בננות - בלוגים / / ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית – 9 (החלק האחרון)
רן יגיל

ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית – 9 (החלק האחרון)

ז'אק ברל 9

 

כעבור שלושה חודשים היינו בישראל. הופעתי בקולנוע תל אביב. אחרי ההופעה שהייתה מאוד מוצלחת, לקחו אותי לראות את העיר הקטנה ואז ישר למלון "שרתון". הייתי מאוד עייף. כל מה שרציתי זה לישון. נרדמתי בבגדים על המיטה, השעה הייתה שלוש וחצי ואז נשמעה דפיקה חזקה בדלת. אני קם לפתוח, מה אני רואה: הם נכנסים בזה אחר זה. שַׁארְלִי מַרוּאַנִי, המנהל האישי שלי, ובידו הוא מחזיק טייפ נייד. פרנסואה רוֹבֶּר המתזמר שלי, וגֶ'רַאר ז'וּאַנֶה שכתב איתי כמה מן השירים המוכרים. הם התיישבו שלושתם על המיטה המעומלנת. השניים האחרונים היו בכלל אמורים להיות ביוון בחופשה, ולא איתי בישראל.

   "מה אתם עושים פה בשעה כזו?" שאלתי. הייתי מותש ושתוי, והם נראו לי במטושטש, קצת מעוותים, מעט שקופים.

   ז'ואנה כִּחְכַּח בגרונו.

   "נו דבּרו, אני עייף, מה אתם שותקים כמו איזה שלושה אמגוּשׁים שבפיהם  בשורה רעה."

   "ז'אק," אמר ז'ואנה, "הקול שלך נהיה קצת נמוך בזמן האחרון, חוץ מזה אתה סוחב את השירים לא בקצב שלך. פעם התזמורת הייתה רצה אחריך, עכשיו אתה בקושי מדביק את התזמורת. כלומר…"

   "הוא מתכוון להגיד," נכנס רובר לדבריו, "שאתה מתנשף יותר, יש לך פחות כוח דרמטי ואנרגיות בהצגת השיר."

   "נו…" אמרתי.

   "ז'אק," שאל רובר, "אתה חולה במשהו ואנחנו לא יודעים על זה?"

   "אולי," אמרתי מנומנם, "אבל אם אני חולה במשהו, אז גם אני לא יודע על זה."

   "אתה חייב ללכת להיבדק." אמר ז'ואנה. "כשאתה חוזר לפאריס בעוד שלושה ימים, תלך להיבדק."

   "האמת היא שכואב לי באזור הריאות וחלל הבטן מדי פעם, אבל זה לא נראה לי כרגע משהו מהותי."

   "תלך להיבדק." קבע ז'ואנה ופיו נקפץ והתקטן, כמעט נעלם בפניו.

   "טוב, בשביל זה באתם עד לישראל כדי להגיד לי שאני אלך להיבדק אצל רופא בפאריס?"

   "בשביל זה ובשביל עוד כמה עניינים." פתח סוף סוף מרואני את הפה. רובר כִּחכח בגרונו ושם את כף ידו על פיו.

   "אל תכחכח ככה," אמרתי, "זה מעצבן גינונֵי הקונצרט האלה בשלוש וחצי לפנות בוקר; חוץ מזה רובר, כל הקטע של הכִּחכוח והאי נעימות זו המומחיות של ז'ואנה, אז תעזוב את זה בצד."

   אז מרואני פתח את הפה: "תראה ז'אק, נפגשנו פה בין השאר כי לא רצינו שאדי ברקלי ישמע על זה שאתה מרגיש לא טוב וההופעות לא רצות כמו שצריך. יותר טוב שכרגע נשמור את זה בינינו."

   "אה, הבנתי," אמרתי. "הבורגנים הקטנים דואגים לפרנסה שלהם, שהאדון לא ישמע שהפועל המומחה חולה, כי אז הם עלולים להישאר בלי פרנסה. אתם מדהימים אותי. אני רוצה להגיד לכם שאתם ממש כמו הבורגנים בשירים שלי, רק אתם עשירים יותר ועוסקים באמנות, זה כל ההבדל. דואגים ומתכננים וזוממים."

   "טוב ז'אק, תחסוך לנו את הנאום הזה עכשיו. אנחנו כבר מכירים אותו. הוא מסתיים באח שלך והבן-דוד שלך איך הם פיטרו את הפועלים בּלה-בּלה-בּלה."

   "טוב," אמרתי. הייתי עייף מכדי להיעלב, "אפשר כבר ללכת לישון?"

   הם הביטו זה בזה והשתהו.

   "אולי אדי ברקלי לא מרשה ללכת לישון לפני השעה ארבע לפנות בוקר? כי אם זה ככה אז נישאר ערים, נשתוק ונביט זה בזה."

   הם שוב הביטו זה בזה ושתקו. עכשיו כבר כמעט ניטשטשו לגמרי. "אנחנו רוצים להשמיע לך משהו." אמר מרואני.

   "עכשיו?" צרחתי, "בארבע לפנות בוקר? מה זה, אני מרגיש כמו בטירונות בלמבור. שלחו אליי מהשמיים שלושה מלאכי חבלה כדי לענות אותי עד אור הבוקר על כך שאני כל השנים אינני מאמין באלוהים."

   "תקשיב, תקשיב, אל תנאם." אמר רובר.

   מרואני הפעיל את הטייפ. מתוכו נשמע שיר מוכר מאוד באנגלית. השיר היה מוכר לי, כלומר המנגינה הייתה מוכרת, אבל העיבוד שמח וקופצני קצת. זה הלך בערך ככה: "ווִי הֶד ג'וֹי, ווִי הֶד פַאן, ווִי הֶד סִיזוֹן אִין דֶ'ה סַאן, בַּאט דֶ'ה פַאן אֶנְד דֶ'ה סוֹנְג אֶנְד דֶ'ה מְיוּזִיק נַאוּ אוֹל גוֹן."

   "זה שיר 'הגוסס'." אמר מרואני, "הוא מבוצע באנגלית על ידי 'שלישיית קינגסטון'. מה אתה אומר על זה? זה מרגיז אותך?"

   "זה שיר יפה מר מרואני," אמרתי, "אבל זה לא ז'אק ברל."

   "כלומר…" אמר רובר.

   "כלומר זה תזמור יפה, בהחלט יפה, והמנגינה נעימה, אבל זה חי כשלעצמו. אין כל קשר בין ז'אק ברל לבין השיר הזה, מלבד סכומי הכסף על זכויות היוצרים שזה תחום המומחיות של אדי ברקלי. ששששש… לא להזכיר את שמו כאן. סליחה. לא תישא שם אלוהיך לשווא. בקשר לשיר רובר, הוא מתקתק מדי לטעמי ולא הבנתי את כל המילים. אבל מי שרוצה לעשות אינטרפרטציות מהשירים שלי, איך אומרים באנגלית, וולקם. שארל אזנבור צדק. ארצֶה או לא ארצֶה, הם ואתם תדחפו אותי בסוף ללאס וגאס כדי לשיר 'אִיף יוּ גוֹ אֶווֵי, אוֹן אֶ סַאמֶר דֵי, דֶ'ן יוּ מַסְט אֶז ווֶל, טֵיְק דֶ'ה סַאן אֶווֵי.' הנה כבר התחלתי ללמוד את המילים."

   "אפרופו אזנבור," אמר ז'ואנה, "פגשתי אותו. הוא מצפה להתנצלות ממך." והוא כִּחכח בגרונו.

   "אז יצאת לרגל במחנה האויב של שַׁאנוּר וֶרֶנַאג אַזְנַאבוּרְיַאן. מר ז'ואנה, נפגשת עם אזנבור; אז דע לך ידידי, השמועות על מותי מוקדמות מדי. אבל מגיעה לאזנבור התנצלות ממני, אני באמת התנהגתי באותו ערב כמו חזיר. עוד השבוע, אולי אפילו מחר, אכתוב לו מכתב התנצלות. באתם בשעה טובה. אתם יודעים מתי לבוא. כשאני עייף, אז אתם באים בתביעות. בשעה הזאת הייתי מודה בפניכם גם ברצח זַ'אן ז'וֹרֶס. זהו. גמרנו להיום? למחר? לפי שעה? איך שתרצו להגיד את זה. אוּף, איזה כיף לז'וז'ו הוא כבר ישן שנת ישרים קרוב לשעה בחדר הסמוך, ואני פה איתכם, צללים בני צללים."

   הם שוב הביטו זה בזה כחבורה של נוכלים פריסאים.

   "נו…" אמרתי.

   "זהו," אמר רובר, "באנו לדבר איתך גם בעניין ז'וז'ו."

   "ז'וז'ו? מה איתו?"

   רובר שתק לרגע ואחר כך אמר: "הוא חולה מאוד, ז'אק, יש לו סרטן."

   הייתי המום.

   ישבתי מול שלושתם והייתי המום לגמרי. "איך זה יכול להיות, איפה?" שאלתי.

   "עוד לא ברור בדיוק, כנראה יש לו כתם לא קטן באזור הריאה, כך הוא אמר לי."

   שתקתי והם שתקו. ואז ביטלתי את שלושתם בהינף זרוע, "זה לא יכול להיות. אתם באמת שלושה מלאכי חבלה. אם זה ככה, למה הוא לא סיפר לי?"

   "הוא לא רצה להדאיג אותך." אמר ז'ואנה.

   "להדאיג אותך, להדאיג אותך. מה אתה חושב שהוא בורגני כמוך, שדואג מה יגידו האחרים ומה יהיה מחר? הוא היה מספר לי, ואם הוא לא מספר, סימן שזה לא כל כך רציני כמו שאתם חושבים. מה זה מרואני, דבר חדש, אתם מדביקים לי מחלה, אתם מדביקים לו סרטן. מה קורה? אדי ברקלי מנסה להפוך אותנו לדמויות הירואיות של השנסון הצרפתי. מה הוא השתגע, אה? רבותיי, מלאכי החבלה שלי, אני פה," פרשתי את ידיי בחלל החדר, בודד כל כך, "וז'וז'ו שם," הצבעתי אל מעבר לקיר, "בחדר הסמוך, ותאמינו לי, שנינו בריאים, בשר ודם, מלאי חיים, ואפילו יותר חזקים ומוצקים מן השיעמום הבורגני שאתם משרים עליי עכשיו."

   אבל באותו ערב נבעתתי. הם לפתע נעלמו, התאיידו והשאירו אותי עם ההודעה הזאת. התיישבתי על המיטה ב"שרתון", ורציתי לבכות, פשוט רציתי לבכות, אבל לא יכולתי. אני, שבכיתי ב"אל תעזביני" ערב ערב לפני הקהל, אני שתמיד בוכה בהצגות ובסרטים בסצינות הכי עצובות, לא יכולתי להזיל דמעה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה: איזה אגואיסט אתה ז'אקי, שלא הבחנת שהחבר שלך מרגיש לא טוב, שהחבר הכי טוב שלך מרגיש רע, אוּף לעזאזל ז'אקי, מתי כבר תצא מעצמך ותביט על העולם מבחוץ. אתה כמו המורה ללטינית שרואה הכול דרך ספר הדקדוק הלטיני. הכול אתה רואה רק דרך ז'אקי, כל העולם רק ז'אקי, ז'אקי, ז'אקי. די. ואז נזכרתי, שם, כשאני יושב על המיטה, בכמה מקרים בערבים האחרונים שהוא פתאום עיווה את פניו בכאב, או שהשתתק פתאום. וחשבתי לעצמי, אם יש קשר בין הדברים, בין מה שסיפרו הלילה השלושה האלה, לבין מה שהבחנתי בחטף בערבים האחרונים. אוּף ז'אקי, אתה תמיד רק אתה ואתה, אגואיסט.

   לא נרדמתי כל הלילה. הדמעות עמדו לי בשורשי העיניים. בעשר בבוקר דפקתי אצלו בדלת. הוא התעורר מהשינה ואמר לי: "ז'אק, מה קרה לך? אתה נראה איום ונורא."

   לא חיכיתי, איך שסגר את הדלת, הפגזתי אותו בשאלות.

   הוא רק אמר, "רגע רגע, לפני שאני מת אני נכנס לרחוץ קודם את השיניים." ונכנס לאמבטיה.

   כשיצא משם עֵרני, סיפר לי הכול. כן, גילו אצלו משהו, אבל זה מטופל וזה בשלב מוקדם ואפשר לחיות עם זה, ושאני אירגע. סידרנו אותם ז'וז'ו. אני ואתה סידרנו אותם. אנחנו ממשיכים לחיות ולחיות טוב, ואפילו חתמתי לברקלי לעוד שלושים שנה. מסכן ז'ואנה, עכשיו שלושים שנה הוא יצטרך לסבול אותי ולכתוב איתי שירים, ורובר יצטרך לתזמר, ושניהם יחד יצטרכו להעשיר את המנגינות המונוטוניות והבנאליות שאני אזמזם להם בכוונה.

   לפני כמה חודשים כאשר הופעתי הופעה אחרונה וחגיגית באולמפיה, מיש לא באה – למה היא לא באה? לא חשוב, נדבר על משהו אחר – עצר אותי אחרי ההופעה ז'ורז' בראסנס. אחרי שאמר עליי מילים כל כך חמות לקהל המוזמנים המכובד שכלל את מונטאן ובקו ואזנבור, גרקו, ברברה ויסלח לי מישהו אם שכחתי אותו; אחרי שהוא אמר את מה שאמר, הוא תפס אותי ביד שלי, ככה ממש בזרוע, כמו אבא שלי לפני שנים, כאשר בישרתי לו בפעם הראשונה שאני רוצה להיות זמר. ככה חזק בזרוע הוא תפס אותי ושאל: "ז'אקי, מה אתה עושה לעצמך, מה כל הפרישה הזו, אתה תמות אם לא תופיע על הבמה. מה יהיה איתך עכשיו, מה אתה רוצה לעשות?"

   אמרתי לו: "ז'ורז', פעם רציתי להיות זמר, אבל זה נגמר. נכון, טיפסתי גבוה, עד לפסגה, הגעתי עד אליך; אבל האוויר בפסגות כל כך דליל שקשה לי לנשום."

   אז הוא חזר ושאל אותי: "אז מה אתה רוצה לעשות עם החיים שלך, ז'אקי?"

   עניתי לו: "אני רוצה להיות נוצרי טוב, כמו שתמיד האמנתי שנוצרי צריך להתנהג. אני רוצה להיות בנאדם. אני רוצה להציל אנשים, לגרום להם להיות בריאים. לא לכתוב עליהם שירים. אני רוצה לעשות רִשיון שַׁיִט בינלאומי ולהיות מיסיונר נודד במימי העולם כמו ואקסו דה גאמה. אני רוצה לעשות רִשיון טַיִס ולהטיס נשים בהיריון ממקומות נידחים וגם חולים וזקנים וסתם ילדים. נוצרי טוב, בנאדם, לא כמו המִמסד הקתולי, העורבים השחורים האלה שעושים רק עוולות ויושבים על הכסף ומדברים גבוהה-גבוהה ומתפללים בלטינית לאלוהים. אני רוצה להיות כמו הנוצרים הראשונים, כמו המיסיונרים הקדומים. בשביל זה צריך לעזוב את אירופה, לברוח ממנה. ללכת למקום שהוא גן עדן. נמאס לי כבר מאירופה, היא משעממת אותי; וכשאני משועמם אני נעשה אניטפתי וטיפש. הכול כאן אותו דבר. אני מקיא מרוב תרבות. כל אירופה נעשתה כזאת קטנה בשבילי בגלל ההופעות. צריך לברוח מזה ז'ורז', חייבים לברוח מזה, רחוק מאירופה."

   "לאן?" הוא שאל אותי. על פניו נצטיירה הבעה של אדם שהבין שיש לו עסק עם אחד שירד מהפסים.

   "הנה תראה," שלפתי לו פרוספקט צבעוני. "קח!" אמרתי.

   הוא הפך אותו והביט בו.

   "טאהיטי?" הוא שאל. "אתה רוצה לצאת לחופשה בטאהיטי?"

   "לא בדיוק. אלה איי מרקיז, אבל זה לא אחור מטאהיטי. לבחור את אחד האיים מאיי מרקיז ולא לחופשה, לגור שם, לחיות שם. אבל קודם אני רוצה לעשות עוד כמה דברים פה, כלומר לנסות לעשות עוד כמה דברים כאן, אני לא משוכנע שאני אצליח. אני רוצה להיות דון קישוט."

   בראסנס הסתכל עליי כמו על משוגע גמור.

   "ואני רוצה לגדול. להיות גדול!"

   "אתה כבר גדול." הוא אמר.

   "לאאא ככה, גדול פיזית, לגדול לממדים של שני מטר, איזה שני מטר, ארבעה מטר, חמישה מטר." הוא החוויר כמת. "אני מתכוון לסמך הגדול ז'ורז'. אני מתכוון לתעשיית החלומות. אני רוצה לעסוק בקולנוע, להיות שחקן, כמו איב הגדול, לעשות סרטים עם במאים מפורסמים ולפגוש את אהבת חיי."

   "אתה מדבר כמו ילד, ז'אקי."

   "תודה ז'ורז'," אמרתי, "זאת המחמאה הכי גדולה שיכולת לתת לי הערב, יותר מכל דברי המליצות קודם. ז'ורז', אני לא רוצה להזדקן ולשיר את 'אמסטרדם' ערב-ערב. ואם הרופאים צודקים שהם אומרים שהם חושבים שיש לי מה שיש לי, אם הם באמת מאמינים, אם ארצה או לא ארצה, הרי הסוף של ז'אק ברל מתחיל, אני אראה להם מה זה. אני אברח מהמחלה. אתה ידעת שאפשר לברוח ממחלות, למשל מסרטן אפשר לברוח. נוסעים למקום רחוק, ואתה בורח מהמחלה המערבית והמנוונת הזאת, כמה שיותר רחוק מאירופה, ז'ורז', זאת העצה שלי להערב. ואני אגיד לך עוד משהו, אני לא השתניתי כלל. אם מישהו השתנה," ככה אמרתי לו, "אם מישהו השתנה זה הקהל. מה עשה מאיתנו הקהל, ז'ורז'?" שאלתי אותו. "מה עשה מאיתנו הקהל? גיבורי תרבות הם עשו מאיתנו, ואנחנו מה בסך הכול המקצוע שלנו, ז'ורז', זאת לא אמנות מרכזית או שולית, זאת לא אמנות בכלל. בסך הכול המקצוע שלנו מסתכם בלשים את התו הנכון מעל המילה המתאימה, זורז', זה הכול. כל כך פשוט ויפה. אין תענוג יותר גדול לשנסונייר מלשים באופן המדויק ביותר את התו הנכון מעל המילה המתאימה.

   עכשיו כשאסע למלון שבו אני אמור ללון אחרי ההופעה, כאן, בעיר רובה, זה מלון שמרואני סידר, אני אפילו לא יודע איפה אני ישן הערב; הכול נראה לי פתאום אותו דבר באירופה, והמשקאות המשכרים: לכולם אותו הטעם. לכן לא ארד ללובי של המלון, אשאר בחדר. לפני שאשתרע על המיטה, אשב רפוי איברים על הקצה, כמו תמיד. והם יעברו בזה אחר זה על פניי, כל השירים שכתבתי עד עכשיו, על פס הייצור של "ואנסטה וברל בע"מ" בתוך קופסאות קרטון קטנות. בכל קופסה יש שיר, הפתעה. ככל שהם מתרבים, הולכים הימים ופוחתים. אחר כך אני אשתרע לי על המיטה, בבגדים קלים, אולי אתקלח. אשכב לי על המיטה ואז הם יופיעו לפניי. שתי גופות קטנות של תינוקות צבים בחום הגדול של קונגו. הכול מתרחש בתוך אוהל, ומרחוק הכול המוכר של אמא שלי: "שמישהו יציל את נלי."

   הראשים של התינוקות המתים סבים על צירם והעפעפיים מתהפכים כך שרק לובן העין נראה, ללא אישון בכלל. כך הם מביטים בי. אני חושב שלעולם לא אסע לקונגו. ואז לאט לאט העיניים נעצמות, עוד נשמעות הצעקות של אמי ברקע כמו פייד ארוך של שיר מוקלט: "שמישהו יציל את נלי."

   ואני אומר לעצמי שאולי ביום מן הימים יהיה כדאי לתמצת את כל המחשבות האלה לשנסון קצר, לשמש כלי כדי להעביר את המחשבות האלה ואז, רק אז, אני נרדם, מחייך."            

  

 

 

21 תגובות

  1. אילו היה זמר השנסון האהוב עליי ז'אק ברל, חי כיום – היה ב-8 באפריל בן 80, אצל חז"ל – גבורות. הוא נולד ב-1929, אך נפטר מסרטן הריאות בן 49 בשנת 1978. אדם שחי את החיים בשריפה ובאש יוקדת. בער באש היצירה.

    הנובלה "ז'אק" הקרויה כאן "ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית", חלקים ממנה פורסמו ב"מעריב" ובכתב העת "עמדה". אחר כך כונסה בספר בהוצאת "גוונים" ב-1998. לאחר מכן עובדה על ידי השחקן ואמן הבמה שהוא גם זן מאסטר, כותב שירים וטקסטים וחבר כאן בבלוגייה שלנו – גיל אלון – למחזה כשהבמאית הלנה קורקין ואני מעבדים איתו את מסלול חייו של ז'אק ברל המופלא. גיל גם שר באופן מרגש את ברל בתרגום לעברית באותה מונודרמה. הניהול המוזיקלי היה של רפי קדישזון. גיל חזר מחו"ל (כמו בשיר) הרבה חו"ל, והוא מתעתד לחדש את המונודרמה "ז'אק" המבוססת על הנובלה הביוגרפית הזו שאני מתכוון לפרסמה מעכשיו בחלקים עד תומה. מקווה שתיהנו. רני.
    לינק לחלק הראשון:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=10674#post10674

    לינק לחלק השני:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=10739#post10739

    לינק לחלק השלישי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11080&blogID=171

    לינק לחלק הרביעי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=11140#post11140

    לינק לחלק החמישי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=11746#post11746

    לינק לחלק השישי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=12020#post12020

    לינק לחלק השביעי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=12409#post12409

    לינק לחלק השמיני:

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=12947#post12947

    לינק לחלק התשיעי:

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13376&blogID=171

    סוף

    • לא רן
      אתה לא לבד
      תרים את התחת מהמדרכ
      תפסיק לבכות בוא רן
      נלך לאמא פרנסואז
      יש כמה פרוטות נאכל כמה מולים
      נשתה קצת יין.

  2. רני, אני כל כך שמחה שהעלית את הנובלה היפה הזו לרשת. לא הזדמן לי לקרוא שוב כאן, אבל אני עדיין זוכרת אותה מאז, ויש לי את העותק ששלחת לי.

    וזה גם עודד אותי לפרסם בהמשכים "רואות מכאן", ואני אתחיל זאת די בקרוב, אחרי כמה דברים שאני עוד רוצה לפרסם. אז תודה שקצת לחצת עלי בזה.

    • יעל, תודה לך. אני מחכה ל"רואות מכאן את כל העולם". בינתיים אגיב לכמה פוסטים שלך שקראתי, שהם תמונות חיות משגרת גיהינומנו הקטן, כאן עלי אדמות. כוונתי כמובן לגינקולוג הנורא ומקרה האצבע הנורא עוד יותר של אחותך, שתהיה בריאה ורפואה שלמה. אני עוקב ואגיב. תודה לך על הכול. והבלוגייה, בניגוד לכל מיני תגובות המבקשות ליצור דמורליזציה, היא מטע מבורך. רני.

  3. היי רני,
    בסופו של דבר נדמה לי שהנובלה הזו, חייו של ברל, מהולים בניחוח סארטריאני עז, אם אפשר לומר ככה. החל בחיפוש אחר האותנטיות, דרך הזלזול בעדריוּת התרבותית, דרך חיפוש הפֶשֶר והייאוש ועד אפילו החלום הנוצרי ההומני, התשובה המוסרית שאליה חזר סארטר בכתביו המאוחרים יותר.
    סיפור נהדר, אני חושב שאני מבין היטב מדוע אתה אוהב כל כך את ברל. לילה טוב.

    • רני
      מאז שאני נערה אני אוהבת את זאק ברל.

      בספרי האחרון, אני מספרת על אסתר ניצולת שואה האוהבת את זאק ברל. השירה שלו, המילים, איך שהוא שר את המילים מחזיקות אותה בחיים ומעניקים לה משמעות חדשה לחיים. היא סורגת כובעי צמר לזאק ברל ומתרגמת כול היום את שיריו בקול לאשה צעירה שפגשה ואספה אל ביתה.

      אסתר אומרת לאליה

      "זאק ברל, אליה, הוא הכוח שלי לחיות את היום-יום. הוא המשורר הנערץ עלי, ואני אוהבת לדמיין שאני אתן לו יום אחד את כל הכובעים. זאת הכרת תודה על כל השירים המיוחדים שלו, שנתנו ונותנים לי כוח."

      אני מקדישה לך רני את השורות הבאות.
      (התרגום של רפי קינן)

      " הילדות, מי יכול לומר לנו מתי היא מסתיימת,,,מתי היא מתחילה,,,

      " הילדות, מי מפריע לנו לחיות אותה מחדש עד אינסוף,,, לחיות את הזמן לאחור,,,

      "הילדות שמשתקעת בתוך הקמטים כדי לעשות אותנו ילדים זקנים,,,

      " מאחורי הלכלוך שמשתרע לפנינו, מאחורי העיניים המקומטות והפנים הריקות,,,הרחק מעבר לאומללות, עלינו להביט על כל מה שיפה,,,

      "השמים האפורים או התכולים,,, הנערות על גדות המים, החבר שנשאר נאמן, השמש של יום המחר,,, מעופה של הסנונית,,, הספינה השבה,,,"

      שבת שלום
      תהל

      • רני סליחה שאני מתפרצת כך לפוסט על ברל. אני שומרת לקריאה בלילה, כמו מנה אחרונה- טעימה.

        תהל, אני שמחה לקרוא את קולך, אולי תשובי לכתוב כאן?..

      • תהל היקרה, איזו תגובה. אם תוכלי להשאיל לי את הספר לקריאה או להביא לי אותו, רק לראות, ובהזדמנות קרובה ארכוש אותו, אודה לך. לא ידעתי עד כמה את אוהבת את ז'אק ברל ועד כמה חדר אל יצירתך ואל חדרי לבך. הילדוּת היא גורם מרכזי בשיריו. הלוא אמר שזה לא חשוב איפה נולדת, העיקר זה לזכור שפעם היית קטן, ומשם, רק משם הכול הֵחֵל. אני מצרף קישור לשירים שתרגמת בביצוע ברל. להשתמע ולהיפגש, מרגש. אני אולי נשמע סנטימנטלי, אבל פשוט ריגשת אותי. שבת המלכה כמו שחנה אומרת יפה. רני.

        לשורות הראשונות:

        http://www.youtube.com/watch?v=OxAFzEA0uLI

        לשורות האחרונות:
        http://www.youtube.com/watch?v=LIhYPmsp-MU

        http://www.youtube.com/watch?v=LIhYPmsp-MU

        ושירו המפורסם ביותר על הילדות עד בואה של המלחמה:

        http://www.youtube.com/watch?v=lFaFGbA49pA&feature=related

        ועוד קישור לאותו שיר:

        http://www.youtube.com/watch?v=tqtqUABH4ig&feature=related

        מתלהב הרני יגיל הזה.

        • להביא לך אותו לקריאה?
          מצחיק. העניק לך אותו במתנה.

          סוד: הספר "יחפה" נישלח אליך מידיעות לפני כארבע שנים כשהוא יצא, אבל הנה אני מבינה שהוא לא הגיע אל תיבת הדואר שלך.
          אני לא אשמע את השירים, אני אתחיל לבכות.
          יחפה בדרך אליך.
          בנתיים אני סורגת השבת עוד כובע צמר
          שבת שלום תהל.

    • חן, תודה לך. אני חושב שדייקת, קיבעת ואפיינת את הנובלה במקום הנכון, בהקשר הנכון. סארטר ומשנתו מאוד רלוונטיים כאן. יישר כוח. תכף אתקשר. רני.

  4. יפה ומרגש,רני, מחכה למונודרמה. לשים את התו הנכון מעל למילה- האם זה לא התמצית של האמנות בפרט ואמנות החיים בכלל?
    שנות חיים ארוכות אנו עושים בחיפוש אחר התו הנכון , יש מי שמוצא ויש מי שמחמיץ.
    שבת מלכה, רני

    • חנה, תודה לך על תגובתך על היפה. את ודאי צודקת. אפשר להכליל זאת על מעשה האמנות באשר הוא. שבת שלום. רני.

  5. איריס אליה כהן

    רני, נורא קשה לי לקרוא במחשב טקסטים ארוכים. הספר, שיצא בהוצאת גוונים, נמצא בחנויות?
    מה שמו?

    • איריס, שבוע טוב. לצערי בחנויות הספרים הספר "ז'אק" – כך הוא קרוי – אזל. הוא יצא לאור ב-1998. הייתי נותן לך עותק, אבל לי עצמי נותרו רק שני עותקים מהוהים. זאת הסיבה שהעליתיו למטענו. את הספר עצמו ניתן להשיג בחנויות יד שנייה דוגמת רובינזון או "הנסיך הקטן", או באתרי האינטרנט השונים ספרים. אני צרף קישור. רני.

      http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=25774

  6. חבל, רציתי שימשיך..
    קשה להיפרד ממנו למרות שאני נפגשת איתו בשירים שלו.
    הזמן לא נתן לו להגשים את כל מה שהיה בו.
    היה לי לעונג לקרוא, רני.

    • תמי, תודה רבה לך על התגובה המסכמת, המנחמת והחמה. שמחתי כי נהנית מן הנובלה. שבוע נפלא. רני.

  7. תַּלְמָה פרויד

    תגובה מאוחרת משהו: ווּי האד ג'וי, ווּי האד פאן עם ז'אק ברל ובסיום אין 'פאן' בכלל. עצוב ומעורר מחשבה. וגם אתה, רני, הצלחת לשים בנובלה הביוגרפית הזו את "התו הנכון על המילה המתאימה". תלמה

    • תלמה, תודה לך על התגובה היפה. איך כתב חנוך לוין: "בסוף, בסוף, בסוף – יש סוף". ואולי לא. פעם ראיתי גרפיטי בדרך מבני-ברק לתל-אביב שאמר כך. "ניטשה כתב: אלוהים מת. עד כמה שידוע לי, ניטשה מת".

      ראיתי את "בת יונה" הצילום והטקסט, אך לא הספקתי עדיין להגיב. אעשה זאת. יופ נפלא. רני.

השאר תגובה ל רן יגיל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל