בננות - בלוגים / / ספר השירים החדש של רוני אדם "אלא דלת" רואה אור בהוצאת "עמדה"
רן יגיל

ספר השירים החדש של רוני אדם "אלא דלת" רואה אור בהוצאת "עמדה"

בשפה חסכנית והדוקה פותחת לנו רוני אדם דלת לָעולם שלה שהוא בעצם העולם שלנו. אין לנו אלא דלת אליו. הנה סיפור בלשני נחמד: למה "דלת" לשון נקבה? הרי היא יכולה להיחשב בדיוק כמו המילה "צומת" או המילה "מופת", או "תות" שהתי"ו בהן שורשית ולפנינו בעצם שֵׁם בזכר והתי"ו איננה צורן נקבי, אבל במילה "דֶּלֶת" התי"ו היא אכן צורן נקבי. ובכן מהו השורש של דֶּלֶת? אולי דל אולי דלי/ה. כאשר אתה בונה קיר וקורע בו חור וּמַצִּיב בו דלת שהיא פתח סגור-פתוח-סגור, הפוך מספרו של יהודה עמיחי המוכר "פתוח-סגור-פתוח" – אתה בעצם מדלל את הקיר ומכאן דלת. זאת הדלת של רוני אדם שנפתחת כדי סדק, לא יותר, כדי שנביט בעולמנו אנו שהוא עולמה. אצלה השיר חושף שורות מפתיעות.

 

אבל אולי לְהֶפֶך? אולי המילה "דלת" היא מן השורש דלה, או דְּלִי, והיא דולָה עבורנו סיפורים, והדלת אכן נפתחת לרווחה ואנו נחשפים לסיפור של זוגיות קשה וכואבת, כי אחרי הכול הגיהינום יכול להיות בשקט הזולת. ככל שהוא קרוב יותר כך הוא גיהינומי יותר בפגיעתו, בחשיפתו אותנו. במחזה "בדלתיים סגורות" של ז'אן פול סארטר קיימות שלוש דמויות המצויות בְּסלון ומספרות את סיפורן על הבמה ועל הדרך מתעמרות זו בזו ומשחקות משחקי כוח, וכאשר המשרת פותח בפניהן את הדלת שעד לפני רגע סברנו כי היא נעולה על מנעול וּבְרִיחַ, בוחֲרות השלוש להישאר בחדר ולא לצאת לחופשי, דהיינו להמשיך לעשות זו לזו את המוות. רוני אדם בוחרת אחרת. היא בוחרת בשיריה, תוך פקפוק וּתְהייה, בחופש הפרט ובַשחרור.

 

קיימת אצלה חזרה, מעין אנפורה רֶטורית מעצימה של מילים שכתוצאה מן החזרה מקבלות משמעות חדשה ומסתדרות אחרת במוחֲךָ כקורא, וזה כל כך יפה. היא מכוננת עצמה וממסדת עצמה דרך הכתוב במקורות, ויש אצלה כוח גם בָּריקוד ובתנועה ואפילו בהפניית הגב האלגנטית כמו שנראה על עטיפת הספר בצילום היפה של אלי שני-שבילי. ועם כל העצמאות והחופש האלה קיימת כל הזמן כמיהה לְאינטימיות בְּחֹם גוף-אֶל-גוף, להַראות ולהנכיח שאת קיימת גם לָאחֵר. הדואליות הזאת היא כנה ומרגשת. הנה שמונה שירים מתוך הספר המדגימים היטב את שכתבתי בפסקה האחרונה כאן:

 

 

איש ואשה

 

הָלַכְתִּי לְבַקֵּשׁ

אָמְרוּ אֵין

אֵין לֶהָבָה בִּשְׁבִילֵךְ.

אִם כָּךְ מָה שָׁם דּוֹלֵק

אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם יָהּ

 

 

בסדר

 

עַכְשָׁו הַמִּטָּה מְסֻדֶּרֶת

בֶּאֱמֶת. הַסָּדִין הַזּוּגִי

שֶׁאִחָה שְׁנֵי מִזְרָנִים תַּחַת גּוּפְךָ

וְגוּפִי הוּסַר וְלַכְּבִיסָה הֻשְׁלַךְ.

יָמִין מְהֻדָּק בְּסָדִין יָחִיד בְּגָוֶן בֵּז'

הַכָּרִית בְּצִפִּית מֵאָרִיג אוֹרְגָּנִי

מֵעַל מְכַסָּה שְׂמִיכַת פִּיקֶה וְרֻדָּה

וְהַכֻּתֹּנֶת מְקֻפֶּלֶת לְדִמְמַת הַלַּיְלָה הַבָּא הַבָּא הַבָּא

בָּא.

 

 

מברק

 

לְכָל מָאן

מֵתָה לְאַחַר הִתְמַסְּדוּת מְמֻשֶּׁכֶת

יוֹשְׁבִים שִׁבְעָה בְּכָל יוֹם כָּל הַיּוֹם

יוֹשְׁבִים בְּכָל חַדְרֵי הַבַּיִת אֵין

מְבַקֵּר אֵין נֶחָמָה אֵין

אַהֲבָה

חֲתוּמָה חֲתוּמָה חֲתוּמָה.

 

 

נישואים

 

עוֹרְקֵי הַצַּוָאר מַכְחִילִים

לְאַט אֹדֶם עַז הוֹפֵךְ שָׁחֹר, הַעַיִן

כִּמְעַט פּוֹקַעַת רַגְלַי מְפַרְפְּרוֹת

עוֹד רֶגַע אֲנִי שֶׁקֶט מֻנָּח

מוּכָן לְסִמּוּן בְּגִיר סְבִיבִי.

 

 

השם

 

"רָנִּי וְשִׂמְחִי, בַּת-צִיּוֹן", זכריה ב, יד

 

כָּל יְהָבִי עָלֶיךָ

כִּי אָמַרְתָּ

רֹנִּי, שִׂמְחִי

לִשְׁכֹּן בְּתוֹכֵךְ

אֲנִי בָּא.

 

מְאוּם יָהּ

בִּי שִׂמְחָתִי

הָיְתָה הֹוָה.

רֹנִּי בַּת רֹנִּי.

 

 

פרי

 

מִי שֶׁמִּמִּטָּה חַמָּה גָּחָה וּבִכְפוֹר לָבָן מַבְעִירָה

אֵשׁ

מִי שֶׁקָּמָה וְגוּפָהּ רוֹקֵד וְנָע נָע עַד שֶׁיִּבָּקַע לָהּ יָם

מִי שֶׁמֻּטֶּלֶת כָּאן נִרְמֶסֶת וְחוֹלֶמֶת עַל שָׁם

בִּתִּי הַמְּאַיֶּמֶת לָמוּת אֶלָּא אִם וְאִם

אִמִּי בַּת הַתִּשְׁעִים וְאַרְבַּע הָעוֹרֶגֶת לְאָבִיהָ שֶׁבִּמְיֻחָד בִּשְׁבִילָהּ הָיָה

מְחַפֵּשׂ

בְּכָל דּוּכְנֵי הַשּׁוּק אֶת הַפְּרִי

הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר וְגַם אֲנִי, רוֹצָה

לֶאֱהֹב גּוּף אֶל גּוּף

חַמָּה לְסַמֵּן שֶׁהָיִיתִי.

 

 

חרוּב

 

עַל דֶּלֶת הַמְּקָרֵר מַגְנֵט מִפְּרִי חָרוּב

שֶׁקְּצוֹתָיו מְכֻנָּסִים לְאֶמְצָעוֹ

לֵב שָׁחֹר שֶׁזְּרָעָיו נִרְעָדִים יוֹם יוֹם

עַל שֶׁלֹּא יִהְיֶה

טֶרֶף לְשִׁנֵּי אוֹהֵב

וּבִבְשָׂרוֹ לֹא יָבוֹא.

 

 

אני שאלה

 

הַאִם אֵי פַּעַם אֶפְתַּח דֶּלֶת

מִבְּלִי לִשְׁאֹל

מִי זֶה?

מָה יִהְיֶה רֹחַב הַסֶּדֶק.

הַאִם, הַאִם אָמְרוּ לִי פַּעַם

הַאִם הָיָה רֶגַע אֱמֶת

וְאַחֲרָיו מָה

לְבַד מִגַּע, גַּע.

וּמַדּוּעַ אֵינִי זוֹכֶרֶת חֲלוֹמוֹת

וְלָמָּה יֵשׁ לִי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חֻלְצוֹת

אֲדֻמּוֹת. מָה כָּבֶה בִּי וְנֶעֱלָם

כְּשֶׁאֲפֵלָה עוֹלָה בַּחַלּוֹנוֹת

וּמִי אֲנִי בַּשְּׁמָמָה שֶׁפָּשְׁטָה בְּכָל חֶלְקָה מֵאָז

שֶׁאֵינִי מַאֲמִינָה.

הַאִם אָמוּת לְבַד לְלֹא מִי

שֶׁיֹּאחַז בַּיָּד וְיַשְׁקֶה

וְאִם כָּל זֶה נֶשֶׁל

מִי יִזְחַל מִתּוֹכִי.

 

 

אלא דלת, רוני אדם, עורכת: ענת זכריה, צילום על העטיפה: אלי שני-שבילי, עימוד ועיצוב: ציפי הראל, עמדה, 82 עמ', 64 שקלים

 

 

צילום על העטיפה: אלי שני-שבילי

 

 

 

 

4 תגובות

  1. יוסף עוזר

    אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם יָהּ – מהו ה "יה" הזה? האם הוא יה שצועק ישראלי כשמכניסים כדור לרשת, או למשמע שיר יפה??? ממש לא. יש מפיק באות ה. למה יש מפיק? האם האות ה עשתה קעקוע? ממש לא. אז מה?
    כדי להתחבר לנוסח הזה הנוגע ללב אי אפשר ללא ידיעה נרחבת וחיבור לשכבות היהודיות. והנה כך נאמר : "דרש רבי עקיבא איש ואשה זכו שכינה ביניהם לא זכו אש אוכלתן"
    סוטה יז ע"א (והמעמיקים יעיינו: פירש רש"י, "שזכו ללכת בדרך ישרה שלא היה הוא נואף והיא נואפת". וקשה לי דאטו מי שלא נואף נקרא שזכה, ואטו אשה שלא נואפת נקראת שזכתה והלא אם היא נואפת היא חייבת מיתת ב"ד או כרת או מיתה בידי שמים [בקינוי וסתירה], וצ"ע.) ועוד הערה שמחייבת הרחבה – בשיר נישואים המשורר כותב "מוּכָן לְסִמּוּן בְּגִיר סְבִיבִי." מהו עניין עיגול הגיר? רק מי שמכיר את הסיפור העממי [שמעתי מיהודי עיראק] יוכל להבין והנה הוא: שודדים נכנסו לבית- קשרו את האישה ואולי אנסו. ואת בעלה הקיפו בגיר וציוו שלא יזוז. כשהלכו צעקה עליו שלא עשה דבר. אמר לה: דווקא הוצאתי את הנעל מהעיגול!

    • יוסף היקר, שלמי תודה על התוספתא שלך. לימדת אותי משהו באשר לשירים. שבת שלום. רני

  2. רני יקר, תענוג גדול לקרוא את הדברים נמעשירים שכתבת שמאירים את שירי הספר ואת שמו. וכבר לא "אלא דלת" במובן רק, אלא הרבה מעבר. מאוד אוהבת את השירים ואת השפה הנשית והעדינה, במיוחד מול תכני השירים.

    • ציפי היקרה מפז, שלמי תודה על התגובה הרגישה והחכמה הזאת. שבת שלום. רני

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל