בננות - בלוגים / / מִלַּת צַלְמוֹ בָּרֹאשׁ בַּלֵּב: עיונים באמנותו ובשירתו של עזריאל קאופמן / ביקורת ועוד איך תהיה
רן יגיל

מִלַּת צַלְמוֹ בָּרֹאשׁ בַּלֵּב: עיונים באמנותו ובשירתו של עזריאל קאופמן / ביקורת ועוד איך תהיה

ממלכה תמורת סוס

 

מִלַּת צַלְמוֹ בָּרֹאשׁ בַּלֵּב: עיונים באמנותו ובשירתו של עזריאל קאופמן

עורכים: ד"ר מזל קאופמן וד"ר חיים דעואל לוסקי

עריכת טקסט: דפנה רז

כרמל, 271 עמ', 120 שקלים

 

עזריאל קאופמן (2004-1929) היה משורר וצייר יקר. הוא שימש כמבקר אמנות בעיתון "הארץ" וגם עורך "מאזנים", ביטאון אגודת הסופרים הוותיק. שם גם הכרתי אותו כי פרסם דברים משלי: רשימות, ביקורת וסיפורים. קאופמן היה איש ספרות ואמן פלסטי קשוב בכל המובנים: לעולם ולאדם. כל הזמן הקשיב בשיחות עמו, תמיד היה דרוך לקלוט מה אתה אומר, וזה ניכר בשירה וביצירה שלו, הדיאלוג הזה עם תבל ומלואה.

 

רבים וטובים חברו ליצור את הספר הזה בעל השם המורכב והמעניין "מִלַּת צַלְמוֹ בָּרֹאשׁ בַּלֵּב: עיונים באמנותו ובשירתו של עזריאל קאופמן", הן מתחום הספרות והן מתחום האמנות, ובראש האֵם והאב של המיזם המבורך הזה: ד"ר מזל קאופמן, אשתו של עזריאל ומרצה לספרות, וכן חיים דעואל לוסקי, ד"ר לפילוסופיה ואמן חזותי ישראלי מוכר, ששמו נקשר לאחרונה בהקשר של הטרדות מיניות, אבל חלילה לנו לקלקל את שמחת הספר הזה שאין לו קשר וזיקה לאותו עניין. אל השניים חבר מעצב-העל מיכאל גורדון שהעמיד כאן ספר הדור ויפהפה, המבליט את עבודות קאופמן, אבל בשום אופן אינו מקפח את מילותיו. אני עקבתי שנים אחר שירתו של קאופמן מספרו "הפיךְ ומרתק" (כרמל, 1994) ועד "בוז, לא טיח: שירים לאורך היומן" (נתן-נטע, 2003), ויודע אני את ערכה הרב המחאתי והלירי, האישי והציבורי.

 

גלריה מרשימה של כותבים שונים נתגייסה לכתוב פה על קאופמן שהיה כאמור משורר וצייר, צייר ומשורר, בו-זמנית, ושתי האמנויות הללו לעִתים עומדות אצלו בניגוד ולעתים בסירוג. והמאמרים אכן מרתקים. בתחום האמנות הפלסטית כותבים עליו: ד"ר מזל קאופמן במאמר הנושא את שם הספר ועוסק במושג הגוף על כל חלקיו אצלו: ראש, לב, בשר ודם, באמנות החזותית והמילולית של קאופמן; ד"ר דורית קדר שהייתה האוצרת של כמה מתערוכותיו, כותבת כאן מאמר בשם "ילד גוזלי משחק בעפיפון", הסוקר את התנועה מהמוקדם למאוחר בעבודותיו; גלעד מלצר במאמרו "המודרניזם המינורי של עזריאל קאופמן" ממקם את מעשה האמנות של קאופמן בקונטקסט של זמן ומקום; יונתן הירשפלד ברשימה הנושאת את השם המקורי: "הדַיִג, מנקודת מבטם של הדגים", מבצע קריאת כיוון בעבודותיו האחרונות, וד"ר חיים דעואל לוסקי ב"עזריאל קאופמן לא פנה אל הציור מתוך חֶסֶר", מנסה לנתח את מניעיו של האמן ואת הדחפים הפסיכולוגיים שהובילו אותו לעסוק בציור ובשירה.

 

ובתחום הכתיבה – ד"ר עילי ראונר מוצא אצל קאופמן חזרה לעבר טרום-ריבוני וטרום-לשוני ומרבה לחזור לדימוי הסוסי אצלו במאמר שנקרא "סוסי האדמה". במוטיב הזה שמתקשר לסוס כסמל וכדבר ממשי מ"סוסתי" של מנדלי מוכר ספרים ועד "רופא כפרי" של פרנץ קפקא, עוד אחזור לעסוק במאמר זה. יוסי מרק במאמר יפה בשם "מילה חובקת מבט חובק מילה" בוחן דרכי ראייה בשירת קאופמן במין מעגל סגור של ציור, שיר, ציור; מילה, תמונה, מילה. פרופ' רחל פרנקל-מדן מעניקה לנו כאן את מידות רוחב המגרש של מעשה האמנות אצל קאופמן. זהו מאמר שמשתמש לא בנגזרת כדי להוכיח טענה, אלא בפנורמה רחבה על מכלול שירתו של המשורר, או אם תרצו כפי שאבחן זאת יפה פרופ' אורציון ברתנא, זהו מאמר שהוא טקסט בעל תמטיקה מפזרת ולא ממקדת, והוא יחידאי והכרחי כאן.

 

לשני מאמרים על פני הרצף גיליתי חיבה יתרה. האחד מאמרו של הסופר אלברט סוויסה שבמאמר מאלף בינה טוען למהלך רדיקלי  המשוחרר מ"שפת הציור" וחוקיו ואף מוצא זיקה בין אותו מהלך ובין כתיבתו השירית באותן ארבע שנים של תחילת המילניום השני. המאמר נקרא "על ה'קבוצה הלבנה'" והוא בנוי כביקור סיפורי בסדנת האמן של קאופמן להבדיל מביקורת על תמונות בתערוכה. סוויסה מדבר בשבח ציור בצבע שבעצם מתחפש לרישום. הוא כותב על "הקבוצה הלבנה", סדרת העבודות של קאופמן כך: "בציור, הבד הוא מקומו של העולם ואין העולם מקומו". ועוד מוסיף: "רישומי הצבע הללו כמו מרחפים באוויר, תלויים על בלימה".

 

אבל למה שאתמצת לכם את כוונתו. הנה היא לפניכם במילותיו של סוויסה שוות לכל נפש: "כאן לפנינו ב'הקבוצה הלבנה', תנועת מכחול רזָה ונטולת עומק, נחפזת, קלה, נרגשת, לא פעם נסערת, ללא כל רקע, ללא שכבות יסוד, ללא עומק קולוריסטי, ללא גוני גוונים, ללא ערבוב צבעים, בלי קווי מִתאר או טיפול חוזר בקַו או בכתם ועם מחיקות רבות שהוא אינו טורח לתקנן ולהסתירן; אלה מצטרפות ל'מחיקות' ככתבן ולצל הציור הנראה בנקל בשולי התמונה, וכל זה תמיד תמיד על פני מרחבים עצומים של בוהק ולובן של בדים עירומים לחלוטין, לובן החורג בעליל אל מעֵבֶר לבד הקונקרטי ולמישור המוגדר של הציור, אל ארבע רוחות השמיים שלו".

 

מאמרו של פרופ' רפי וייכרט נקרא: "המזרָח עוטֶה נוצות של טווסים: על כמה שירֵי ים", כמובן אצל קאופמן. וייכרט מתאר את קאופמן, ובצדק, כאיש מהלך בכלל וכאיש הולך לַים בפרט. וייכרט הוציא בשעתו מבחר מקיף משירֵי קאופמן ("שעה אחת של שמש", הוצאת קשב לשירה, 2007). השם אומר הכול בקִרבה אל הים הגדול. הוא מתחיל את המסע בעקבות שירֵי הים בספרו השלישי של קאופמן "כבר אפשר לזוז" (ספרית פועלים, 1989) ומסיים אותו בספרו השמיני "תולעת בת מאה שנה" (נתן-נטע, 2002). וייכרט עומד יפה על הסינסתזיות, מטפורה המבוססת על שילוב בין רשמי חושים שונים, אצל קאופמן, כמו ריח החיים, ועל דיוק התיאור עד לחוט השערה בְּראות הדובר בַּשיר את הים, הנה: "ציפור איטית על קו החוף/ יש לה דרך/ כנף בַּחוף, כנף בַּמים,/ החוף עובֵר באמצע הציפור/ כריח החיים" ("קו החוף" מתוך המחזור: "רישומי מים" בספר "כבר אפשר לזוז").

 

פירטתי באשר לשני מאמרים, סוויסה ווייכרט, אבל מן הראוי לציין כי בכל המאמרים נשמרת מידה רבה של קִרבה למושא עצמו ואין בריחה מיותרת לתיאוריות ולמונחלוגיה, והם כתובים מעניין ובגובה העיניים. עם זאת, לדעתי, גולת הכותרת של הספר הזה באה דווקא בסופו, לא בשירים ולא בציורים, שהרי אותם כבר הכרתי, וגם לא במאמרים על אף שאלה הוסיפו גם הוסיפו לי על מה שכבר ידעתי על האמן והמשורר, אלא בפרקי היומן האישי המצמרר, המרגש והחכם שמופיעים בסוף הספר תחת הכותרת: "פרקי יומן ורשימות". הנה קטע מתוכו:

 

"אני נזכר עכשיו, משום-מה, איך בכפר הרוסי על הוולגה ב-1943 וב-1944, בהעדר גברים מבוגרים בכפר בגלל גיוסי צבא וקרנות קרבות כנגד הגייסות של היטלר, הייתי בקבוצת נערים בני 14 בערך – הגברים הצעירים היחידים בכפר – ועלינו כל חובת שירות הציבור, עבודות ציבור ותפקידי החסד האחרון למתים. קברנו אנשים שמתו, קברנים צעירים על גבעה – בית קברות כפרי. אישה בכפות ידינו הקפואות מוּרדת אֱלֵי קבר, ומתחתה גופת אישה שמתה שבועיים לפניה. פתחתי את כסות גופה כדי לראות עקבות של זמן, ותולע וריקבון כחול פושה ועור אכול נקלף ומשהו תוסס זוחל בה למכביר. את הפער הזה בין עובדת המוות לבין נכסי גופו של הנברא, שמתבזבזים להיאכל אחר כך, לא הצלחתי להבין לא אז ולא עתה, למרות שכבר היה ברור מעל כל ספק שכבר התפנתה מכאן הנפש…".

 

אבל לא איש כקאופמן יישאר מדוכדך, גם אם הוא פוגש את המוות פנים מול פנים בצעירותו, וגם לא אנו הקוראים, הנה הוא מוציא מכאן מסקנה יפה ולומד שיעור:

 

"אני חושב על המושג הזה, ההתפנות. אין הוא חד-סִטרי, שהרי יש בו כבר יסוד ראשון להיאחזות במשהו חדש, אחֵר, ולפעמים דווקא באין-ברירה יש בכך יסוד אופטימי, להזרים דם חדש לאמונה בך, משהו שמסוגל לקשור דמיון אל מעשה ממש שמתבקש ברגע הנכון – אותו כוח רק בצבע משתנה, וכיוון החץ נשלח לתור לו מטרה. ביום שבו החלטתי לזוז מעכו, עומד שעות ארוכות על חומת העיר העתיקה, ומתחת לרגליי ראיתי איך הים מכה באבני החומה – הוא היה בלי גיל. היו שם גושי מים עתיקים מאוד, סוללות אפֵלות של בטן אדמה, בטן אוניות ובטן פעורה ללא תחתית. ראיתי ניצוצות שחרכו את גופי ואת ימיי ומשהו צִמרר את איבריי והיה בי קול שאמר – אתה יכול ללכת! כי כך שמע סבי יצחק, שהובל על ידי משמר של גרמנים במשך שעות בידיים מורמות ברחוב העיר ממש עם הכיבוש, להראות להם חנויות של שוקולד. היה בו קול: יכול-תוכל; והוא חזר מהם בלי פגע. וזה אותו קול שאמר לאבי ביום עוזבנו את הבית ב-1939: אתה יכול ללכת!".

 

ציוריו של קאופמן נוגעים בי ומרשימים אותי, אני מוצא בהם רוח מודרניסטית גדולה מקובּיזם ועד מונדריאן; אבל אני איש ספרות ולשון במהותי. אתמקד בזה ואכתוב מילים משלי על שירת קאופמן שמבחר יפה ממנה מופיע כאן בספר הכולי הזה בלוויית שירים מן העיזבון.

 

חשבתי עד לפני כמה שנים שקאופמן הוא משורר לירי היודע לצייר קונטורים עדינים ויפים במילים, כך חשבתי. והנה באו ספרי השירה האחרונים שלו וטפחו על פניי באחת. בתחילה סברתי כי קאופמן כותב ברצף מתוך מחאה, לחץ, המצב האישי-חברתי-פוליטי מעיק על לבו, המדינה השתנתה מרצח רבין צפונה; אלא מתברר כי לקאופמן היה המון בבטן כמשורר ובשנותיו האחרונות הדבר התפרץ. כוחו הוא דווקא ברצפים הארוכים האלה שמטרתם היא לא בחירה של צירוף יפה, שורה נאה; אלא עבודה עם רעיון, מוטיב, על פני רצף משתפך, אסוציאטיבי, הצובר כוח, רצף קומולטיבי.

 

זה התחיל עם מוטיב התולעת בספר "תולעת בת מאה שנה" (2002), המשיך ברצף המחאתי עם מוטיב סימן הדפוס הנמלתי (לשון נמלה), ב"בוז לא טיח: שירים לאורך היומן" (2003), והסתיים ב"זמן בולע את עצמו" (2004). כל הספרים יצאו בהוצאת נתן-נטע על שם אביו של קאופמן שזה היה שמו היפה, והוא מוזכר ביומן לא אחת, אפילו בציטוט שהבאתי. תחושה של חנק ומרדף עולָה מתוך השירים בספר "זמן בולע את עצמו". תחושה שלפעמים נשברת בפריצה גדולה אל האחו, או באוויר הנכנס לפתע לריאות וממלא אותן. מובן מאליו לכל הקורא שהמוטיב המרכזי ברצף הזה הארוך הוא הסוסים. בדומה למנחה טלוויזיה שמציץ בשעון ואומר "אין לי זמן", כותב קאופמן את שיריו; כאילו הוא יודע שהמוות קרֵב ושהרצף עומד להיקטע. באמת אין לו זמן, שיר רודף שיר ועליו להספיק לרוץ אחר השורות החזקות הבאות בראשו בזו אחר זו.

 

אבל אצל קאופמן כמו אצל קאופמן אי אפשר בלי היסטוריה, פילוסופיה, הגות; דיבור על פואטיקה; מדע וגם יהדות. וכך אל תוך הרצף האישי החזק הזה, העושה שימוש בסוסים כמסמלים את דהרת החיים ואת הדם ההולם ברקות, נשזרים: טרויה, סוקרטס, אלכסנדר מוקדון, ג'נגס חאן, נפוליאון, פושקין, הסוסה של מנדלי מוכר ספרים, רבי נחמן מברסלב והטלית, ואבא ואמא וסבא וסבתא והילדים והחיים. הכול נכנס לבליל שועט אחד גדול שרק המוות בכבודו ובעצמו יכול לעצור אותו, ואולי אולי גם הוא לא. מי שעומד יפה בספר-היוצר הכולי הנוכחי הנסקר כאן, "מילת צלמו בראש בלב", על מוטיב הסוס בשירת קאופמן הוא כאמור הסופר והמרצה לספרות עילי ראונר, במאמרו "סוסי האדמה".

 

"זה סוס שברח מן העדר/ הסוס הזה אוהב לילה/ אוהב הוא מערות/ אוהב סגריר/ זהו סוס שרע לו/ בימים יפים/ צורם לו הירוק/ חונק אותו האור/ הוא מבקש לו נקיקים/ בסלע/ הוא חולם כנפיים/ להינתק מארץ/ בשקט העדרי/ בטרם בריחתו/ סיים כתיבת טלפיים/ היום הוא כבר יכול/ לומר שורה/ לנשום בחושך לחשוב/ בחושך/ להתאפס גרגר בחושך/ עבור גלקסיה אחרת/ מסלול צלילי רקיע/ עם מוסיקה אחרת/ זורמת אלוהית/ צונחת אלוהית/ צורות בריאה יולדת/ צורות ראות/ צורות בחשכה/ צורות בעיגולים/ בנחתכים/ צורות ניצן חסום/ קורא לבוא/ תחת אפיריון אחר/ צורות שמים אחרים/ רבים רבים".

 

רק הסוס יוכל להוציא אותנו מהמקום התקוע בהוויה הקרתנית שבה אנחנו נמצאים, חיים. רק הוא יוכל למשות אותנו מטמטום השגרה והימים האפורים: לא מכוניות חדישות, לא אופנועים מבהיקים, לא מטוסי סילון החוצים אוקיינוסים, לא צוללות או סירות מרוץ. רק הסוס, בהמת משא אצילית ומיוזנת משחר ימי ההיסטוריה. קאופמן זועק: ממלכה תמורת סוס, ממלכת החיים כולה – תמורת סוס.

 

מתברר אפוא כי לקאופמן היה הרבה בבטן. דברים שאגר, ביקורת משסעת, ועם תדקדק בשירתו אחורה תראה שיש רגליים לדברים עוד לפני שלושת הספרים המאוחרים. כאמור, בדרך כלל, קאופמן היה משורר לירי ואישי מאוד. יעידו שמות ספריו ("סונטת עוף נודד", נתן-נטע, 1983; "מעט מזה" הקיבוץ המאוחד, 1985; "שם המעשה", הקיבוץ המאוחד 1999). אך קרה שמשהו זעזע את אמות הסיפים הליריות שלו והוא יצא מחיק האני המשפחתי והתפוצץ על הדף, פעם ב… או אז יצא לו מעין רצף שירים חברתי-פוליטי, ביקורתי ובעטני, בעל מעלות. כזה היה ספרו "מפני היום הזה – שירי זעם וכאב על רצח רבין" (תג, 1996).

 

בעיקר בספר "בוז, לא טיח: שירים לאורך היומן", קאופמן לא ריחם על הממסדים שהקיפו אותו, שנגעו בו באשר היה: הדתי, הפוליטי, התקשורתי ואפילו הספרותי. הכאב שלו היה אותנטי. אני מאמין לכל מילה. השירים נכתבו ברצף תוך כדי מצב של מתיחות בלתי נסבלת באזורנו, ימי מלחמת עיראק ומפלת סדאם חוסיין. המשורר חי את חיי השיגרה שלו וחיפש תכלית לעצם קיומו בנוף המקומי: הירקון, הים, רחובות תל אביב, השרב, לפעמים הרי הגולן, או הכנרת. הוא הסיט מבט ונתקל בספרים שבהם מצא נחמה פורתא, נהנה מהיופי המסוים בחוויית הקריאה; שוב הסיט מבט ונתקע מול מסך הטלוויזיה, שם סיפרו לו מה קורה בעולם. אבל הוא סקפטיקן נצחי, ידע שמספרים לו דברים סלקטיביים-מגמתיים. תחושה של מרמור עולה מן השירים וחיפוש אחר תשובה.

 

החיפוש אחר הסדר הוביל את קאופמן אל מקורותיו היהודיים: חג הפסח, תפילה, עיון במילה המוזרה "טוטפות", קבלה, סיפורי בראשית, דברי הנביא, רש"י, שברי ציטוטים. ברצף "בוז לא טיח: שירים לאורך היומן" יש שני שירים קצרים על רש"י, אחד מהם יפה וראוי לציטוט: "במדבר עירוני של ימי הביניים/ בעודו ברחם הורתו/ ראה פטמורגנות/ צמח לו בחשאי/ זיכרון יונגיאני/ ראה דברים הפוך/ האבן שפתחה רחמה/ החביאה גאון ליום יבוא" ("קיר ורמייזה – רש"י 2"). אבל גם במקורות הדתיים אין מבחינת המשורר נחמה. כאילו הנפש אומרת: דבר אליי בפסוקים, אהובי; אבל אינה מתמסרת ויודעת שאלה מבנים קבועים וידועים מראש.

 

נותרה אפוא, אולי, ההתחפרות בספרים ובכתיבה. מוטיב מעניין וחידתי, העובר לאורך שירי היומן כחוט השני, הוא סימן הדפוס כדבר חי, בעוד שהשורות הלבנות מסמנות שטחים מתים, ואקום, קסם המוות ורוגע האינסוף. סימן הדפוס מתחפר, נכתב בקדחתנות על פני הדף הלבן ומדומה למשהו רוחש, שהמשורר קורא לו "זבוב חיי". כן, הוא חי, אבל אלה חיים זבוביים ולא חיים גדולים, ואין בהם סיפוק.

 

היכן ימצא המשורר מזור בכל הסבך הרגשי הזה, כשגם בכתיבה אין נחמה? קשה לחיות ככה. אולי בציור ובאמנות, המאגדים רגע של חסד בתל אביב הקטנה שאבדה לה. קאופמן, כאמור, שימש כמבקר האמנות של מוסף הספרות בעיתון "הארץ" תחת שרביטו של הסופר בנימין תמוז המנוח, וגם חמורים מדברים אליו מאוד, לא רק סוסים: "היום הלכתי לנווה צדק/ אֶל החמורים של גוטמן/ אל ביבר הנפש/ של אמן-צייר-סופר/ מוקף בחמוריו/ ראיתי איך סיפור רותֵם/ את חמוריו ליופי/ ואיך חמור של יד אמן/ הופך סיפור/ ועוד סיפור לתולָדות/ וזיכרונות/ דמות אנוש כיצד צומחת/ בחמור אתון או עַיִר/ ואיך דבוּקים אדם ובהמה/ בגלגול של זה בזה/ וזו בָּזו בנעירות מילים/ פורחות מן הזנבות/ ויש פתאום חמור שבּלול/ וזנב חלום שמנתק עצמו מֵאֶרֶץ/ מחזור זמנים והוויה/ עובד בלי הֶרֶף/ מֵעֵבֶר סף המעטֶפֶת/ וַהֲגיג שקיעה". קאופמן הספיק ללכת לנווה צדק, לפני שכרישי הנדל"ן יפערו שם חור שחור ויציבו בו מגדלים וראשם בשמיים.

 

המאמר פורסם בדפוס ב"עתון77", גיליון 421, אוקטובר-נובמבר, תשפ"ב, תשרי-חשון 2021, עורכים: עמית ישראלי-גלעד ומיכאל בסר

 

עיצוב גרפי והפקה: מיכאל גורדון

 

 

 

 

12 תגובות

  1. עזריאל קאופמן ידע לכדרר יפה גם על מגרש הא"ב וגם על מגרש הצבע.במקרה שלו הסדר לא מחייב.הספר שערכה מזזל קאופמן הוא לא פחות מרצון לצדק,מהרצון להפנות לשיריו וליצירתו של עזריאל את מחיאות הכפיים לו היא ראויה.ואתה רן היטבת להרים שני דגלים לראש התורן.חזק וברוך

    • רוני היקר, אף אתה הכרת את עזרי ואתה יודע עד כמה היה לבו פתוח כאיש ספרות בפרט וכאמן בכלל ליוצרים חדשים שזה מקרוב באו. ב"מאזנים" בשעתו פתח דלתות לאחרים וגם ב"עכשיו" לפני כן. שלמי תודה על הקריאה ועל התגובה היפה. ריגשת אותי. שבת שלום, רני

  2. טוב עשה רני יגיל שכתב את הרשימה היפה והאנושית הזו על עזריאל קאופמן, משורר ואמן, שהיתה לי הזכות להכיר בשעה שהיה עורך מאזניים. כל מפגש איתו היה חוויה מתקנת שסייע לי לשנות במקצת את הדימוי שהיה לי על עורכים כוחניים. עזריאל היה משורר טוב, עורך טוב ואדם טוב, שאכן ידע להקשיב כפי שכתב רני. הוא היה אדם ענו ולכן אני מניח שרבים זוכרים אותו לטובה.

    • ירון היקר, איזו תגובה מרגשת ויפה! אתה כמותי אכן זוכר את עזרי כמשורר, צייר וכאיש אמנות הומניסטי וקשוב לזולת. שלמי תודה לך ושבת שלום. רני

    • יוסי גרנובסקי

      גם אני זוכר אותו לטובה מאוד, כשפרסם סיפורים שלי במאזניים ביקש להיפגש וישבנו בקפה בלונדון מיניסטור, איש צנוע, קשוב, רגיש, חם וחכם לב וטוב. כשקראתי את הרשימה היפה של רני ועכשיו כשאני כותב את התגובה הזאת אני יודע שאהבתי אותו.

      • יוסי היקר, אתה תמיד אמרת לי לא להתרחק מן הספרות גם אם היא מייאשת אותנו, הגברת הזאת, כי אם נרחק מן הספרות נרחק מעצמנו. עזריאל הוא אחד האנשים שקירב אותנו אל הספרות ואל המהות האהובה הזאת שלנו שהיא עצם מעצמנו. אני זוכר שפרסם את סיפוריך היפים והרגישים ופתח בזאת דלת. שבת שלום – רני

  3. תודה מקרב לב רני, על סקירת הספר החדש על המשורר והצייר המנוח עזריאל קאופמן. זכיתי להכירו ולהתוודע לשירתו ולציוריו באמצעות חברים, אם אינני טועה ביקרנו אותו באחת השבתות בביתו ברמת גן, (או רמת אביב?); ואכן הוא היה משורר ייחודי, אנושי, ענוו ורחוק מכוחניות מימסדית. בזמנים אלו של התפוצצות המידע והצפתו באלפי מקורות – חשוב להנכיח את היותו ואת יצירתו.

    • נורית משוררת יקרה, כל מילה שלך כאן בתגובה – קושט אמרי אמת. אין מה להוסיף. אני מודה לך מאוד על הקריאה ועל התגובה. אכן חשוב לחזור ולהזכיר את עזריאל קאופמן. שבת שלום.

  4. רני, עזריאל היה בהחלט ראוי למאמר שלך וראוי גם לתגובה שלי ולעוד רבות כאלה. אגב, התכוונתי חוויה מתקנת שסייעה לי וכו'. כל טוב

    • ירון היקר, חיבוק ממני באמצעות "דיו מרחקים", כמו שאומר חברנו המשותף יחזקאל רחמים בשיריו – רני

  5. מזל קאופמן

    חברים יקרים, אני קוראת כאן את תגובותיכם בהתרגשות רבה, רני היטבת מאוד לכתוב, ברגישות, בלב פתוח, מתוך קשב לטקסטים שאתה מכיר ויודע היטב. אזכיר שאתה גם פרסמת בעצמך ב'עמדה' את הפואמה (הבועטת, האניגמתית, הכאובה מאוד) 'תורי ימים' שזוכה כאן לפרסום ראשון בספר. היכרותכם עם עזריאל זכורה לי היטב, המפגשים, עבודת העריכה, ההתכתבויות והשיחות מלאו את לבו והיו רוח גבית לכתיבתו ולעשייתו ובתוך כל זה היה גם הציור שנתן אולי מנוח לנפש אבל גם לשם נכנסו לא פעם המלים והשאלה מה יותר משורר או צייר נותרה גם בסיום הספר הזה פתוחה…
    מי מכם המעוניין בספר מוזמן לכתוב לי למייל mazal9@zahav.net.il
    שוב תודה גדולה לך רני על המאמר המצוין
    שלכם בהוקרה רבה
    מזל

    • מזל היקרה, שלמי תודה לך על התגובה היפה וגם הנדיבה. מי שיזמין את הספר בעקבות ההצעה שלך ייצא נשכר. זה בטוח. בפייסבוק "עמדה יגיל", הפייס של הוצאת "עמדה", העניקו לייק לפוסט גם לילי פרי, טלי וייס, דבורה חיץ, סמדר פייל ושירלי צ'לצ'ינסקי. כך או כך, אני ממשיך לקבל תגובות חמות למאמר. שבוע טוב לך ולכולם. רני

השאר תגובה ל רן יגיל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל