פרידה מהצד המערבי העליון / יובל יבנה / ביקורת ועוד איך תהיה

אני עוקב אחר הכתיבה של יובל יבנה זה כמה שנים, סופר שהחל את הקריירה הספרותית בשנות התשעים, בן דורי, הדור של אתגר קרת ואורלי קסטל-בלום. מדהים עד כמה הוא מוכשר מחד גיסא ועד כמה אזוטרי, שלא בצדק, מאידך גיסא. יש לו מִקצב כתיבה יוצא מהכלל, תחביר זורם וסגנון של סופר מוּלד. כל ספר שהוא כתב עד כה, זה השישי במספר, גמעתי בקריאה. ויש לו לא מעט ממדי עומק בפרוזה התודעתית הזורמת שלו המערבת סממנים פוסט-מודרניסטיים מובהקים של הרחקת המסמן מהמסומן ופירוק המסמנים והזרתם שלא לצורכי משחק בלבד, אלא כדי לומר משהו מהותי וקיומי על מצבו של האדם. תמיד ישתמש בעולם כסוג של במת תיאטרון, בובות, צלליות, כדי לחשוף את בטנת הקיום באופן ווּדווילי, הקיום והיקום אצלו הם ככיפה גיאודזית צבעונית של אוהל קרקס.

כך קורה גם בקובץ הסיפורים החדש שלו "פרידה מהצד המערבי העליון" (תשעה סיפורים קצרים ונובלה). קיים בכל סיפור חיפוש תמידי המלֻווה במסע פנימי וחיצוני. המסע החיצוני על פני ימים וארצות משתרג לתוך נפשם של הגיבורים, והמסע הפנימי, זה שבתוך הנפש עמוק פנימה, שואף לצאת החוצה ולהיגלות לָעולם במעשים. בעיקר נעה האמפליטודה של סיפורי המסע הללו בין ארצות הברית לארץ ישראל, כי ליַבנה יש חיבה רבה לאמריקה הגדולה. כך גם בספריו הקודמים "סיפורים אמריקאיים" (כרמל, 2002) ו"הסיפור יתחיל בפרזנו" (כֹּהל, 2018). הוא מנסה לקשר בין היהודי הנודד, האזרח האמריקני והאזרח הישראלי, תרבותית ונפשית.

הפרוזה שלו מזכירה לא אחת ספרות מסעות עמוקה בנוסח בּרוס צ'טווין שבּהּ הוא מחפש מתחת לפני השטח את הסיפור האמיתי של המקום מתחת לסיפור המסע כזר, איך לא-בן-המקום עשוי להגיע לתחושה אותנטית בחוויית מקום. ויש לו גם צד אוניברסאלי התוהה כל הזמן איך נצליח להסביר לעצמנו שהכול לא מקרי וסתם זורם, הוא מחפש לקשר באופן מפתיע בין דברים, מחשבות ורעיונות, כחלק מתוכנית אחת גדולה של קיום כמו באקזיסטנציאליזם האמריקני הפוסט-מודרני של פול אוסטר.

אלא מאי, בספר החדש אין הסיפורים אחידים ברמתם: ישנם מצוינים כמו "בכנס הלהטוּטנים", המתאר באופן ווּדווִילי כנס של ז'נגלרים שבּוֹ הגיבור מחפש את האמת הקיומית דרך הלהטוטנוּת שבכנס ועל פני הדורות של עושי-הלהטים, או "השוטר והליצן" המתחיל במוטו יפה מיונה וולך האומר: "הליצן עובד 24 ביום/ אחרת הסיוטן מופיע", ומתאר מריבה בין שני אבות טיפוס של שכנים, שוטר וליצן רפואי, ברוח "מעשה במריבה שרב איואן איואנוביץ' עם איואן ניקיפורוביץ'" א-לה ניקולאי גוגול ב"סיפורים אוקראיניים" שלו.

אך יש כאלה שנותרים אזוטריים מדי ופתלתוּלים שלא לצורך כמו "פרידה מהצד המערבי העליון", המתאר שני חברים שיש להם עולם יהודי-ישראלי-עברי-יידישיסטי עשיר ואחר בניו יורק, מעין סוד אזוטרי של סיפור מתחת לסיפור של העיר ניו יורק על יהודֶיה וישראלֶיה. נראה כי יבנה ניסה לתאר את מערכת היחסים בינו לבין חבר ילדוּת שלו הסופר ראובן (רובי) נמדר, חתן פרס ספיר על הרומן שלו "הבית אשר נחרב" (כנרת זמורה-דביר, 2013), אבל יש משהו מתנשא בסיפור הזה כלפי ישראלים באשר הם.

דוגמה נוספת היא הנובלה החותמת "בימי המגֵפה" שבּהּ נכנסת כבר הקורונה לניו יורק. יבנה מתאר נסיכה יהודייה המתאהבת באמריקני שבה לניו יורק, והקורונה ואולי משהו אחֵר שאינו הקורונה מפריד לבסוף ביניהם, אלא שיש הרבה מאוד רגעים עומדים של תיאור מחשבות אסוציאטיבי מילולי דחוס מדי שאינו בא במידה ודווקא קטעי התיאטרון, גם כאן באה קבוצת תיאטרון ניסיוני לסמל את החיים, עוצרים את העלילה, דחוסים ואינם זורמים. נראה כי לפעמים האינטלקט הפזור של יבנה היה בעוכריו. לעִתים הוא מועיל לו ולעִתים עוצר ומפזר את מעשה הסיפור.

עם זאת, יש אצלו אילמוּת ואלימוּת אותנטיות ביותר, בוטות אף מבחינה מינית, כמו בשירה של מאיר ויזלטיר ובנו בשירה, יצחק לאור, כל מיצי החיים מתקשרים אל האקט המיני הזוגי החוגג את הקיום. ואין כאן סיפורים ממש לא טובים, כלומר כל הסיפורים הם ראויים, דהיינו יש טובים וטובים יותר, ולאור העובדה שהסופר המוכשר הזה לא זכה להכרת הממסד ואפילו לא לפרס ראש הממשלה, לכל היותר בציון לשבח בפרס ברנר, מן הראוי להגיע אליו ולקרוא בספרו ולעמוד על מידת כישרונו, כי הוא סופר מאוד מהנה כמו בסיפור "נזיר" המתאר יום שבּוֹ הגיבור עוקב אחר נזיר ירושלמי במטרה להחליט להתנזר ויהי-מה מדבר-מה, אך לא ברור ממה. במקרה של יבנה המוכשר אל לו להתנזר מכתיבת סיפורים כי זה ייעודו.

פרידה מהצד המערבי העליון, יובל יבנה, כֹּהל, 245 עמ', 50 שקלים   

עימוד, עיצוב ועיצוב עטיפה: דודי איבן