רן יגיל סופר ועורך
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, עוד כמה פעמים נשתמש בקלישאה המפורסמת הזאת. אבל מה לעשות שהיא אמת נכונה, על אחת כמה וכמה באשר לשירתו של שמעון רוזנברג בספר הזה "שירים מקצה המערב". אפשר לומר שרוזנברג, שלא אחת נוהג במשחקיוּת לשונית בשיריו, מעקר כאן את האלמנט הזה לטובת דומיננטה אחרת של תיאוריוּת מקום ואזור לפרטיו. רוצה לומר, כל הפיגורטיביות של השיר מכופפת לפרטים הקטנים של המקום ולדיווח הישיר, המאופק ולעִתים אפילו היבֵש, של השיר הארוך האומר: הנה לפניך ישראלי, אזרח העולם, כמאמר שירו של נתן זך "אני אזרח העולם", שבא לרגע ממושך לארצות הברית בכלל ולניו יורק בפרט בחזקת אורח לרֶגַע רואה כל פֶּגַע, אבל גם כל פֶּלֶא.
כְּדַאי לְהָצִיץ בִּרְאִי הַקִּיר, גַּם אִם הוּא שָׂכוּר וְשָׁבוּר/ וּבַצֶּבַע הַמִּתְקַלֵּף, הַנִּפְתָּח כְּתִפְרַחַת/ מְהַדְהֶדֶת מֵעַל רֹאשְׁךָ הַמִּתְקוֹמֵם וּמִתְרוֹמֵם/ וּשְׂמַח, שֶׁלִּמְרַאֲשׁוֹתֶיךָ רוֹבְצוֹת תְּנוּמוֹת/ עֲצֵלוֹת, מְכֻסּוֹת בְּהִינוּמַת לַיְלָה/ שֶׁלֹּא נִגְמָר כְּשֶׁלֶג עַל הָרֵי אָלַסְקָה/ הַמַּבְהִיקִים בַּחֹשֶׁךְ/ בְּשִׁנֵּיהֶן נוֹקְשִׁים חֲלוֹמוֹת/ הַמְּלַוִּים אֶת רֵאשִׁית צְעָדֶיךָ/ נֶעֱצָרִים בְּפֶתַח חֲדַר הָאַמְבָּט הַקַּר/ עַל סַף חֹרֶף נְיוּ יוֹרְקִי רִאשׁוֹן וְלֹא מֻכָּר/ אָז יָדְךָ נוֹגַעַת בַּחַלּוֹן בְּטֶרֶם כְּפוֹר שֶׁל בֹּקֶר/ וְשָׁעוֹן שֶׁפַּעֲמוֹנוֹ עוֹד לֹא צִלְצֵל/ כְּבָר מְבַשֵּׂר מַדְרֵגוֹת אֶל הַמִּשְׂרָד/ וְרַגְלֶיךָ תֶּכֶף דּוֹהֲרוֹת/ עִם הֶהָמוֹן/ לְשִׁגְרַת תַּחְתִּיּוֹת נְיוּ יוֹרְק.
(לפנות בוקר בניו יורק)
זאת לא שירה תיירותית מעיקה על כך שהיינו שבוע ביוון והיה לנו כיף, או שעשינו חיים משוגעים באיים המלדיביים. זאת גם לא שירת בן המקום שכבר ראה ושמע הכול והוא אדיש לַמַּרְאוֹת. זה משהו מרתק בין לבין, והיכולת האנליטית המדויקת והזהירה של רוזנברג, שחסרה לנו כל כך בשירה, היא שבולטת בספר היפה הזה.
רן יגיל
הנה עוד חמישה שירים יפים מתוכו:
הניצוֹל
תֹּמֶר וְרֹתֶם צָעַק הַמַּצִּיל
נֶעֶלְמוּ לְפַחַדְךָ,
וְלֹא רָאֲתָה עֵין הַשּׁוֹמֵר מִקָּרוֹב,
מָה קוֹרֶה לָהּ מִתַּחַת לָאַף
וּלְאָן לָקְחוּ אוֹתָם הַמַּיִם
הַתְּמִימִים, סָחֲפוּ קַלּוֹת צָפוֹנָה
עֲשָׂרָה מֶטֶר לְכָל הַיּוֹתֵר
וְקִילוֹמֶטֶר עָמֹק בִּתְהוֹם הַלֵּב
תֹּמֶר וְרֹתֶם כָּרַז הַמַּצִּיל
שְׁנֵי רָאשִׁים בְּלוֹנְדִּינִים קְטַנִּים
מְבֹהָלִים נוֹלְדוּ מִשּׁוּם מָקוֹם
וְיָצְאוּ בְּרִיצָה מִגַּב הַיָּם
וְיִרְוַח לְךָ וְלֹא יִשָּׁכַח מִמְּךָ
כֵּיצַד אֵי פַּעַם נָפְלוּ הַשָּׁמַיִם
מַשְׁחִירִים תַּחַת שֶׁמֶשׁ צָהֳרָיִם
בְּפֶתַח סוּפֶּרְמַרְקֶט אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַארְלֵם
צֵא וְהִזָּכֵר לְאָחוֹר, אֵיךְ בַּת שָׁלוֹשׁ
מְאַחֶרֶת לָצֵאת אַחֲרֶיךָ לְרֶגַע שֶׁל נֶצַח
וְאַתָּה אֵשֶׁת לוֹט לִשְׁנִיָּה תִּשְׁתַּהֶה
כְּשֶׁיַּד סְעָרָה תַּכֶּה מֵאָחוֹר
וְתִהְיֶה לִנְצִיב מֶלַח
וְכָל חַיֶּיךָ בִּתְּךָ בַּת שָׁלוֹשׁ וְתֵשַׁע
וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה
וּשְׁלוֹשִׁים וְ
תָּשׁוּב וְתָצוּץ לְפֶתַע בַּפֶּתַח
תּוֹשִׁיט לְךָ יָד קְטַנְטֹנֶת
וְסֻכָּרִיַּת תַּרְנְגוֹל עַל מַקֵּל.
טוטאל לוס
בְּאַפְּרִיל 1987,
מְכוֹנִיתֵנוּ, "פוֹרְד פְיֶארְמוֹנְט"
מִשְּׁנַת 1978, בָּחֲרָה לִסְטוֹת יָמִינָה
צָלְלָה בַּמִּדְרוֹן הָאָמֵרִיקָנִי
נִתְקְלָה בִּתְלוּלִית עָפָר גְּבוֹהָה
וּבְדֶרֶךְ לֹא דֶּרֶךְ לֹא הִתְהַפְּכָה
הָיִיתִי בָּטוּחַ שֶׁנִּצַּלְנוּ
בִּזְכוּת חָסְנָהּ וּמִסְפָּרָהּAPG-182 .
קָרָאנוּ לָהּ עַל שְׁמִי:
"אַבָּא פּוֹלָנִי גָּבוֹהַּ, 182 ס"מ"
יָדַעְתִּי בְּבִטָּחוֹן גָּמוּר
שֶׁהִיא הִקְרִיבָה אֶת חַיֶּיהָ
כְּדֵי לְהַעֲנִיק לָנוּ הִזְדַּמְּנוּת שְׁנִיָּה
לְטוֹבַת עָבָר שֶׁאֶת סוֹפוֹ לֹא נִחַשְׁנוּ.
וְהַיּוֹם
הַאִם נוֹתָר עוֹד כּוֹחַ עֶלְיוֹן
שֶׁיַּסְכִּים לְהַקְרִיב אֶת עַצְמוֹ
לְמַעַן הַנֶּהָג שֶׁנִּרְדַּם?
אביב באפר ווסט סייד. 1987
לָאָבִיב בְּמַנְהֵטְן נָתַנּוּ שֵׁם מְיֻחָד
מַדִּיף רֵיחַ שֶׁל פִּיצוּץ חַשְׁמַלִּי
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין הַהֵמִיסְפֵרָה הַשְּׂמָאלִית לַיְּמָנִית
וּבֵינֵיהֶן?
רָאִיתִי זְקֵנָה אַמִּיצָה נִפְלֶטֶת
מִמַּעֲמַקֵּי תַּחְתִּית בְּאוּשָׁה,
מְחַבֶּקֶת שַׂקִּית קְנִיּוֹת מֵהַמַּרְכּוֹל.
חָשַׁבְתִּי שֶׁיֵּצֵא לִי שִׁיר מְקוֹמִי
אִם אֵלֵךְ אַחֲרֶיהָ לִשְׂדֵרַת אַמְסְטֶרְדָּם.
נוֹעַזְתִּי לְהַמְשִׁיךְ לִשְׂדֵרַת קוֹלוֹמְבּוּס
פִּנַּת רְחוֹב 103 (הַיּוֹם לֹא תְּזַהוּ אֶת הַסְּבִיבָה)
בְּנֵי הָאָדָם פָּשְׁטוּ עַל הָרְחוֹבוֹת
כְּאִלּוּ שֶׁרוֹשֵׁף לוֹ שָׁם קַיִץ פּוֹרְטוֹרִיקָנִי
נְעָרִים יָשְׁבוּ עַל מַעֲקֵי בְּרָאוּנְסְטוֹנְס
מַבָּטָם הִרְטִיב נְעָרוֹת מְפַטְפְּטוֹת עַל הַמַּדְרֵגוֹת
בֵּין עֲרֵמוֹת שַׂקֵּי זֶבֶל שְׁחֹרִים שֶׁטֶּרֶם נִקְצְרוּ
יְלָדִים דָּחֲפוּ מַרְפְּקִים. צָחֲקוּ-צָעֲקוּ. סָבְתוֹת נָזְפוּ.
אָבוֹת נְמוּכֵי קוֹמָה אִיְּמוּ בְּמַבָּט מְגוֹנֵן
הַשֶּׁמֶשׁ הִצְטָרְפָה, הַטֶּמְפֵּרָטוּרָה נָסְקָה
לְעֵבֶר עֶשֶׂר מַעֲלוֹת צֶלְסְיוּס
(פָרֶנְהַיְט אֵינוֹ מוּבָן לְבֶן תַּרְבּוּת)
הָיִיתִי זָר. הִרְגַּשְׁתִּי בְּנוֹחַ
כַּדּוּר עָגֹל נִבְעַט בְּאַקְרַאי
לְעֵבֶר מַצְלֵמָתִי
שִׂימוּ לֵב כָּעֵת לַתְּמוּנָה הָאַחֲרוֹנָה
עָצַרְתִּי בֶּחָזֶה, הוֹרַדְתִּי לַקַּרְקַע
שִׁחְרַרְתִּי בְּעִיטָה מְדֻיֶּקֶת בְּרֶגֶל יָמִין
שָׁמַעְתִּי מְחִיאוֹת כַּפַּיִם סַלְחָנִיּוֹת:
הֵי, אִישׁ לָבָן, מָה לְךָ וּלְכַדּוּרֶגֶל
פֹּה בְּאֶרֶץ אָבוֹת הַפוּטְבּוֹל?
וּמָה יֵשׁ לְךָ לְחַפֵּשׂ, סְתָם כָּךְ,
בִּשְׁכוּנָה הִיסְפָּנִית קְשַׁת יוֹם?
אביב של רכבות (1987)
מְעִיל הָפוּךְ וּמִכְנְסֵי בְּלוֹאִים
טוֹפְחִים עַל שְׁנֵי פַּחֵי פְּלַסְטִיק לְבָנִים
מֻנָּחִים עַל רֹאשָׁם
מְנַצְּחִים עַל רַכָּבוֹת רוֹעֲמוֹת
בּוֹלְמוֹת מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַמְּתוֹפֵף
בְּתַחֲנַת הַתַּחְתִּית הַגְּדוֹלָה בָּעִיר.
יָדִי מוֹצִיאָה מֵהָאַרְנָק חֹפֶן מַטְבְּעוֹת
מַס כְּנִיעָה לָאֶקְסְטָזָה
נֶחֱלָץ מֵהָרוֹקְדִים וּבוֹרֵחַ לְקַו 7
צָעִיר אֵלֵגַנְטִי נִכְנָס אַחֲרַי
לֹא אֲמַלֵּט מֵהַטָּם-טָם הַמְּטַמְטֵם
עַד שֶׁלֹּא אֶפָּטֵר מִכָּל מְעוֹתַי.
תֶּכֶף יְסַיֵּם, יוֹשִׁיט כּוֹבַע לְלַקֵּט
לִפְנֵי שֶׁנַּגִּיעַ לְטַיְם-סֶקְוֵיר.
אֲבָל הוּא רַק מְחַיֵּךְ קַלּוֹת לְמַחְמְאָתִי
וּמִזְדַּקֵּף:
סִיַּמְתָּ בְּהַצְלָחָה אֶת רַאֲיוֹן הַקַּבָּלָה
וְהַגּ'וֹבּ שֶׁלְּךָ, חַבִּיבִּי.
אֲנִי? רַק תַּיָּר שֶׁעָקַר לְפֹה לְכַמָּה שָׁנִים
מְשׁוֹטֵט לִי בְּאָבִיב שֶׁל רַכָּבוֹת
בֵּין מִצְהֲלוֹת כְּלֵי נְגִינָה
עוֹבֵר מִמְּתוֹפֵף לִמְתוֹפֵף
מַשְׁתִּיק צַעַר וּמַסְתִּיר קִינָה
עַל כָּל יוֹם שֶׁמִּתְעוֹפֵף
כנפיים לעולם
פֶּטְרוֹדַקְטִיל רִחֵף בַּחֲלַל הַגְּרַנְד סֶנְטְרָל
כְּשֶׁעָבַרְנוּ בָּאוּלָם הַמֶּרְכָּזִי
אוּלַי בְּשֶׁל כָּךְ פִסְפַסְנוּ אֶת הָרַכֶּבֶת
שֶׁאִמֵּךְ כְּבָר יָשְׁבָה בָּהּ
וְאַתְּ נִרְגַּעְתְּ רַק בִּזְכוּת הַטַּעַם הַמְּשַׁחֵד
שֶׁל גְּלִידַת הָאגֵן-דָּאז.
לֹא אָמַרְתְּ שֶׁעוֹפוֹת גְּדוֹלִים כָּל כָּךְ אֵינָם
מְרַחֲפִים בְּמוֹחוֹ שֶׁל אַף אִישׁ, וִיצוּרִים
כָּאֵלֶּה אֵינָם רוֹמְשִׂים בְּדֶשֶׁא מַחְשְׁבוֹתָיו
אַךְ הַשִּׁלּוּב שֶׁל זוֹחֵל וּמְעוֹפֵף הִזְכִּיר לִי
שֶׁכַּנְפֵי חֲלוֹמוֹתַי קֻבְּעוּ בַּעֲבוֹתוֹת וִיתֵדוֹת
אֶל קַרְקַע הַתּוֹכֵחָה שֶׁבְּתוֹכִי.
קוֹל זָר הִדְהֵד בְּקָתֶדְרָלַת הַגְּרַנְד סֶנְטְרָל
שְׁלִיחִים מְכֻנָּפִים הִגִּיעוּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו
שְׁמִי נִשָּׂא בְּפִי פֶּטְרוֹדַקְטִיל מְאֻלָּף
וּכְנָפָיו הָעֲצוּמוֹת –
אֲפַרְכְּסוֹת עֲנָק לְאָזְנַי –
כִּסּוּ אֶת עֵינַי שֶׁנִּשְׁמְטוּ עַד רַגְלַי
וְרַק יָדֵךְ הַקְּטַנָּה מָשְׁכָה בְּכַף יָדִי בְּנִסָּיוֹן לְהָשִׁיבֵנִי
אֵלַיִךְ מִימֵי קֶדֶם, אָמַרְתְּ: הַקְשֵׁב
מְבַשְּׂרִים לָנוּ לִרְכֹּב עַל הָרַכֶּבֶת הַבָּאָה.
הָיִיתִי חַיָּב לִצְנֹחַ מִגַּב הַפֶּטְרוֹזָאוּר
הֲדוֹם לְמַרְגְּלוֹת הַהִגָּיוֹן שֶׁל בַּת הַחֲמֵשׁ
אַל תִּשְׁאֲלִי כָּעֵת מָה יִהְיֶה עִם יָדַי
הֵן כְּבָר לֹא יֵהָפְכוּ לִכְנָפַיִם בָּעוֹלָם הַזֶּה.
ספרים קודמים משל שמעון רוזנברג:
"שירים מזווית העין", בהוצאת גוונים, 2011
"כל הדרכים מובילות אל עצמן", בהוצאת פרדס, 2016
צילום הכריכה: שמעון רוזנברג