בננות - בלוגים / / ספר השירים החדש של אביחי קמחי "לא הלכתי לטיפול" רואה אור בהוצאת "עמדה"
רן יגיל

ספר השירים החדש של אביחי קמחי "לא הלכתי לטיפול" רואה אור בהוצאת "עמדה"

אֲנִי לֹא מַצְלִיחַ לְהַשְׂבִּיעַ

אֶת הַמִּפְלֶצֶת שֶׁאוֹכֶלֶת

אֶת הַשִּׁירִים שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב

 

האוֹטוֹ-מוֹטוֹ (ציטוט עצמי) בספר השירים החדש של אביחי קמחי מורֶה לו ולנו שהוא חייב לכתוב שירים. זה מצרך נפשי בסיסי אצלו כמו ללכת לשירותים או אכילה, כי בתוכו מפלצת שאי אפשר להשׂבּיע, מפלצת היצירתיוּת המתחברת אל המאני ואל הדֶפּרסיבי, אל המחלה ואל הבּוֹרִי. מאז שגילה את הספרות בגיל מבוגר ומאוחר, הוא אינו מניח לה והיא אינה מרפּה הֵימֶנּוּ, והיא ממלאת את עולמו.

 

בספר יש הרבה שירים יפים, אך השיר האחרון ברצף בין חמשת השערים, שיר פרוזאי כדרכו של קמחי בשירה, מסביר את שם הספר לעילא וגם נותן לו את הרציונל, את הרֶזון דֶה אֶטְר של קיומו. שיר זה, ארוך למדי, הזכיר לי את שירו האלמוֹתי של חיים נחמן ביאליק "לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר". לא רק בגלל התבנית האנאפורית של הלאו המצויה בראשו, אלא גם בגלל ההנחה הבסיסית הארס-פואטית האומרת שכדי להגיע לספרות ראויה וטובה, צריך לעמול בה, בשירה. אבל בעוד שאצל ביאליק תחת הקונבנציה הרומנטית הסימבּוליסטית המשורר משלם בחֶלְבּוֹ ודמו, אצל קמחי, הפרוזאי, לפחות עד עתה, השירה הביאה אושר, גילוי עצמי, מציאת האני וזמן מתחדש ושמח. בשירו של ביאליק הדובר נאכל ונשרף ממש כאילו זבחו אותו עולת תמיד, משל היה פּרומיתאוס שגנב את אש היצירה והנשרים עתה מנקרים בבשרו כמו בפרגמנט של קפקא, הנאת האחרים כרוכה בסבל שלו. קמחי לעומת ביאליק, מצא את עצמו ואת עולמו.

 

 

*

 

לֹא הָלַכְתִּי לְטִפּוּל פְּסִיכוֹלוֹגִי

לֹא הָיָה לִי זְמַן וְלֹא הָיָה לִי כֶּסֶף

וְתָמִיד הָיִיתִי שָׁקוּעַ

בִּמְשִׂימָה שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁהִיא חֲשׁוּבָה

לְגוֹרָלִי וּכְשֶׁהַדִּכְדּוּךְ הָיָה עוֹלֶה

קָצַבְתִּי אֶת חַיָּיו לְיוֹם-יוֹמַיִם

 

בְּאֶמְצַע שְׁנוֹת הָעֶשְׂרִים לְחַיַּי

תָּקְפוּ אוֹתִי כְּאֵבֵי בֶּטֶן עַזִּים

וְהָיִיתִי מִתְיַצֵּב בְּחַדְרֵי מִיּוּן

נֶאֱנָק מִכְּאֵבִים

מֵעוֹלָם לֹא הִתְגַּלָּה מִמְצָא פְּלִילִי

וּזְרִיקַת הַרְגָּעָה הֵבִיסָה אֶת הַכְּאֵב

אֲנִי זוֹכֵר דְּאָגָה וְתִּסְכּוּל

 

לֹא הָלַכְתִּי לְטִפּוּל פְּסִיכוֹלוֹגִי

לֹא הָיָה לִי זְמַן וְלֹא הָיָה לִי כֶּסֶף

אַךְ לְמַזָּלִי הַמְּפַקֵּד שֶׁלִּי בְּאוֹתָם יָמִים

הָיָה הוֹמוֹסֶקְסוּאָל לֹא מֻצְהָר שֶׁלָמַד

פְּסִיכוֹלוֹגְיָה לְתֹאַר שֵׁנִי בְּת"א

(אֲנִי זוֹכֵר אֶת אִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי יְלָדָיו

הַבְּהִירִים וְעֵינֵיהֶם בְּצֶבַע שֶׁעַל

הָרֶצֶף שֶׁבֵּין הַכְּחַלְחַל לִירַקְרַק)

 

הוּא קָבַע לִי פְּגִישָׁה עִם רֹאשׁ הַפָקוּלְטָה

(הַקְּלִינִיקָה שֶׁלּוֹ הָיְתָה בְּרָמַת אָבִיב

וְהַמֶּרְחָק בֵּינָהּ לְבֵין הַבַּיִת בּוֹ גַּרְתִּי

הָיָה כַּמֶּרְחָק בֵּין פְּלַנְטָנָה אַחַת לְאַחֶרֶת)

רֹאשׁ הַפָקוּלְטָה פָּסַק שֶׁאֵין צֹרֶךְ

בְּטִפּוּל מְמֻשָּׁךְ וְלִמֵּד אוֹתִי בִּזְרִיזוּת

תַּרְגִּילֵי נְשִׁימָה וְהַרְפָּיָה בִּישִׁיבָה

וְכַעֲבֹר מִסְפַּר יָמִים וְתִרְגּוּלִים

הַהֶתְקֵפִים נִכְנְעוּ

אֵינִי זוֹכֵר אִם שִׁלַּמְתִּי

אֲנִי זוֹכֵר קוֹל חַם וְהַרְגָּשָׁה בְּטוּחָה

 

בְּאֶמְצַע שְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים לְחַיַּי הִתְנַחֵל

בִּי סַרְטָן קַטְלָנִי שֶׁקָּצַב חַיַּי לְחָדְשַׁיִם

לֹא הָלַכְתִּי לְטִפּוּל פְּסִיכוֹלוֹגִי

מַמָּשׁ לֹא הָיְתָה זֹאת הָעֵת

וּמִמֵּילָא גַּם לֹא הָיָה לִי כֶּסֶף

שָׁקַעְתִּי כָּל כֻּלִּי בִּכְאֵב וּבְרִפּוּי

וְתִעַדְתִּי אֶת מַהַלְכֵי הַסַּרְטָן וְחַיַּי לְצִדּוֹ

כְּסוּג שֶׁל רִפּוּי בִּיבְּלִיּוֹגְרָפִי

וְנִדְמֶה שֶׁלֹּא שָׁכַחְתִּי מֵאָז דָּבָר

 

וּכְשֶׁעוֹלֶה הַדִּכְדּוּךְ אֲנִי קוֹצֵב

אֶת חַיָּיו לְיוֹם-יוֹמַיִם

הַדִּכְדּוּךְ הַזֶּה הוּא חֲמַקְמַק

לִפְעָמִים הוּא עָמֹק וְלִפְעָמִים הוּא שָׁטוּחַ

וְלִפְעָמִים הוּא מְחַיֶּה אֶת הַשִּׁירָה שֶׁלִּי

שֶׁהִיא בְּעַצְמָהּ נוֹלְדָה כִּפְרַקְטִיקָה טִפּוּלִית

 

אֶת הַדִּכְדּוּךְ הֶעָמֹק יָרַשְׁתִּי וַאֲנִי

רַק שִׁכְלַלְתִּי אוֹתוֹ לִידֵי כָּךְ שֶׁהוּא

מַצְעִיד אוֹתִי אִתּוֹ בַּלֵּילוֹת

לִתְפֹּר וּלְאַחוֹת קְרָעִים

 

אוּלַי כָּעֵת יֵשׁ לִי זְמַן

 

 

איזה יופי הוא שהשירה יכולה להביא גם שמחה ולא רק צער, סֵבֶל ודִמעה לכותב, ואולי גם לקורא. אז הנה עוד שיר קצר ומידתי ויפה הפותח את הספר הזה, שיר טיפּקאלי לקמחי, שהוא בבסיסו צלם אסתטי ביותר במילים של תמונה ורגש מאופק.

 

 

זוג

 

רָאִיתִי זוּג עוֹבֵד בַּגִּנָּה

שְׂעָרָם מַאֲפִיר

יְדֵיהֶם מְגֻיָּדוֹת

וּפְנֵיהֶם שְׁזוּפוֹת

 

כָּל פְּעֻלּוֹתֵיהֶם מְתֹאָמוֹת

כְּמוֹ הָיוּ לְגוּף אֶחָד

הוּא עוֹדֵר וְהִיא שׁוֹתֶלֶת

הוּא גּוֹזֵם וְהִיא מְלַקֶּטֶת

 

מְעַט מִלִּים נִדְרָשׁוֹת

לָהֶם וִידֵיהֶם נָעוֹת

מַעְלָה וּמַטָּה כְּמוֹ יְדֵי

שׁוֹטֵר הַמְּכַוֵּן תְּנוּעָה

 

הֶאֱזַנְתִּי בְּמֶשֶׁךְ זְמַן מָה

לְשִׁירַת הַצִּמְחִיָּה

עַד שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה

וְהַיָּרֵחַ נָח עַל בֵּיתָם

 

 

רן יגיל

 

לא הלכתי לטיפול, אביחי קמחי, עורך: ד"ר צדוק עלון, תצלומי העטיפה ועיצובה: שלמה ישראלי וסטודיו אנטונינה ירושלים, 96 עמודים, 70 שקלים

 

 

תצלומי העטיפה ועיצובה: שלמה ישראלי

 

 

4 תגובות

  1. ביקורת יפה ורגישה של רן יגיל המעוררת עניין וסקרנות לספר

  2. יפה שלומוביץ

    למשורר הירושלמי אביחי קמחי דרך כתיבה קצרה, פשוטה ולא מתימרת. היא נוגעת ב'חומר החיים' בחדות ובבהירות.
    "מעט מילים נדרשות" לו. אני "האזנתי במשך זמן" לשירתו וממשיכה להאזין לה.

  3. שירה ברורה שאינה מותירה ספק במתרחש, ויש בשיר הראשון התרחשויות לא קלות איתן הוא מתמודד ועליהן הוא מתגבר בעצמו ובדרך כתיבתו, משאיר טעם אופטימי מאד.
    בשיר השני אותו אהבתי מאד, ההתייחסות למראה עיניים היא ערך מוסף הנותן בזוג סימביוזה שבמקרה זה היא מקסימה ומתוכה הוא שומע את רחש הצמיחה… הביקורת יפה ומסקרנת. אין צורך להכביר במלים המונחות כה יפה ונהיר בספרו של אביחי

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל