בננות - בלוגים / / ספר השירים החדש של יואב חייק "אשירה" רואה אור בהוצאת "עמדה"
רן יגיל

ספר השירים החדש של יואב חייק "אשירה" רואה אור בהוצאת "עמדה"

יואב חייק – אשׁירה

ספר שירה חדש בהוצאת עמדה 2022

 

על "אשׁירה" מאת פרופ' אורציון ברתנא ושיר אחד מתוכו:

 

יואב חייק הוא משורר מתבונן בהשראה אקזיסטנציאליסטית. ה"אני" מסתכל בעצמו תמיד כבמצב־ביניים. דמות ילדותו כבר איננה, ודמותו, שתהיה בסוף הדרך, עדיין איננה. ובתווך – הבדידות של הַהֱיות, ההופכת את השירה לחשבון נפש, לווידוי של אדם חילוני. המשורר משכיל להתחכם איתה, ובה בעת הוא שומע את קולות זמננו, ומצטרף לאקזיסטנציאליזם, מסורת מרכזית בשירה העברית מזה שבעים שנים. מבטא בשירתו את הבלתי־נמנע של הזמן החולף, תודעת הזקנה, המוות. כשאובדת הוודאות הדתית, מציקים הספקות של מהלך הדרך ושל סופה הידוע. הוא מתבונן ובודק את שפת־ההתבוננות, שהרי הוא משורר, וחד בשפת־ההתבוננות חידות.

 

הוא חוזר ומתבונן בפניה השונות של הזהות: הזהות ביני לבין עצמי, ביני כגבר לבין האישה, בין היוצר לבין היצירה, בין היוצר לבין השפה, ביני לבין מוצאי – מוצאי האישי, מוצאי הלאומי. מכיוון שהזהות אינה ברורה עד תום למשורר, היחסים בינו לבין עצמו ובינו לבין העולם חוזרים ונמדדים, שוב ושוב. נשארת בהם חידה, עמימות. ויש בהם ריק. ה"אני" ישנו כאן על דרך ההיעדר. משועבדים לראיית־היעדר זו גם שאר המרכיבים האופייניים לשירתו: הזמן, המקור, הדואליות והמשחק. כולם סביב קשייו של ה"אני" להתקיים במסגרת, שאינו מבין, וכל חייו מתוך ניסיון להבינה, מתוך ניסיון לשנותה, בהנאה ובכאב משולבים.

 

כמשורר מחונן, הוא כותב זאת במיטבו ביופי נפלא. הקורא, שרואה בשירים גם הד לחידה־העצמית שלו עצמו, עשוי למצוא ביופי זה נחמה.

 

 

*

 

 

בִּשְׁנֵי צִדֵּי הַזְּמַן / יואב חייק

 

בִּשְׁנֵי צִדֵּי הַזְּמַן

כְּמוֹ בְּיָם וְהַר

אֲנִי עוֹמֵד

מֻזְמָן מַזְמִין

לִהְיוֹת אוֹרֵחַ אִלֵּם-חֵרֵשׁ

שֶׁל עַצְמִי

 

עָלַי לְהִשָּׁפֵךְ כְּמַיִם רַבִּים

לְחַלְחֵל כְּחוֹל בַּמִּדְבָּר

 

זִכְרוּ נָא לִי זֹאת

זֶה לֹא כָּתוּב בְּדַף שֶׁל סֵפֶר

לֹא תִּרְאוּ בִּתְמוּנָה שֶׁל סֶרֶט

 

זִכְרוּ נָא לִי

אֶת הַשָּׁעָה הַזֹּאת

בָּהּ כִּבְסִירָה שֶׁל קְלִפַּת אֱגוֹז

אֲנִי חוֹצֶה נַחְשׁוֹלֵי יָם

וּבָהּ בָּעֵת מְטַפֵּס עַל הַר

 

וְלֹא לְהַמְרוֹת אֶת פִּי הַדֶּרֶךְ

לְעוֹלָם לֹא לְהַמְרוֹת

וּלְהַגִּיעַ אֶל הַשַּׁעַר

וְהוּא בּוֹהֵק כְּצַמָּרוֹת

 

 

*

 

 

על "אשׁירה" מאת רן יגיל וארבעה שירים מתוכו:

 

פרופ' אורציון ברתנא כותב בגב העטיפה של הספר "אשירה" כי המשורר יואב חייק הוא בראש ובראשונה משורר אקזיסטנציאליסט, ואני מוסיף אקזיסטנציאליסט רךְ ולא מר, מפוכח, אבל לא ציני ומיואש עד הסוף, רָהוּי ולא החלטי בקיוּמָנות שלו.

 

האקזיסטנציאליסטים האמוניים והחילונים, משוררים וסופרים פסימיים נורא, ובראשם ת.ס. אליוט ו"ארץ השממה" ו"האנשים החלולים" שלו; אבל אצל חייק המנסה להמתיק את הימים בשירים כמו אצל נתן זך הרומנטיקן המריר שעקבות שירתו טבועים בשירתו החיובית של חייק, האנשים נותרים חלולים, אבל הם מצוירים. זה תיאור קצת יותר אופטימי. אלא מאי, אנשים מצוירים הם דו-ממדיים, הם כאילו, הם לא באמת; הם, אם תרצו, צֵל צבעוני, או אם לדייק שֶׁלֶד צבעוני, צירוף אוקסימורוני יפה המאפיין את שירת חייק של החיים עצמם המלאים ניגודיות עקרונית שלא מתיישבת ולא מתפרשת ומובילה לאבסורד.

 

המוות אומנם קבור בתוכנו כְּחַי מדבֵּר ומוּדע, אבל חייק חש אותו ולא מדגיש אותו. אלא עוטף עצמו בשדה סמנטי המבקש להיות אופטימי על אף החלוף. יכולתי לבחור שירים רבים מן הספר הזה להנכיח זאת, אך הנה השיר "האנשים המצוירים" המדגים זאת יפה:

 

הָאֲנָשִׁים הַמְּצֻיָּרִים / יואב חייק

 

אֲבָל אֲנַחְנוּ הָאֲנָשִׁים הַמְּצֻיָּרִים

עַל תַּחֲרַת הַחַיִּים

צְמֵאֵי צָמָא

בְּלֶכְתֵּנוּ נִשְׁעָנִים

עַל קִיר חֲלוֹמוֹת

 

שְׁלָדִים צִבְעוֹנִיִּים

עֲטוּיֵי שֵׂעָר וְעֵינַיִם וּפִיּוֹת

כְּחַלּוֹנוֹת שְׁקוּפִים אֶל חַלּוֹן

וּשְׁתִיקוֹת הָאֹשֶׁר מַבְלִיחוֹת

מֵעָלֵינוּ כְּסַכִּינִים.

 

וְהַשַּׁחַר יָבוֹא – כְּשֶׁיָּבוֹא –

לְהַצִּיל אֶת צְלָלֵינוּ

כְּשֶׁכָּל צֵל, כִּמְלַחֵשׁ אֶת תַּאֲוָתוֹ

בְּקוֹל שֶׁל קַשׁ,

פּוֹשֵׁט זְרוֹעוֹת

לְהַכּוֹת בַּחֲלַל הַמִּדְבָּר הֶחָלוּל

לְהַשְׁמִיעַ הֵד

לְהֵד

שֶׁל מָוֶת הַקָּבוּר בְּתוֹכֵנוּ.

 

חייק בשיריו אוהב לתאר את נוהג העולם והמגע עם העולם באמצעות צבעים פשוטים וישירים ירוק, לבן, סגול, וחיות: כלב, חתול, כבש, סוסים פיזיים וסמליים. תמיד יש לו מעין התחכמות שכזאת משורה לשורה, דבר והיפוכו, עניין להפוך בו ולענות בו ולהשתהות ולהשתאות עליו. בשער הראשון: החלופיות, בשני: מהו בעצם הקיום ומה פשר למעשים? בשלישי: פגישה חשופה של האני עם עצמי ותהייה על קיומו או אי-קיומו של האל, וברביעי: האם האהבה שבינו לבינה היא זאת שתציל אותנו, או לכל הפחות תביא נחמה.

כאקזיסטנציאליסט מצאתי כאן את סמל הבנייה וההרס של יצחק אורפז, הסופר האהוב עליי, והזרות לטבע בנובלה שלו "נמלים" ואצל חייק בשירה בשיר "אשמה": "בדקנו את הכתלים/ והם מסוידים למשעי./ כמו חרקים אנחנו מכירים / את כל החריצים והחיבורים", ואם תרצו גם גרגור סמסא הנצחי של פרנץ קפקא מהדהד כאן בשורות הללו. חייק דן באומץ קיומי בבחירה ובאשמה וגם בהאם יש תועלת בתולעת החרטה. מה יועיל היופי התמים בעולם מתכלה, אפילו מה תועיל הדת, המסורת, החגים, המועדים הסדורים? הכול צף ועולה. הנה השיר היפה "הגדה":

 

הַגָּדָה / יואב חייק

 

חַד גַּדְיָא מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת

מָה לְהַגִּיד לוֹ?

הַגַּנִּים סָבִיב מַדְשִׁיאִים יֹפִי

רִמּוֹנִים כְּבָר הֵנֵצוּ אֶת שִׂיחָם

וּמִבֵּין הֶחֳרָפִים

כַּרְכֹּם וְנֵרְדְּ וְקִנָּמוֹן זוֹעֲקִים

אֶת רֵיחָם

וּמֵעֵבֶר לַדֶּלֶת

חַד גַּדְיָא קָטָן

מָה אוּכַל לְהַגִּיד לוֹ

וַחֲכָמִים מָה לוֹ יוֹעִילוּ

בְּתַקָּנָתָם

שֶׁגַּם הַשּׁוֹחֵט סוֹפוֹ שֶׁיִּשָּׁחֵט

 

וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמָע

כִּי הִגִּיעָה עֵת

 

לבסוף מצאתי מענה למחמוד דרוויש באחד השירים. זה המשורר המבקש לאכול את בשר האויב שלו. חייק סבור שלא די בחוויית הזהות האתנית, פוליטית או אישית, כדי לחצות את רף האמנות הטובה. צריך להתחבר גם אל החוויות האוניברסאליות של האדם באשר הוא אדם. הוא עושה זאת בשיר יפה מאוד הקרוי "סימנים א'" שהוא מעין תשובה בעיניי לשיר הרטורי, החזק והפרובוקטיבי של דרוויש "תעודת זהות" המתחיל בשורות: "תרשום! אני ערבי", שבסופו כאמור מבקש הדובר לאכול את בשר אויבו. הנה חייק:

 

סִימָנִים א' / יואב חייק

 

אֲנַחְנוּ מַגִּיעִים

אוֹיֵב שֶׁלִּי

אֲנַחְנוּ מַגִּיעִים

הִנֵּה כְּבָר עָבַרְנוּ אֶת הָהָר

 

הִנֵּה הַחֲגִיגָה

אוֹיֵב שֶׁלִּי

אֲבָל אַיֵּה הַחַג?

 

אַתָּה רָעֵב וְצָמֵא

אוֹיֵב שֶׁלִּי

כָּמוֹנִי רָעֵב וְצָמֵא

 

שְׁנֵינוּ אוֹחֲזִים זֶה בָּזֶה

שַׁעַר בְּשַׁעַר

כְּמוֹ הָיוּ שְׁרִירִים

אוֹיֵב שֶׁלִּי

שְׁנֵינוּ נוֹפְלִים וְקָמִים

וְנוֹפְלִים

 

הִנֵּה הַתְּהוֹם

אוֹיֵב שֶׁלִּי

אוּלַי זֶה נָהָר

וְאֶת צַלְמְךָ אֲנִי רוֹאֶה שָׁם

וְצַלְמִי שָׁם לְךָ מְנַצְנֵץ

 

וְאַתָּה שׁוֹתֶה וַאֲנִי שׁוֹתֶה

זֶה הַדָּם שֶׁלְּךָ

אוֹיֵב שֶׁלִּי

זֶה הַדָּם שֶׁלִּי

 

וַאֲנִי אוֹכֵל

אֶת בְּשָׂרְךָ אֲנִי אוֹכֵל

אוֹיֵב שֶׁלִּי

וְאַתָּה אוֹכֵל לִי אֶת הַבָּשָׂר

 

כְּבָר הִגַּעְנוּ, אוֹיֵב שֶׁלִּי

הִנֵּה רִגְבֵי הֶעָפָר

 

אבל למה לנו לסיים באופן פסימי כל כך? הנה שיר האהבה החותם של הקובץ שיש בו אולי גם מעט נחמה שבינו לבינה:

 

בָּאוֹב שֶׁל חַיֵּינוּ / יואב חייק

 

הַשִּׁיר הַזֶּה חֶצְיוֹ שֶׁלִּי

חֶצְיוֹ – שֶׁלָּךְ

גַּם אִם הוּא שָׁר רַק

עַל הַר אוֹ עַל יָם

אוּלַי גַּם כָּךְ

מִלָּה שֶׁבִּי שְׁתִיקָה שֶׁבָּךְ

הֵן יַחַד סְפִינָה אַחַת

מַפְלִיגָה הָלוֹךְ וָשׁוֹב

כְּאִלּוּ הָאָבִיב לְעוֹלָם יַחְלֹף

וְהִבְהוּבֵינוּ עוֹלִים בָּאוֹב

שֶׁל חַיֵּינוּ

 

 

על יואב חייק:

 

משורר ומספר ישראלי. נולד בבגדד וב־1951 עלה לישראל עם משפחתו. עורך דין במקצועו.

 

פרסם אחד־עשר ספרי שירה: שלא בדרך המלך (1962); שירים על כפות המנעול (1967, עקד); קולות (1973, לוין אפשטיין); עיגול לפנים עיגול (1979, ספרית פועלים); צילומי תצפית תלת־ ממדיים על רובינזון קרוזו (1988, אלף); חוש שביעי (1988, ספרית פועלים); לוח מוּדעוּת (1997, ביתן); חילוף חומרים (2002, הקיבוץ המאוחד); כרטיס ביקור (2007, עקד); על קו המשווה (2012, עמדה). אשירה הוא ספר שיריו השנים־עשר.

 

בנוסף פרסם רומן, 'אני ועוד אחד' (1984), נובלה, 'נפשות על הקצה' (2021) וקובץ סיפורים, 'שנים עשר סיפורים' (2021). זכה במספר פרסים ספרותיים, ביניהם פרס טלפיר (1971) ופרס אקו"ם (2016) על הנובלה לילדים 'יומן המסע של לורי'.

 

 

אשׁירה, יואב חייק, עמדה, 67 עמ', 64 שקלים

 

 

ציור על העטיפה: Martiros Sarian, Poet, 1907

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל