רן יגיל סופר ועורך
הספר הזה הוא דגם מקורי כיצד לכתוב מסה. לא עוד ספר עב כרס שבו ניתוח המתחיל מבריק מצד המחבר ומתגלגל לפרשנות יֶתֶר ולעומס בלתי נסבל, אלא jottings, מעין שרטוטים טקסטואליים סביב אחת המשוררות המעניינות ביותר הפועלות כיום שהחלה את דרכה הפואטית בסוף שנות השבעים.
בז'רנו היא בת טיפוחיו של פרופ' גבריאל מוקד, ובעוד ששותפים ובני טיפוחים אחרים הוכרו וכובדו, בעטו ולעיתים הסתכסכו עם מוקד (נתן זך, ישראל פנקס, מאיר ויזלטיר), אחרים פשוט נפטרו בדמי ימיהם (יונה וולך, יאיר הורביץ) הרי שהיא, שהופיעה מעט מאוחר יותר בעולם הספרות, נשארה נאמנה לידידות עם העורך שלה, מוקד, על אף שפרתה רבתה והתפתחה לכל מיני כיוונים ופרסמה שירים וספרים בבמות אחרות ובהוצאות שונות. בז'רנו תמיד חזרה לצור מחצבתה ואת שיריה החזקים נתנה לכתב העת של מוקד – "עכשיו".
מוקד טוען, ואפשר כמובן להתווכח איתו על כך, אך הוא אקסטרימי והחלטי בעניין זה, כי בז'רנו היא המשורר החשוב ביותר במשמרת שנות השבעים, ובכלל המשורר החשוב ביותר החי ופעיל עימנו כיום. מדוע משורר ולא משוררת? כי מבחינתו עד לבז'רנו, להוציא את יונה וולך, הייתה משוררת אחת חזקה ומרכזית, בלב קבוצת גברים משוררים גדולים, ששוררה נשית וקצת אחרת. לדוגמה – לאה גולדברג בתוך חבורת "יחדיו", או דליה רביקוביץ בתוך כתב העת "עכשיו" שכלל כמובן את נתן זך, יהודה עמיחי ומעל כולם בראש ובראשונה את המשורר שיוצר ממש סימביוזה עם התפיסות של מוקד כמבקר ומסאי, אפשר לכתוב משורר הבית של הוצאת "עכשיו" – דוד אבידן.
יונה וולך הייתה הראשונה שהובילה מהלך פואטי מבחינת מוקד ולא הצטרפה אליו עם כישרון האדירים שלה, להבדיל מן המשוררות הקודמות והגדולות שמניתי. היא הייתה המשוררת המרכזית של דורה, דור ילדי הפרחים, ומבחינת מוקד היא גם המשורר המרכזי, ולכן הוא נוקט לשון זכר כדי להדגיש את השינוי בפוזיציה של המשוררת.
כך גם מאיה בז'רנו – אשר שירתה שונה מאוד משירת וולך, זו רגשית-אסוציאטיבית, וזו שכלית-אוסציאטיבית – במשמרת שלה בשנות השבעים, מבחינת מוקד היא המשורר המרכזי. צאו וחִשבו בכמה משוררים מצוינים שהופיעו כאן בשנים אלה מוקד עלול לפגוע בקובעו קביעה נחרצת מעין זו שמן הראוי להתווכח עמו עליה.
מוקד מעלה ארבעה-עשר אסוציאציות באשר לשירתה המורכבת והמתפתחת של בז'רנו אותן הוא מכנה אטיודים. זו קריאת כיוון לנו המסאים לחזור ולעסוק בשירתה, מעין גירוי לקורא השירה המורכבת, החידתית, זו המצפינה סוד. הוא מעניק לנו מפתחות לשירתה של בז'רנו. הנה כמה מהם:
אין ספק כי שירתה המעולה של בז'רנו חידתית יותר וקשה יותר בהשוואה לקודמיה. אפשר לומר כי אצלה גליל השירה הולך וצר למעין קונוס מבחינת קהל הקוראים. עם זאת, הקריאה מאוד משתלמת מבחינת החוויה. מוקד מוצא פנטסיה בשירתה ואסתטיקה של אר נובו א-לה האמן אובּרי בּירדסלי בספר השירים הראשון שהוציא לה "בת יענה" ומעט גם אחר כך. כל כך מדויק ונכון. עיטוריות רבה, לשון סמיכה, גוף האישה בתיאורי תקריב, פיתולים ופיתוחים וסִלסולים, פנייה אל הוד קדומים נשי כמו בשיר מוקדם נודע של בז'רנו "שׂלמבּו", שבא בעקבות קריאה ברומן הנודע של גוסטב פְלוֹבֶּר, או אל תרבויות מזרח רחוקות כמו בשיר "נסיכה טיבטית". מוקד מכנה זאת הרחבה חושיית ואינטלקטואלית המנסה להעביר את המצב הקיומי של הסובייקט, במקרה זה כמובן אישה.
אחר כך עובר מוקד לדון בהרחבה הפואמטית של שירי בז'רנו בפואמה "החום והקור (עיבוד נתונים 48)", ובכלל ברצף היותר מפורסם שלה "עיבוד נתונים", שהוא מעין פרויקט שירי חוצה ספרים כמו "הפואמה הביתית" של אהרֹן שבתאי. מוקד רואה את היצירות הללו כמעין מעבדות לשוניות לבחינת תחושות אצל בז'רנו ובכלל בשירה. בהדרגה הוא מוצא אצלה לצד השכלתנות והרעב הרב לידע גם המשָׂגָה, מה שמכנים בעולם האמנות קונצפטואליזם – כיצד נתפסים הרעיונות במוחנו ומתפרשים באופן עצמאי במציאות: מושגים רדיקליים כמו "רוצח", למשל, ומוקד, וזה מעניין ביותר, רואה היבט פוליטי במהלך הזה של שירת בז'רנו. הוא מתמקד בעיקר בספר ניסיוני מאוד שלה הקרוי "שישה מאמרים ומאמר על מוסד (עיבוד נתונים 52)".
מוקד כותב: "מן הראוי לציין כי פואמה כגון זו, הנסבּה על ה"מוסד", משלימה בעצם שני מהלכים קונצפטואליים ותיאוריים דומים: תיאורי הטבע (כגון זה הבולט בפואמה 'החום והקור') ואלו של הפלגות דמיון מדעיות בנוסח השיר 'הסיב האופטי', המקרבים את המשוררת במקצת לחלק משירת אבידן. המשותף לשלושת הממדים הפואטיים הללו (המוסדי, הנופי והמדעי) הוא כמובן האובייקטיביות המושגית הקלאסיציסטית, אפשר שמתוך שלושת הממדים הללו דווקא זה הביורוקרטי המתואר ב'מוסד' הוא הקשה ביותר להכללה פואטית; המשוררת עומדת במטלה זו בפירוט ובדיוק רב". גם מוקד עצמו על שלל שכלוליו הלשוניים ומושגיו הפואטיים מתקשה לסכם ולהכליל את המגרש הרחב השירי של בז'רנו.
מכאן זורם מוקד הלאה ומנתח את שיר הפְּעָלִים המופלא של בז'רנו "מצע (עיבוד נתונים 35)", שאותו נהגה לקרוא מעל במות בלוויית מטרונום למען הקצב, שהוא אחד הטקסטים המרשימים בעיניי מבחינה חווייתית בעברית. שיר ארוך מאוד שכולו רצף של פעלים בהווה-נקבה שאישה עושה. מוקד מפליג מכאן לארוטיקה בשירת בז'רנו ואל מושא האהבה והייעוד הרוחני בקבצים מאוחרים יותר שלה, ואף מתמקד בפרק נפלא בספר מוקדם משלה "שירת הציפורים (עיבוד נתונים 0)", ספר אהוב עליי במיוחד, אשר נתקלתי בו לראשונה בהיותי קורא שירה צעיר בראשית שנות השמונים. כאן מותח מוקד קו מוצדק לחלוטין בין אבידן לשירת בז'רנו, כי בז'רנו הייתה אחת משתי משוררות, יש לציין שעשתה זאת גם המשוררת הנהדרת רחל חלפי, שהכניסה לשירה מושגים שלא היו בתוך השדה הסמנטי שלה, למשל מידועַ של השירה, הכנסת מושגים מדעיים אליה. אך בעוד שאצל אבידן זה נותר פעמים רבות כסוג של שעשוע מילולי שמטרתו העיקרית האדרה וגוזמה של האגו המשוררי, הרי שאצל בז'רנו וחלפי זה נובע מתוך סקרנות כנה וצמא לידע. אבל לא רק בצמא לידע טכנולוגי ומדע מדובר כאן, אלא גם בהרחבת הגבולות של מושג האמנות, כמו למשל בשיר הקסום של בז'רנו "פגישה עם השחקנים".
בסוף הספר מובא כדי לסבּר את האוזן מבחר משיריה החזקים של בז'רנו, אלה שמתוכם מוקד הִדגים וגם אחרים. צריך לומר בכנות, מבחינה סמנטית חווייתית, כל שיר כאן שווה זהב. מ"אֶל כוכב הנפש" המופלא והקוסמי, עבוֹר בשיר בדידות קיומי חזק מאין כמותו כמו "שתי אפשרויות לחצות את השבת" ועד השיר "פגישה עם השחקנים". פטור בלא כלום אי אפשר. הנה פתיחת השיר "אל כוכב הנפש": "ויהי ויהי ויהי/ במחצית במחצית דרכי/ אֶל כוכב הנפש/ רכובה על סיב אופטי בלתי נראה/ הייתי קרן אור, תדר קול קצרצר/ קרן אור תדר קול נע עד להתנפצותי/ ומיד, סמוך לכך – כדור זעיר/ הייתי עב"מ צעיר/ בלתי פגיע ושקוף, רואֶה לא נראֶה/ ומלפניי מסך מֵימִי תכול אפור/ עולם וּמלואו וּמילואת כפתורים בו:/…." וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. זה לא נגמר לה, ממש כמו אִלתור ג'אז משובח.
ארבעה-עשר אטיודים על שירת מאיה בז'רנו ומבחר משיריה, הביא לדפוס: יואב רוזן, הקיבוץ המאוחד, 107 עמ', 64 ש"ח