בננות - בלוגים / / זיכרון ממכונת התפירה, רוית אליעז, מתוך הספר "נשיקת התפוז", שיר והערה
רן יגיל

זיכרון ממכונת התפירה, רוית אליעז, מתוך הספר "נשיקת התפוז", שיר והערה

רוית אליעז / שיר והערה

זִכָּרוֹן מִמְּכוֹנַת הַתְּפִירָה

 

שֶׁתְּדַוֵּשׁ, סָבְתָא, שֶׁתְּדַוֵּשׁ,

שֶׁתְּסוֹבֵב אֶת גַּלְגַּל מְכוֹנַת הַתְּפִירָה

שֶׁלֹּא תַּרְפֶּה,

הָעֲבוֹדָה מְשַׁחְרֶרֶת,

אַתְּ שׁוֹמַעַת סָבְתָא?

זֶה מִתְקַדֵּם,

שֶׁתַּגְבִּיר אֶת הַקֶּצֶב,

שֶׁתְּדַוֵּשׁ, סָבְתָא, שֶׁתְּדַוֵּשׁ,

שֶׁלֹּא תֶּחְדַּל.

 

שֶׁתַּטְלִיא, סָבְתָא, שֶׁתַּטְלִיא,

אֶת הַפַּסִּים הַצְּהֻבִּים שֶׁבַּבֶּגֶד.

אִם תִּרְצֶה,

בִּסְמָלִים תְּעַטְּרֵהוּ

אַתְּ רוֹאָה סָבְתָא?

הַיִּחוּדִיּוּת מְאַתְגֶּרֶת

שֶׁתַּטְלִיא, סָבְתָא, שֶׁתַּטְלִיא,

שֶׁלֹּא תֶּחְדַּל.

 

שֶׁתַּשְׁחִיל, סָבְתָא, שֶׁתַּשְׁחִיל,

אֶת הַחוּט לְקוּף הַמַּחַט.

שֶׁתִּתְרַכֵּז,

עָלֶיהָ לִהְיוֹת מְאוֹד מְחֻדֶּדֶת.

אִם תִּדָּקֵר, כִּתְמֵי דָּם תְּפַזֵּר,

אַתְּ מְבִינָה סָבְתָא?

זֶה יְצַעֵר כָּךְ לַעֲצֹר

מְכוֹנָה שֶׁכְּבָר שָׁנִים שׂוֹרֶדֶת.

שֶׁתַּשְׁחִיל, סָבְתָא, שֶׁתַּשְׁחִיל,

הִיא תַּצְלִיחַ.

 

עוּרִי, סָבְתָא, עוּרִי.

מַתְּנָתֵךְ הַיּוֹם אֲנִי לוֹבֶשֶׁת.

כֹּה יָפָה הַשִּׂמְלָה

צַחָה וּלְבָנָה

וּפֶרַח צָהֹב תָּפוּר בַּמֶּרְכָּז

כְּפִי שֶׁהִבְטַחְתְּ

סָבְתָא.

 

השיר הזה מצטרף למסורת גדולה של שירי דור שני ושלישי לשואה, המתחילה עוד בשיריה החזקים של רבקה מרים בספר הביכורים שלה שכתבה כנערה בת 14 "כתונתי הצהובה" (עקד, 1966) ובספר השירה הייחודי של עודד פלד "מכתבים לברגן בלזן (הקיבוץ המאוחד 1978). במקרה הזה של רוית אליעז, כמובן מדובר בדור שלישי, הרי כאן מוצגת הסבתא.

 

אבל יש כאן אמצעים אמנותיים כובשי לב מעבר לעניין הדורי-השואתי בשיר הבלדי הזה, שמספר סיפור מבית לבית תוך חזרות והתפתחות. יש כאן, קודם לכול, את קצב התפירה של הסבתא שתופרת ותופרת כאילו חייה תלויים בזה, או תלויים לה מנֶגֶד. קצב השיר מחקה לא רק את מכונת התפירה שעובדת ועובדת, אלא, לדידי, גם את קצב הרכבות שנסעו ולקחו איתן בשואה את כל בני המשפחה שנספו.

 

ויש כאן עוד. מוטיב מודרני פמיניני-פמיניסטי של אגדה מודרנית, במקרה הזה "היפהפייה הנרדמת", שהופך בהדרגה לאנטי-אגדה, כי המציאות, האפורה או הנוראה, יכולה פעמים רבות להיות מרתקת מכל אגדת פֵיות. וקיימת כמובן הנחלת הדורות הנשית בשרשרת העשייה דרך מכונת התפירה באמצעות התוצר שלה: פרח צהוב על השמלה הלבנה, לא של חנה'לה ושמלת השבת, אלא של רוית, ובמרכזה במקום סמל המוות והנידוי כוכב צהוב, פרח צהוב ואופטימי.

 

נראה כי האשם וכובד הזיכרון שאפיינו משוררים בדור השני לשורדי השואה כבספר "כתונתי הצהובה" לרבקה מרים שנכתב מהבטן, מתחלפים בהדרגה בשכלתנות רגשית מתונה שיש בה מההנחלה לדורות הבאים וגם תקווה שלמה שיהיה טוב יותר, תוך שימה ללעג את שלט המוות הנורא שקיבל את פני הבאים למחנות המוות: "העבודה משחררת". העבודה, במקרה של סבתא, בוראת לָעולם דברים יפים כשמלה לבנה ובמרכזה פרח צהוב.

 

השיר לקוח מתוך ספר הביכורים המרשים של רוית אליעז "נשיקת התפוז", סלונט – בית הוצאה לאור, עורכת: לילי פרי, 82 עמודים, 60 שקלים

 

איור: שרון וובר-צביק
עיצוב עטיפה: יאנה סגל

 

 

 

 

תגובה אחת

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל