ספר השירים החדש של ישראל פינקל "ורק הים נותר אותו הים" רואה אור בהוצאת "עמדה"

ורק הים נותר אותו הים, ישראל פינקל – הוצאת עמדה

 

ההוויה המשתנה בשירת ישראל פינקל

 

בשיריו היפים של ישראל פינקל ב"ורק הים נותר אותו הים", אנשים משתנים – באים והולכים, זמנים זורמים, מקומות מתחלפים, חיים נמוגים, אפילו הנוף זז קמעה, רק הים הגדול (הים התיכון) או אפילו, אם תרצו, כל אוקיינוס גדול ממנו, הוא מקור מפלט רגשי רומנטי לַיציב ולַקיים. הוא סמן לכך שיש עונות בעולם, שיש גאות וָשפל, שיש אופק, שיש מקור לנחמה שעינֵי האדם יכולות להיזון ממנו.

בשירי פינקל, חשבונות הרבה, הנושאים אופי של ספירת מלאי. הוא מהרהר ובא חשבון עם האהובה, עם העונות, עם נוף ארצו, עם ההיסטוריה של עמו, ובכלל עם החיים המתכּלים. זוהי שירה בעלת יסוד יומני־אישי, מאוד נוגעת ומאוד נהירה לקורא. בעיקר טורדת אותו שאלת מצבו של האדם בעולם ולשם מה, לאיזו תכלית, כל הדבר הזה, הדרך הזאת, המסע הזה? נחמה רבה אין בשירים, אבל ישנה השלָמָה, וההשלמה מביאה איתה איזשהם כובד ראש ועייפות שיש בהם מן היופי. נדמה כי הדובר בשירים מבקש להסיק מסקנות באשר לחיים, אך אינו יכול לעשות כן, לעיתים בשל מורכבותם ולעיתים בשל תִּפלותם. פה ושם הוא מוצא נצנוצי יופי להיאחז בהם, אבל אלה רק מהבהבים לרגע ושוב מותירים אותו עם ההשלמה הווידויית הטוטאלית בדבר אי יכולתו של האדם להיוושע.

הדובר בשירים של פינקל עבר מלחמות – אש וגופרית. עם זאת, קשה להשתחרר מן העובדה כי המלחמה האמיתית שלו היא ביומיום. כאילו מאבק הקיום תוך לחימה בשגרת החיים ותהפּוכותיה חובר אל חוויית המלחמה שלנו כאן כישראלים. אכן כולנו צה"ל, אבל כולנו גם יחידים בודדים מזדקנים. מה נעשה אפוא? נברח למקומות אקזוטיים רחוקים – קרים וחמים. ניגע בתרבויות אחרות. נחזור אל ההיסטוריה שלנו באירופה מלאי גאווה בהווה. אבל ביומן השירי המובא כאן, שמציף אותך הקורא בכנותו, אין ממש נחמה באסקפיזם הזה, ובכל זאת עולה הבדידות של היחיד מעל כל הוויה של עשייה ולא יועילו לו כובד ההיסטוריה ותחושת השליחות שהוא מנסה לאמץ ולסגל לעצמו. יש אומץ רב בכתיבה הגותית עצבוּתית מעין זו.

הדובר בשירים מבקש נפשו לחיות בין סתיו לחורף, הוא איש של חורף. רוצה הוא לצאת למסע הגדול נדחף על ידי הרוח הגדולה, לפגוש גברים ובעיקר נשים שיקסימו אותו על פני הדרך בחזקת בכל פגישה מן הלידה ובכל פרידה מן המוות; לשמר את הזיכרון ולחיות את החלום, אבל בסופו של דבר זה מסתכם במגבלות אנוש והוא נותר עומד משתאה לנוכח הים, עד כאן החלומות מגיעים. ולכן השורה הזאת "והים נותר אותו הים" היא לא רק כותרת הספר הזה, אלא גם חותמת כשורה אחרונה אחדים משירֵי הספר. אפשר לומר כי תקוות גדולות לא נתגשמו, חלומות רבים נגוזו, אבל תמיד מפעמת תחושת חידוש החיים למול הים הנצחי. ראש הממשלה בעבר יצחק שמיר אמר בשפת הפוליטיקה הבוטה: "הערבים אותם ערבים והים אותו הים". אולי ברמז כי הם מבקשים להשליכנו לים. אבל פינקל אומר לו לא. ההוויה כל הזמן משתנה, תדיר, רק התיחום שלנו בין קרקע למים נותר בעינו. ואם לעשות פרפראזה על הסופר הרליגיוזי הנהדר, דוד שחר, לא נשאר לנו אלא לעמוד ולהשתאות על האדם הקטן והעלוב־משהו הרוחש על גב החיה הענקית הזאת, הים והארץ.

 

רן יגיל

 

 

 

שיר אחד מכל שער בספר השירים החדש של ישראל פינקל:

 

 

מתוך השער "ורק הים נותר אותו הים":

 

 

עַכְשָׁו מִתְקַצְּרִים הַיָּמִים

גַּלִּים אוֹסְפִים לְחֵיקָם צְדָפִים שֶׁנּוֹתְרוּ בַּחוֹף

הַיָּם אֵינוֹ מַשְׁאִיר שְׁבוּיִים בִּנְסִיגָתוֹ.

עַכְשָׁו כָּבְדוּ הַמִּשְׁקוֹלוֹת הַמְּעַגְּנוֹת רַגְלַי לָאֲדָמָה

וַאֲנִי מַבִּיט בְּלַהֲקוֹת הָעֲגוּרִים

מְקַנֵּא עַל הַחֹפֶשׁ לְשַׁיֵּט עַל גַּבֵּי רוּחוֹת הַחֲלוֹם

לְנַוֵּט אֶל עוֹלָמוֹת שֶׁלֹּא אֵדַע.

 

בַּיּוֹם הַקָּצָר בַּשָּׁנָה

תְּהַלֵּכְנָה סוּפוֹת עַל דֶּרֶךְ

בַּלֵּילוֹת הָאֲרֻכִּים יְתוֹפֵף בָּרָד עַל תְּרִיסֵי הַבַּיִת

רְעָמִים יָשִׁיבוּ גַּעְגּוּעַ שֶׁהוֹתִיר סִימָנוֹ בִּזְמַן אַחֵר

יָשִׁיב אֶת רֵיחַ הַמֶּלַח שֶׁדָּבַק בְּמָתְנַיִךְ

אֶת עִשְׂבֵי הַמַּעֲמַקִּים שֶׁקִּשְּׁטוּ שָׁדַיִךְ

אֶת הַסִּימָנִים שֶׁהוֹתִירָה אֶבֶן הַכֻּרְכָּר הַקָּשָׁה בְּגוּפֵינוּ

אֶת טַעַם מִיצֵי הָאַהֲבָה שֶׁהֶחְלַפְנוּ

הָיְתָה עוֹנָה אַחֶרֶת

וְרַק הַיָּם נוֹתָר אוֹתוֹ הַיָּם.

 

3/7/2021

 

 

מתוך השער "יומן-מסע":

 

 

בָּעוֹנָה הַזֹּאת זוֹרְחוֹת אַלְפֵי שְׁמָשׁוֹת

בִּשְׂדוֹת הַחַמָּנִיּוֹת שֶׁבָּעֵמֶק

אָז אֲנִי חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַמֶּרְחָבִים וּמִתְגַּעְגֵּעַ

זוֹכֵר שֶׁהָיִינוּ מְזַהִים שְׁמוֹת פְּרָחִים

בְּעֶזְרַת מַדְרִיךְ פִּרְחֵי הַבַּר

כִּמְגַלֵּי אֲרָצוֹת שֶׁגִּלּוּ עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים.

 

כְּשֶׁאֲנִי יוֹרֵד מֵרִכְבִּי

לְזַהוֹת פִּרְחֵי כַּרְכֹּם שֶׁבְּצַד דֶּרֶךְ

עַיִט אֶחָד דּוֹאֶה בַּשְּׁחָקִים

וַאֲנִי מֵבִין אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת כּוֹכָב בּוֹדֵד

בֵּין הַחֹרִים הָאֲפֵלִים

הַמְּמַלְּאִים חֲלַל הַיְּקוּם.

 

5/6/2021

 

 

מתוך השער "בתפר שבין סתיו לחורף":

 

 

וְיֶשְׁנָם פַּעֲמוֹנֵי חֲבַצְּלוֹת הַחוֹף

הַפּוֹרְחִים בְּסוֹף קַיִץ

מְקַשְּׁטִים גִּבְעוֹת הַכֻּרְכָּר

בִּכְתָמִים שֶׁל יָרֹק וְכִתְרֵי מַלְכוּת לְבָנִים

וּרְסִיסֵי יָם נוֹפְלִים עֲלֵיהֶם

וְהֵם מְתוּקִים כְּנִצְנוּצֵי כּוֹכָבִים בְּלַיְלָה בָּהִיר

וְהֵם כְּאֶצְבְּעוֹת יָדוֹ שֶׁל אוֹתוֹ יֶלֶד הוֹלַנְדִּי

שֶׁעָצַר בְּעַד הַמָּוֶת

לִכְבֹּשׁ אַדְמוֹת הַשְּׁפֵלָה.

 

וְלָמַדְנוּ

זֶה לֹא נִגְמָר עַד שֶׁלֹּא נִגְמָר

וְדַי בְּלֹבֶן פֶּרַח אֶחָד

לַחְסֹם אַרְמִיָּה שֶׁל גַּלִּים רוֹעֲשִׁים.

 

7/11/2020

 

 

מתוך השער "בכל פגישה לידה וגם קורטוב מן המוות":

 

 

יֵשׁ אוֹר שֶׁמַּבְעִיר תַּנּוּרִים בָּרָקִיעַ

וְיֶשְׁנוֹ עֵץ דֶּקֶל

הַפּוֹרֵחַ דַּוְקָא עַכְשָׁו מוּל חַלּוֹנִי

אֵלּוּ זְמַנִּים שֶׁל שְׂרֵפָה וּפְרִיחָה

זִכָּרוֹן וְשִׁכְחָה

וּשְׁתִילִים הַנִּשְׁתָּלִים וְיִפְרְחוּ

בְּחָסוּת הַסְּתָו בַּכִּכָּרוֹת.

יֶשְׁנוֹ הַמַּאֲזִין לַזְּמַן

הַמְּפַלֵּס דַּרְכּוֹ בֵּין הַבְּעֵרוֹת בַּשָּׁמַיִם

וְיֶשְׁנוֹ הַמִּתְבּוֹנֵן בַּגַּלִּים הַמְּשַׁיְּטִים

לְאוֹרוֹ הַיָּרֹק שֶׁל יָרֵחַ

וְקֶסֶם הַקֶּצֶף עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

 

אֲנִי הַמְּחַפֵּשׂ דְּמוּתֵךְ

רוֹאֶה עֲלֵה כַּלָּנִית בּוֹקֵעַ

צִבְעָהּ כַּסֹּמֶק בִּלְחָיַיִךְ

אוּלַי זִכָּרוֹן הוּא

אוּלַי שִׁבְרוֹ שֶׁל חֲלוֹם הוּא

וְאוּלַי זֶה הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּשַׂחֵק בָּאוֹר וּבַצֵּל

וְנוֹפֵל מֵעֵבֶר לַיָּם

וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמוֹ.

 

12/9/2020

 

 

מתוך השער "אולי זיכרון הוא אולי שברו של חלום":

 

 

ט"ו בִּשְׁבָט הָיָה יוֹם הֻלַּדְתּוֹ

וְגַם הַשָּׁנָה רָחוֹק אָבִי

כּוֹכָב הוּא שֶׁעָצַר גִּילוֹ

וַעֲדַיִן שׁוֹלֵחַ אוֹתוֹת

מֵעוֹלָמוֹת אֲחֵרִים.

זֶה יִתְרוֹנָם שֶׁל הַמֵּתִים

נוֹכְחִים הֵם וְלֹא נוֹכְחִים

אָז גַּם הַשָּׁנָה

אֶחְגֹּג עִם פֵּרוֹת הָאֲדָמָה

וְאֶשְׁתֶּה לְחַיָּיו הַטּוֹבִים

בַּגָּלַקְסְיָה הָאַחֶרֶת.

 

27/1/2021

 

 

מתוך השער "סיכום":

 

 

מִתְגַּעְגֵּעַ לַחַיִּים שֶׁלֹּא חָיִיתִי

לַמַּרְאוֹת, לַאֲהָבוֹת שֶׁלֹּא מִמַּשְׁתִּי

הָיוּ יָמִים שֶׁרָצִיתִי לְהַגֵּר לְאֶרֶץ הַדֻּבִּים הַלְּבָנִים

לַחֲבֹר לִיצוּרִים הַמַּעֲבִירִים חַיֵּיהֶם בִּשְׂדוֹת הַקֶּרַח

הַנּוֹשְׂאִים שְׂרִידֵי אַהֲבָתָם מִיָּמִים עָבָרוּ

הַמְּנַוְּטִים אֶל רֶגַע נִשְׂגָּב

וּכְשֶׁזֶּה מִתְמַמֵּשׁ, שָׁבִים אֶל מַעֲמַקֵּי הַחֲלוֹם עַל שִׁיבָה חֲדָשָׁה.

 

בַּתֶּפֶר שֶׁבֵּין אַחֲרֵי הַחַגִּים לַשִּׁגְרָה

אֲנִי נוֹשֵׂא תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ לְבוֹא יָמִים רְגוּעִים

זוֹכֵר כִּי בִּזְמַן אַחֵר יָשַׁבְנוּ אֶל מוּל נוֹף הֶהָרִים הַמֻּשְׁלָגִים

וְתָהִינוּ מָה מִסְתַּתֵּר שָׁם בַּיַּעַר

כְּפוֹר הִכָּה בְּפָנֵינוּ אָז

וְהָיִינוּ כָּל כָּךְ קְרוֹבִים

וְגַם כָּל כָּךְ רְחוֹקִים

וּבְעִקָּר בּוֹדְדִים

וְכֹבֶד הַשְּׁתִיקָה נֶעֱרַם עָלֵינוּ כְּשֶׁלֶג טָרִי

וְשֶׁמֶשׁ לְבָנָה נָעָה שָׁם אֶל גְּבוּל הָאֹפֶק

וְאַחַר כָּךְ יָרַד לַיְלָה.

 

27/9/2021

 

 

ורק הים נותר אותו הים, ישראל פינקל, צילום על העטיפה: עדי פינקל, עימוד וגרפיקה: ציפי הראל, הוצאת עמדה, 90 עמ', 74 שקלים