לתעלה, אי אפשר לפלס לשם דרך. במקום להקיף אותו אני מקיפה רק את צלו. אני חוזרת.
יפה, לא? מדויק, חסכני ונוגע. מזכיר את החלום הנהדר בסוף הרומן "לא ארץ לזקנים" של קורמאק מקארתי. חלום חסכני וקצרצר המאיר את הרומן כולו. גם החלום הזה מאיר את כל הנובלה של זֹהַר כדבעי. לא פלא אפוא שפרנסי הספרות החליטו להעניק לזהר בשנת 2020 את פרס ברנר לספר ביכורים בעבור הנובלה הזאת. בחירה בהחלט מוצדקת. בדרך כלל מבקר אמור להיות תוצאתן, להעריך ולשפוט רק את אשר מונח לפניו בחזקת "הנה שלך לפניך"; אלא שבמקרה של זהר אני חורג מעט מתפקידי ומבקש ממנה לשקול להמשיך ולכתוב פרוזה, כי היא אחרת ומיוחדת, וכמו שאומרים יש לה את זה.
נבדה, מיטל זהר, עורך הספר: יואב רוזן, עיצוב: דוד בן הרא"ש, עורכי הסִדרה: נגה אלבלך, גדעון טיקוצקי ויואב רוזן, ספרית פועלים, 76 עמודים, 72 שקלים – מחיר על הספר לפני הנחה