בננות - בלוגים / / ספר השירים החדש של דפנה דרוקר "להתייאש אסור" רואה אור בהוצאת "עמדה"
רן יגיל

ספר השירים החדש של דפנה דרוקר "להתייאש אסור" רואה אור בהוצאת "עמדה"

חנוכה במחלקה הסגורה

 

אֲנִי בְּפִיגָ'מַת בֵּית הַחוֹלִים

בְּדָלֵי סִיגַרְיוֹת זְרוּעִים בֶּחָצֵר

וַאֲנִי בְּיָדַי פּוֹרֶסֶת

אֶת הַחוֹלִים לִשְׁנַיִם –

"אַתֶּם תַּתְחִילוּ בְּמִי יְמַלֵּל,

אַתֶּם תִּכָּנְסוּ בַּפִּזְמוֹן".

 

וְלַמְרוֹת הָרוּחוֹת וְלִמְגִנַּת הַשֵּׁדִים,

כְּשֶׁהַחֹשֶׁךְ רוֹבֵץ עַל פְּנֵי תְּהוֹמוֹת,

הֵם מְצַיְּתִים לִתְנוּעוֹת יָדַי

וְשָׁרִים בְּקָאנוֹן.

 

מֵאָז הַיָּמִים הָהֵם

וְעַד לַזְּמַן הַזֶּה,

עוֹלִים קוֹלוֹת הַמַּקְהֵלָה

מֵעֶרֶב חַג הַחֲנֻכָּה

שֶׁבּוֹ הָפַכְתִּי לִמְנַצַּחַת.

 

 

חנוכה חלף עבר, אבל למי אכפת כאשר באמתחת הפואטית יש שיר כל כך מרגש כמו זה של דפנה דרוקר מתוך ספרה החדש "להתייאש אסור" (עמדה). זה שיר ברנרי של אף-על-פי-כן, אבל עם מעט מאוד סרח העודף של הייאוש הנורא. הוא נוטע בנו תקווה וגם חירות, הן אישית והן ציבורית, והכול עובר דרך אותו קאנון "מי ימלל" של מנשה רבינא, שכל המשפחות הישראליות שרות למול נרות החנוכה. דווקא מן המצב השגור הזה שחוזר על עצמו בכל שנה ותמיד יש מישהו שנכנס לא בזמן ותמיד יש מישהו שמזייף, מכאן יוצאת הדוברת אל החופש האישי שלה כמנצחת. היא מנצחת על הקאנון ובסופו של דבר מנצחת גם על מקהלת החיים. כתוב בתורה: כי תצא למלחמה על אויבֶיך (דברים כא י)… אומרים פרשני התורה, מיהו האויב? היוונים? לא! האויב הוא יצר הרע, יצר ההרס עצמי שמחרב את חייך. וספר השירה היפה של דרוקר הוא הוכחה ניצחת לניצחון הזה על יצר הרע שליבתו ההרס העצמי.

 

רן יגיל

 

 

עוד ארבעה יפים-יפים של דפנה דרוקר מתוך "להתייאש אסור"

ודברים של עורך הספר, המשורר והסופר יחזקאל רחמים:

 

 

בית מזכוכית

 

עָטַפְתִּי אֶת נַפְשִׁי קוּרִים דַּקִּים,

שֶׁאִישׁ לֹא יוּכַל לָגַעַת. הַתִּקְרָה שְׁקוּפָה

מֵעַל רֹאשִׁי, אֲנִי רוֹאָה אֶת הַגֶּשֶׁם

נוֹפֵל. לֹא אֵצֵא אֲלֵיכֶם.

 

אִמָּא שׁוּב צָרְחָה. לֹא יָדַעְתִּי מָה

לַעֲשׂוֹת, אָז הִתְחַלְתִּי לְטַגֵּן בֵּיצָה.

אוּלַי כִּי הָיִיתִי בַּת שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה.

אוּלַי כִּי אִמָּא כְּלוּם לֹא אָכְלָה.

 

אֶבֶן עָפָה מִבַּחוּץ, שָׁבְרָה אֶת

חַלּוֹן הַמִּטְבָּח. אוֹתִי הִיא פִסְפְסָה

רַק בִּקְצָת. הַבַּיִת הַזֶּה צוֹרֵחַ,

כֻּלָּם שׁוֹמְעִים, כֻּלָּם

רוֹאִים. לֹא אֵצֵא אֲלֵיכֶם.

 

 

וכמה שתרחץ

 

הַתְּשׁוּקָה דּוֹפֶקֶת בְּדַלְתִּי, אֲנִי

נוֹעֶלֶת. הִיא מַקִּישָׁה בַּחַלּוֹנִי, אֲנִי

מְגִיפָה. מִסְתַּנֶּנֶת מִתַּחַת

לַמַּשְׁקוֹף – אוֹטֶמֶת. נוֹזֶלֶת

מֵהַתִּקְרָה, מְטַפְטֶפֶת עַל רֹאשִׁי,

מְפַעְפַּעַת אֶל עוֹרְקַי,

מְשַׁגַּעַת אֶת כָּל חוּשַׁי,

 

אִם לֹא תָּבוֹא, הִיא תְּכַלֶּה

אוֹתִי. אִם לֹא תְּחַבֵּק – אֶקְפָּא.

מֵרֹב תְּשׁוּקָה אֶמַּס, אֶפֹּל

שְׁלוּלִית לְרַגְלֶיךָ, אֲלַחְלֵחַ אֶת

כַּפּוֹתֶיךָ. גַּרְגִּירֵי חוֹלוֹת

תְּשׁוּקָתִי יִדָּבְקוּ

בֵּין בְּהוֹנוֹתֶיךָ. וְכַמָּה

שֶׁתִּרְחַץ לֹא יַעֲזֹר.

 

 

סלט

 

פְּחָדִים עִטְרוּ אֶת פָּנַיִךְ בְּצִבְעֵי מִלְחָמָה.

כָּרַכְתְּ סְמַרְטוּטִים סְבִיב גּוּפֵךְ כְּלִקְרַאת הַצָּגָה

אֲיֻמָּה. נִפַּצְתְּ אֶת לִבּוֹת אוֹהֲבַיִךְ.

נִשְׁאַרְתְּ לְבַד. תִּרְאִי

מָה עָשִׂית מֵחַיַּיִךְ – סָלָט.

 

פְּחָדִים עִטְרוּ אֶת שְׁבִילַיִךְ בִּשְׁבָרִים

שֶׁל מַרְאָה. דֵּקוֹרָטִיבִיִּים לְהַפְלִיא, יֵשׁ לוֹמַר,

מְנַצְנְצִים בַּחֲשֵׁכָה, מְשַׁקְּפִים אֶת

צִבְעֵי הָאִפּוּר, אֶת שִׁבְרֵי הַסִּפּוּר

הַנִּרְקָם שֶׁל חַיַּיִךְ.

נוֹתַרְתְּ לְבַד. עָשִׂית סָלָט.

 

עַכְשָׁו אַתְּ אוֹסֶפֶת שְׁיָרִים

לְשִׁירִים, כִּמְעַט נֶעֱטֶפֶת שְׁחֹרִים.

מָה עָשִׂית? הָאַהֲבָה? הַפְּחָדִים –

הֵם גֵּרְשׁוּ לָךְ אוֹתָהּ, הֵם נִצְּחוּ לָךְ

אוֹתָהּ, הַפְּחָדִים שֶׁעִצְּבוּ

אֶת חַיַּיִךְ. תִּרְאִי,

תִּרְאִי מָה יָצָא. סָלָט.

 

 

ירושה

 

"ואבא שלי יושב וכותב שירים."

(הכבש השישה-עשר, יהונתן גפן)

 

אַבָּא שֶׁלִּי כָּתַב שִׁירִים.

לֹא הִתְחַבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם.

הָאֱמֶת, גַּם אֵלָיו

לֹא מַמָּשׁ.

 

הוּא קָנָה לָנוּ מַמְתַּקִּים

כְּשֶׁבָּא לְבַקֵּר, חוּץ מִכַּאֲשֶׁר

הָיָה מְאֻשְׁפָּז. הוּא שִׁלֵּם מְזוֹנוֹת,

רֹב הַזְּמַן. אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהָיוּ לוֹ

רְגָשׁוֹת. גַּם אִם לֹא מַמָּשׁ

הֻבְּעוּ בְּשִׁירָיו.

 

אִמָּא כִּנְּתָה אוֹתוֹ 'יִמַּח שְׁמוֹ'.

אֲבָל שְׁמוֹ לֹא נִמְחָה. הוּא חָקוּק בָּאֶבֶן

בְּבֵית הַמְּנוּחָה. וְשִׁירָיו אֲרוּזִים

בַּקְּלָסֵר הַיָּרֹק.

אֶצְלִי בַּמְּגֵרָה.

 

*

 

"להתייאש אסור", ספר השירה השני של דפנה דרוקר, פורשׂ פסיפס-שירִי הנצרף לכדי יריעת חיים פועמת של משוררת שהיא גם מתמודדת, ובהמשך מתמודדת-בהצלחה, עם הפרעה דו-קוטבית. דפנה כותבת באומץ ובכנוּת על ילדוּת טראומטית בצל הורים מתמודדים, על אשפוזים פסיכיאטריים, על פגיעה מינית בין כותלי בית המרפא ועל רגעי הִתעלות וניצחון במחלקה הסגורה. היא גם מגישה משירת האישה האוהבת, האֵם המייחלת ומורת הדרך למודת התהומות, המבקשת כעת להקל על הפוסעים במשעולים דומים ולהושיט יד אחרונה אל קרבהּ של כל סופה מתרגשת – להתייאש אסור.

 

לספרה של דפנה חשיבות חברתית בפתיחת צוהר לעולמם של מתמודדים, אך בעיקר ערך יצירתי-שירי כשלעצמו בהעמדת שירת האדם והמשוררת היחידה, שאינה מסתפקת בתיעוד והגשת חומרי חיים, דמיון ונפש, אלא מתמירה אותם באמצעות "התכה פואטית" לכדי יצירת אמנות. ניכר כי הישג זה מתאפשר, בין היתר, הודות לאמונה הכנה, החשופה, בכוחה המנחם והגואל של השירה.

יחזקאל רחמים

 

הַכְּתִיבָה, הַשִּׁירִים – בִּזְכוּתְכֶם

לֹא אֶטְבַּע. וְגַם אִם לֹא תָּמִיד אֵדַע

לְמָה הִתְכַּוְּנָה הַמְּשׁוֹרֶרֶת,

שֶׁהִיא אֲנִי, אַדְווֹת הַנַּחַל לְעוֹלָם

מְצַיְּרוֹת עִגּוּלִים מְקִלִּים

בִּמְקוֹם נְפִילַת הָאֶבֶן, בִּמְקוֹם

נְפִילַת הַמִּלִּים.

 

("לא אטבע", עמ' 89)

 

 

דפנה דרוקר, ילידת ראשון לציון, אֵם לבן בוגר וגרפיקאית בהכשרתה, עובדת כמדריכת שיקום ומלווה מתמודדי נפש. דפנה מרצה על סיפור חייה בפני קהלים שונים ומשלבת משירתה בהרצאותיה. ספר שיריה הראשון "יום אחד" ראה אור בשנת 2017. "להתייאש אסור" הוא ספרה השני.

 

 

עיצוב העטיפה: דפנה דרוקר

 

 

 

 

 

 

 

 

3 תגובות

  1. כבר כתבתי ודפנה יודעת כמה אני אוהבת את הספר הזה, שחדר לעורקי וכבר זורם בדמי.
    ממליצה להחזיק את הספר זמין בהישג יד לכל מצב, תמיד תימצאו שם שיר שיעטוף אתכם ולא ייתן לכם ליטבוע.

  2. שלמי תודה לדנה היקרה על הקריאה, על הכתיבה ועל התגובה. שבת שלום. רני

השאר תגובה ל dana shalev ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל