בננות - בלוגים / / יונה וולך, שני שירים והערה מתוך "שירה בחצר – אנתולוגיה", עורך: אביחי קמחי
רן יגיל

יונה וולך, שני שירים והערה מתוך "שירה בחצר – אנתולוגיה", עורך: אביחי קמחי

זאת היונה שלי

 

 

יונה וולך, היא ולא אחרת, היא המשוררת – בכותבי משוררת אני מתכוון גם למשורר – הגדולה שלנו אחרי קום המדינה בכלל ובדור שנות ה־60 בפרט. אליה אפשר להוסיף רק את הכישרון המילולייני האדיר של דוד אבידן. זו פעם ראשונה בהיסטוריה של הספרות העברית שמשוררת אינה עוסקת אך ורק ברגשותיה הפרטיים ובשירת נוף, אלא פונה בעוצמות רגשיות בלתי מבוטלות אל כל הנושאים הגדולים והכול מן הבטן: חוויית הטירוף, כוח השיגעון, מעמד האישה, שאלות של אמונה. אין עוד יונה וולך.

 

היא אכן הפכה לאגדה בחייה ושבעתיים לאחר מותה. אני זוכר איך המשורר והפּעיל המהפכני מקסים גילן – שגילה עם גבריאל מוקד את יונה וולך והציל אותה מהתאבדות כבחורה צעירה, לו הקדישה את הקובץ הראשון והנהדר שלה "דברים" – שב לארץ מגלות פריז הארוכה שלו, ונדהם לגלות איך האיילה השירית הפכה לקאנונית ואלמוֹתית להחריד.

 

אבל מה מיוחד כל כך ביונה וולך, מה כל הסופרלטיבים הללו? כשאני הגעתי לשירה כולם אהבו את האקזיסטנציאליזם המחושב והנוקשה של נתן זך. זה היה המופת ומקור ההשראה. השירה הזאת חיה בתבניות של הקטנה, דהיינו פטיטיזציה. זה בא לידי ביטוי באירוניה (נתן זך), זה מתבטא בפאתוס באתוס (דוד אבידן) וזה בולט בלקסיקוגרפיה ענייה, שימוש חוזר ונשנה של מעט מילים מן המילון, לא העושר הלשוני הוא שעושה את המשורר טוב (יהודה עמיחי). אני הרגשתי שזה מדבר אליי, שזה משקף אותי, אבל זה לא מספיק. אי אפשר לתאר את החוויות שלנו בעולם הזה רק כך. אבידן אומר שהוא בא לרוקן אותנו ולא למלא אותנו, אבל לא רציתי להיות מרוקָן בלבד.

 

הלכתי אחורה אֵפוא וקראתי את אורי צבי גרינברג (אצ"ג), את נתן אלתרמן ואת חיים נחמן ביאליק, גדולי משוררינו. אבל המציאות השתנתה לה ברבות השנים, וכשם שאי אפשר לכתוב כמוהם היום גם אי אפשר להסתפק בקריאה שלהם בלבד. וגם היה חסר לי קול נשי דומיננטי. היכן היא המשוררת המרכזית? היו משוררות טובות מאסתר ראב ועד דליה הרץ, אבל לא היה להן הטון המז'ורי ומניפת הצבעים של וולך. ולכן היא כל כך חשובה. היא סחפה את כולם לשירה שאין בה תבניות של הקטנה, אלא אווירה רוחנית סוחפת של שנות השישים הצבעוניות, שנות השישים המגוּונות והעשירות והטרנסצֶנְדֶּנְטליות. המשורר לא יושב בבית המלאכה שלו כְּדורי מנור ומהקצע שורות, אלא הוא מדיום, כמו שהיא אמרה: אני מדיום, אני נותנת למילים לעשות בי. היא אינה יושבת ומגלפת את השיר כמו נתן זך.

 

אבל זה לא צמח יש מֵאַיִן. אני זוכר את נתן זך בבית ראובן מדבר על דליה הרץ. זו משוררת שקדמה לוולך, וכשם שוולך טופחה על ידי מוקד "דברים" (עכשיו, 1966) כך לפניה הרץ בספרה "מרגוט" (עכשיו, 1961). היא בעצם יונה וולך בשחור לבן, יונה וולך גסה יותר בניגודיה ודיכוטומית. היא אינה יונה וולך בצבעים. אבל גם היא בשירה היומרנית שלה והשירה הקונצרטנטית שלה שׂמה את זך על הקוֹצוֹת כמו שהיא אומרת באחד משיריה הנוגע בקולנוע הישראלי בפרט ובאמנות בכלל, ועוד יותר בכלל בחיינו כאן – "פלונתר".

 

אבל יונה משוררת גדולה יותר מפני שהיא הרבה יותר פלואידית והרבה יותר פסיכאדלית, והרבה יותר מייצגת תקופה, ולכן גם הרבה יותר השפיעה, וגם הולחנה רבות, והסנסואליוּת הזאת כל כך לא מאפיינת את האקזיסטנציאליזם שזך הוביל, שזה פשוט מדהים. ניתן לדוגמה שני שירים ידועים שלה שלא עונים על צורכי העניין הזה, דווקא משנות השישים מתוך הקובץ הראשון שלה "דברים": "הו, ים שמיים". זה שיר בדיוק לא כמו כולם, אחֵר, חריג, מוביל למקום שונה על רקע תקופתו. כולם כותבים בתבניות של הקטנה, אני הולכת בגדול, עם האגו של המשוררת, אני הולכת על הקצה, עם הטירוף הייחודי שלי, "תתואר אונייתי כְּחַדפעמית". זה סוף השיר.

 

שיר אחר מאותה תקופה שהולך בגדולות הן בשפה והן באווירה שהוא יוצר נקרא "דורמציון עין טורקיז סביבותייך". ואנחנו נוטים לחשוב שדורמציון מדבר על דור, אבל זה לא דור-אחר-דור בהכרח, אלא זה בא מהפועל לישון, למשל דוֹרְמִיר בצרפתית, או שְׁמות העצם שינה או תרדמה, והכוונה של המשוררת היא לערסֵל אותך. בלטינית דורמיטיו. לפי אחת המסורות, הכנסייה ניצבת במקום שבו נרדמה מרים, אם ישו, לשנת הנצח. בהשאלה כך מכוּנה המוות אצל הקתולים והאורתודוקסים. וזה שיר שעוסק בכנסיית דורמציון, אבל לא עוסק ישירות בה, אלא בתחושות ובתתי התחושות של וולך. השיר הזה הוא על תחושות פנימיות שלה שמביא הנוף ומקרבת הכנסייה. חייבים לקרוא אותו כדי להבין עד כמה היא ממציאה פה מילים שמביעות את התחושות שלה.

 

אין מי שוולך בשנות השבעים ובשנות השמונים, בעיקר משוררות, לא השפיעה עליה. נמנה קצת: חדוה הרכבי, נורית זרחי. אפילו משוררות אנליטיות בתחילת דרכן כמו ספרה הראשון של מאיה בז'רנו "בת יענה" (עכשיו, 1978) וספרה הראשון של רחל חלפי "שירים תת-ימיים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975), או ספרה הראשון של מירי בן-שמחון "מעוניינת לא מעוניינת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983), וכמובן עד חגית גרוסמן. יש אומנם איזה שבר כאן של שירת הבָּלֶבּוּסְטֶה, אני קורא לה, שירת בעלת הבית הבורגנית הרגישה, המיטה המטבח, החצר האחורית הפרטית, של אגי משעול, שהיא אכן משוררת אחרת שלקחה את השירה למקום רחוק מאה ושמונים מעלות מוולך, אבל אין ספק שהֵדֵי ההשפעה הוולָכית ניכרים גם היום בקרב משוררות צעירות. רק לאחרונה קראתי קובץ ארוטי נקמני-משהו בעל עוצמות פואטיות בלתי מבוטלות הפורץ את גִּדרות הרגש של אודיה רוזנק בשם "בוא, לקק אותי" (מרום תרבות ישראלית, 2020). אבל בעוד רוזנק היא משוררת חילונית לעילא של המאה העשרים ואחת, יונה וולך, כן ברוגז או לא ברוגז עם המשוררת זלדה הנפלאה, היא משוררת אמונית מאוד. אחרי ככלות הכול, הרי זאת ה-יונה.

 

 

יונה וולך

 

 

הו, ים שמיים

 

 

הוֹ יָם, שָׁמַיִם, עֲטָפוּנִי בְּעַרְפִלִּים

הִתְמַזְּגוּ עִם אֵד עֵינַיִם שֶׁלִּי,

שְׁחָפִים שֶׁלָּכֶם לְבָנִים יַנְמִיכוּ

לָשֶׁבֶת מְרַפְרְפִים וּדְבֵקִים בַּמּוֹטוֹת

לִהְיוֹת מִפְרָשִׂים חַיִּים בָּאֳנִיָּתִי.

 

יְעוֹפְפוּ דָּגִים בִּזְהִירוּת מֵעֲבָרִים

כִּמְכִתּוֹת זְכוּכִית לְמַזָּל בַּכְּלוּלוֹת

יֵרֵד נָא גֶּשֶׁם אֲלַכְסוֹנִי כְּמִתְכַּוֵּן

לִשְׁטֹף מָתוֹק פָּנַי בְּרֵאשִׁיתָם

לִהְיוֹת זְרָמִים בְּטוּחִים וְחַמִּים.

 

אַי; נְשָׁמָה, רוּחַ. מַעְגָּלִים סְחוֹר אָסֹב

צַנְּנוּ קָרְרוּ רֹאשׁ חַם שֶׁלִּי,

תֶּחֱבַרְנָה מֶדוּזוֹת לְזֵרִים שְׁקוּפִים

תְּכַתֵּרְנָה דְּפָנוֹת כְּדֹק לְעֵינַי

וְיָצוּף כָּאוֹת הַמְרַמֵּז לָשׁוּב.

 

מְשׁוּבָה, קַלִּילוּת, אֲהַלֵּךְ שֶׁפִי בַּמֶּלַנְכוֹלְיָה

עֲדוּיַת פְּנִינִים כִּנְטִיפוֹת אַהֲבָה

תְּכַסֶּינָה אַצּוֹת כִּגְלִימָה אֶת כְּתֵפַי

גַּם לֹא יוּכְלוּ מְקֹרָבַי לְלָכְדֵנִי

תְּתֹאַר אֳנִיָּתִי כְּחַדְפַּעֲמִית.

 

 

דורמיציון עין טורקיז סביבותייך

 

 

דּוֹרְמִיצִיּוֹן עֵין טוּרְקִיז סְבִיבוֹתַיִךְ

מְעֻגָּלֵי אוֹר יָרֹק מְחֹרָזִים כְּעָלִים

שְׁזוּרִים בִּקְצוֹתָם עוֹלִים וְצוֹנְחִים

מְעַטְּרִים לָךְ שֹׁהַם גְּדֵרוֹת

בָּנִימְלָךְ פּוֹסְעִים בְּרַחַף וָנֹגַהּ

צְהֹב מִקְלָעוֹת בָּךְ אֵטוּן וּכְתָמִים

שִׁיפוֹן זִיק לָבָן מַקְלִיל שִׂרְטוּטִים

נוֹגְעִים לֹא נוֹגְעִים גּוֹלְשִׁים מַחֲלִיקַיִךְ.

 

 

שירה בחצר – אנתולוגיה. עורך: אביחי קמחי. מו"ל: מוזיאון חצר הישוב הישן. אוצרת: אורה פיקל-צברי. עריכת תוכן: כרמית ספיר ויץ. עיצוב גרפי: ערן צירמן. בשער: גופני בית דפוס, אוסף מן המוזיאון. צילום: רן ארדה

 

בשער: גופני בית דפוס. אוסף מוזיאון חצר הישוב הישן, צילום: רן ארדה

 

 

 

 

 

 

 

4 תגובות

  1. תודה רבה, רני, על מאמר מרתק הכתוב היטב ונוגע ללב. יש רק דבר אחד שעורר בי פליאה רבה: אתה נוקב בשמות רבים, של משוררות טובות יותר וטובות פחות, וגם בשמות של משוררים אחדים, הגדולים ובעיקר הנחשבים, אבל… אלא אם כן מיהרתי בקריאה ודילגתי באקראי… לא הבנתי איך ייתכן ששמה של דליה רביקוביץ' נעדר כליל מהמאמר. קל לי להסכים איתך ולהדהד את גישתך ביחס לוולך, אבל רביקוביץ' היא בעיניי מגדולות המשוררות בשירה העברית של המאה העשרים, אם לא הגדולה מכולן, ואחדל להתפלא רק אם אגלה בדיעבד שאכן נחפזתי להגיב, או שמאמרך נשמטה פסקה כלשהי שכללה התייחסות לרביקוביץ'. בכל מקרה, תודה רבה על המאמר והמשך נא במלאכתך הברוכה.

    • רמי היקר, ודאי ודאי. אתה צודק. דליה רביקוביץ היא משוררת מרגשת ויוצאת מן הכלל. אני מסכים. עם זאת, דווקא כאן כדאי לחדד את ההבדל. רביקוביץ היא משוררת אישה בתוך הקשר הגברי ממנו היא באה. במקרה שלה, זה קצת לא נעים לומר זאת בקול, ההקשר היה גברי והיא הייתה חלק מן המהלך. אפילו היא הודתה בזה ואמרה בשעתה כי הגיע הזמן לתת לנתן זך פרס נובל כמשורר דורה. אבל בדור של יונה וולך היא זאת שמובילה את המהלך החדש, לדידי היא מנהיגת הקבוצה ולא משוררים טובים אחרים כמו יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר, וזאת מפני שהיא אוניקום בעלת קול שונה ודרך אחרת משירת שנות החמישים. הקיצור – פורצת דרך. אפילו זך הודה בזאת על אף התבצרותו. כל זאת מבלי לגרוע כהוא זה מיפי שירת דליה רביקוביץ המרגשת אותי בכל פעם שאני קורא באחד מספריה. אין כמוה בתחום השיר הבודד. תודה על ההערה.

  2. רשימה יפה, פנורמית. אני חושב שלטובת הדיון הציבורי בכלל, יש טעם ואפילו צורך להגדיר את המושג הקצת צולע "אמוני" ("רליגיוזי"? או שמדובר בשני דברים שונים).

    • יורם היקר, מדוע צולע? אמוני ורליגיוזי היינו הך, אלא אולי אפשר לגלות ניואנסים בין השניים. משורר אמוני הוא משורר שבליבת שירתו מצויה האמונה באל שאינה בהכרח כרוכה בקשר אל ממסד דתי ואל קיום מצווות וטקסים. תחושת האמונה היא חלק מקיומו של המשורר. כך אני רואה זאת, וזה כמובן אמור לבלוט ולהופיע בשירים. משורר רליגיוזי הוא זה ואף יותר מכך. הוא מרחיב ומעצים את המושג האמוני לכלל פואטיקה ייחודית המלווה אותו ואת שירתו במשך חייו, מרחיב גם בעובדה שהוא מאמין במשהו מן המעבר. לא בהכרח אלוהים כפי שהוא נצרב בתודעתנו בלימודי הקודש. מכאן, למשל, יונה וולך היא משוררת רליגיוזית וזלדה היא משוררת אמונית, אם כי מה שחשוב הוא בסופו של דבר ששתיהן משוררות אמוניות מובהקות לעומת מאיר ויזלטיר שאוהב כל כך את שתיהן והוא משורר חילוני קיומני מובהק. שבוע טוב – רני

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל