פֹּה, רְעוּתֵהּ, ארבעה שירים מתוך ספר שירים חדש בהוצאת עמדה בלוויית הערה משלי
שירתהּ של משוררת זו בספרהּ החדש, השני במספר בעל השם הקצר "פֹּה", היא שירה מקורית וייחודית ביותר, הייתי אומר, ממש קול אחֵר של משוררת היא רְעוּתֵהּ, שפירושו בארמית רצונו. זוכרים למשל מתוך הטקסט הקאנוני "קדיש יתום" שכמעט כל אדם אומר בנסיבות מצערות של חייו: בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ, שפירושו: בעולם שברא כרצונו. רוצה לומר, רְעוּתֵהּ פירושו רצונו.
לא סתם אני מתעכב על שמה של המשוררת הייחודית הזאת, כי היא מין שילוב נדיר, כמו ציפור נדירה שהיא מעין הכלָאָה, בין שירה רליגיוזית ושירה קונספּטואלית, רוצה לומר, מצד אחד שירה אמונית רוחנית, ומן הצד האחֵר שירה קונקרטית מאוד, שירת הנוף הספציפי ושירת החפצים המושמים לעִתים ממש-ממש בגובה האדם כדי לדון בגורל הנוף והאדם. הכול שווה שיר, אפילו כיסאות שבורים בבית הכנסת. איזה יופי!
אך אל תטעו חלילה בשירתהּ של רעותהּ ובה עצמה. עולמהּ האמנותי רחב ביותר ומתרחב והולך מעֵבר לבת השיר אֶל האמנות הפלסטית והאמנות החזותית וכן המגרש האמוני שלה הוא רחב ביותר. הוא עוסק באהבה העמוקה ובאכזבה ממנה, במצב החברתי מתוך פרספקטיבה של עומק, בעולם המוסיקה המנעדי והמהדהד בנפש, וכן גם במגע בין הדתות ויכולת ההשראה מדתות אחרות. ראו למשל את השיר היפה הזה שלה הנועל את הספר, שאינו נושא שֵׁם ויש בו משום הנחמה:
^
בְּפֶתַח בֵּית הַכְּנֶסֶת בִּרְחוֹב שִׁילֹה, פָּגַשְׁתִּי בִּשְׁנֵי כִּסְאוֹת
הָאֶחָד לְלֹא מִשְׁעֶנֶת, הַשֵּׁנִי לְלֹא מוֹשָׁב
לְתֻמִּי הִרְהַרְתִּי, הֲרֵי יָכְלוּ הֵם לְהִתְאַחֵד לְאֶחָד
וְזֹאת כְּדֵי שֶׁלֹּא נִצְטָרֵךְ לְהַשְׁעִין גַּבֵּינוּ עַל מִשְׁעָן פָּעוּר
כְּדֵי שֶׁלֹּא נִתְיַשֵּׁב עַל הַמְּאוּם
וּבְסָמוּךְ לְנָכוּת הַחֹמֶר
תְּפַלֵּל הָרוּחַ לְחַדֵּשׁ תִּקּוּנֶיהָ
לְרַפֵּד מוֹשָׁבִים, בַּחֲסָדֶיהָ
תַּתִּיר אוֹתָנוּ אֶל מִנְחַת הַחִסָּרוֹן
מִשְׁעָנוֹת יְסַעֲדוּנוּ בְּצֵאתֵנוּ וּבְבוֹאֵנוּ
וַאֲפִלּוּ נִתְיַשֵּׁב בִּשְׁאֵרִית הַשָּׁבוּר
נַשְׁעִין יְהָבֵנוּ עַל הֶבֶל
וַאֲפִלּוּ
יְסִיטֶנּוּ הַפָּגוּם
לַפֶּתַח – נִהְיֶה שְׁלֵמִים
רן יגיל – מבקר, עורך, סופר ומו"ל
הנה עוד שלושה שירים יפים של רְעוּתֵהּ מתוך ספר השירים "פֹּה":
^
בּוֹא לֹא נְדַבֵּר אוֹדוֹתֵינוּ
עַל מַשְׂאַת הַנֶּפֶשׁ, עַל הַבְלָטַת הֶחָזֶה
לֹא נְדַבֵּר עַל הַשָּׁעוֹת שֶׁהֻקְצְוּ לְבִזְבּוּזִים
נָצִיץ עָלֵינוּ, נִרְכָּנִים לְהַקְדִּים, דּוֹחֲפִים לְהַגִּיעַ
לִצְלֹל אֶל קַרְקָעִית הַמָּקוֹר, עַד –
יְתַעְתַּע בָּנוּ הָאֲוִיר לְהִתְרַוֵּחַ
יָפִיחַ רוּחַ בַּכִּיסִים הָרֵיקִים
בּוֹא נֵאָנַח ——-אֲ נַ חְ נ וּ
נִשָּׂא יַחְדָּו אֶת עֹל הָ——–אֲ נַ חְ נ וּ
נִגְנַח כְּמוֹ לִפְנֵי הַבִּיאָה——————-אֲ נַ חְ נ וּ
נְשַׁחְרֵר אֶת כָּל שֶׁצָּץ לְבַטְּלֵנוּ
אַף אֶחָד לֹא יָשִׂים אֶת לִבּוֹ כְּשֶׁנַּעֲלֶה מִתְּהוֹם הַנְּשִׁיָּה
לִשְׁאֹף מַבָּט מַבְהִיר
שֶׁיַּרְאֶה אוֹתָנוּ, נוֹהֲגִים בְּמִנְיַן הַשָּׁנִים
מְכַתְּתִים פֵּרוּרִים
לֹא מִשְׁתַּנִּים.
^
הִנְּךָ אוֹ שֶׁאֵינְךָ?
לְלֹא כָּל אַזְהָרָה הַכֹּל יָכוֹל לָסֶגֶת
הַמּוּזוֹת לֹא חָתְמוּ חוֹזֶה עִם עַנְנֵי נוֹצָה
רְאֵה אוֹתִי נִדֶּפֶת הַסָּחָה,
סוֹעֵר\בּוֹעֵר הַצְּלָב – אַ-כְזָ-הֲבָה –
אַתָּה תָּמִיד אֵינְךָ גַּם שֶׁהִנְּךָ
תָּמִיד, זֶה הָאֶתְמוֹל אֲשֶׁר נוֹגֵס לִשְׁכֹּחַ
תָּמִיד, זוֹ דְּאָגָה אֶל נֹכַח הַמָּחָר
תָּמִיד, זֶה לְוַתֵּר עַל פֵּשֶׁר כַּוָּנוֹת
(עֶגְלַת הַסּוּפֶּר תּוֹבַעַת קָרְבָּנוֹת)
הִנְּךָ—אֵינְךָ—הִנְּךָ—אֵינְךָ—הִנְּךָ—אֵינְךָ, אֵינְךָ, אֵינְךָ—
יַלְדָּה שֶׁכְּמוֹתִי,,, תּוֹלֶשֶׁת פֶּרַח
עָלֶה,,, עָלֶה,,, נִשְׁמַט מִמִּשְׁאָלָה
אוֹחֶזֶת בַּסְּתִירָה, כְּמוֹ הָיְתָה סָטִירָה
חוֹשֶׁבֶת: אִם אֵינְךָ לִי, מָה אֲנִי לִי, מִי לִי
בְּאֵין אוֹנִי לִי, מָה הִנְּךָ לִי כְּשֶׁאֵינְךָ לִי
לְשֶׁתִּשְׁכָּחֵנִי אֶזְכָּרְךָ
לְשֶׁתִּזְכְּרֵנִי אֶשְׁתַּכַּחִי
וְיַאלְלָה בַּי
לְהִתְרָאוֹת
וּנְשִׁיקָה בַּלֶּחִי
^
הָיִיתִי לְדָג
דָּמִי הִתְקָרֵר, חֹסֶר הַמִּשְׁקָל הָפַךְ לִתְחוּשָׁה
הַכֹּבֶד נָמַס אֶל הַמַּיִם
פֶּה נִפְעַר \ נִסְגַּר – מִלָּה לֹא נִפְלְטָה
נוֹפֵי מַעֲמַקִּים הִזְדַּקְּרוּ כְּמִדְבָּרִיּוֹת
נוֹטְעִים בָּאֲוִיר עֲצָמִים – שָׁרְשֵׁיהֶם עֶלְיוֹנִים
חִפַּשְׂתִּי אוֹתְךָ, נָקִיק אַחַר נָקִיק
סְנַפִּירַי פִּלְּסוּ אֶת דַּרְכִּי לִרְמָזִים
אֲבָנִים סִמְּנוּ עֲקֵבוֹת
הַדְּמָמָה לֹא הִסְגִּירָה דָּבָר
הָיִיתִי לְדָג מִתְגַּעְגֵּעַ יַבָּשָׁה
הַמַּיִם הֶעְפִּילוּ עַד לְגֹבַהּ נְשִׁימָה
הַכֹּל צָף מֵעָלַי: גּוּפוֹת, מַחֲשָׁבוֹת, גַּג סְחוּף מֶרְחַקִּים…
דָּגִים אֲחֵרִים נָגְסוּ בִּי אֲרוּחָתָם
הֵיכָן הָיִיתָ?
בְּוַדַּאי עַל הַחוֹף, מְחַכֶּה שֶׁאֶעֱבֹר אֶת הַגְּבוּל
צוֹפֶה בִּי מְפַרְפֶּרֶת בֵּין גֵּאוּת לְהַשְׁפָּלָה
זוֹקֶרֶת קַשְׂקַשִּׂים, מַמְתִּינָה
דָּגָה אֶת הָרֶגַע שֶׁלָּנוּ
כְּמוֹ מִכְתָּב מִבַּקְבּוּק.
פֹּה, רְעוּתֵהּ, הציור על העטיפה: פסח סלבוסקי, ניקוד: יצחק רפפורט, עימוד וגרפיקה: יגאל ארקין, עמדה, 71 עמודים, 64 שקלים
עמוד 71
המשפטים "הָאֶחָד לְלֹא מִשְׁעֶנֶת, הַשֵּׁנִי לְלֹא מוֹשָׁב" מתארים שני דברים נפרדים שאין להם תמיכה או בסיס. הראשון הוא "לְלֹא מִשְׁעֶנֶת," כלומר משהו שאינו נתמך או שאינו מונח על משהו אחר. השני הוא "לְלֹא מוֹשָׁב," כלומר משהו שאין לו מקום או שהשני הוא ללא יישוב.
כשהשורה אומרת, "לְתֻמִּי הִרְהַרְתִּי, הֲרֵי יָכְלוּ הֵם לְהִתְאַחֵד לְאֶחָד," הכותב מתייחס ליכולת של שני הדברים הנפרדים להתחבר או להתאחד למרות היותם שונים וחסרי קשר ישיר.
אם ננסה לפרש את זה, ייתכן שהדברים הללו הם דימויים למושגים או רעיונות שאינם תואמים או שאינם משתלבים יחד, והכותב שואל אם יתכן להם להתאחד או לחיות בהרמוניה למרות הפערים ביניהם.
אהבתי
יוסי עבאדי
"כְּמוֹ מִכְתָּב מִבַּקְבּוּק" כתוב בסוף אחד השירים ואכן תחושות הקריאה בספר המרתק הזה הן שהשירים נשלפים מתוך ים של אסוציאציות רבות יופי
בבית הכנסת מתכנסים כולנו לתפילה, לה אנו זקוקים בעיקר בימים אלה. הנכות של הכסאות כמטאפורה לבני האדם השוכחים את הערבות ההדדית, לה אנו זקוקים מאז ומתמיד כעם.
שירים ייחודיים ומעוררי מחשבה.
כתיבה מיוחדת מאד, ופער שמתמזג למרות רוחבו ועומקו בין שפת הקודש לשפת נערה ביום יום. כך היא מחברת שני כסאות שכל אחד ניזוק אבל אפשר להשלימם לכיסא אחד. אולי כאנלוגיה לפערי החברה שנהדר היה לו ניתן היה לחברה על כל נכויותיה לעם אחד ועלה עלה נקטף, אסוציאציות שאולות מלכסיקון הנעורים. בים של שיירי אסונות, גם נחמה מכתב בבקבוק