בננות - בלוגים / / ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית – 8
רן יגיל

ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית – 8

ז'אק ברל 8

 

באחת ההופעות שלי באלג'יריה הקהל התחיל לצעוק: "אלג'יריה לאלג'ירים לא רוצים לשמוע צרפתית. אלג'יריה לאלג'ירים, אימפרייליזם. אימפרייליזם."

   עמדתי על הבמה נבוך והבטתי בקהל. נזכרתי בהופעה הראשונה שלי על קופסת הקרטון במפעל. הקהל לא נרגע, ואז ז'וז'ו שהתעצבן נורא הציל את המצב. הוא פסע לקִדמת הבמה ועמד שם מול הקהל ואמר לו: "אתם לא שווים שז'אק ברל ישיר כאן בשבילכם, ראשי עץ שכמותכם. אתם מתקיפים את האדם הלא נכון. הזמר הזה הוא בלגי, ז'אק, תגיד להם שאתה בלגי."

   אבל אני שתקתי.

   לא הייתי מוכן להגיד את זה. לא יודע למה, אבל זה לא יצא לי מהפה. לא יכולתי לעמוד מול האלג'ירים ולומר להם שאני בלגי גאה, כשאני שר כל הזמן רק בצרפתית. אני חושב שבאותו ערב החלטתי להקליט את "הבורגנים" ועוד כמה שירים בפְלֶמִית, אבל באותו רגע עמדתי שם כמו איזה זבל ושתקתי. כל כך לא אופייני לי.

   ז'וז'ו הפך נמרץ יותר ואמר: "אל תגיד כלום. ז'אקי, אתה צודק. אל תגיד להם כלום, בוא אנחנו נוסעים הביתה."

   "הביתה לאיפה?" שאלתי בשקט.

   "ז'אק," הוא אמר, "תתעורר, הביתה לפאריס." והוא דחף אותי בכוח מן הבמה למטה כשהקהל שואג: "אלג'יריה לאלג'ירים ודי לאימפרייליזם."

   התחלתי לפחד מהקהל. מאותו ערב באלג'יריה התחלתי לפחד מהקהל. זה היה פחד לא בריא. חשתי שאני מאבד את האנרגיות כדי להתמודד איתו. ההתרגשויות לפני ההופעות וההקאות היו מחוסרות חיות. אני לא יודע איך לומר את זה, אבל אם פעם ראיתי את עצמי ככלי שמעביר כל מיני דברים: ספרות, ערכים, שירה, עכשיו נעלמה ההתלהבות ואיתה גם ההתרגשות הבריאה, האנרגטית; במקומה בא הפחד. לכל מקום שהייתי נכנס, מסעדה או סרט, לובּי של בית מלון, היה עובר מן רחש כזה מציק ורכלני של פטפוט בין כל היושבים. חלקם היו מליטים את פיהם בידיהם ומצודדים אליי מבט:

   "זה ז'אק ברל, ז'אק ברל הזמר. אהה, זה הוא, הוא נראה נורא מכוער, רזה נורא, הוא חולה במשהו? שמעתי שיש לו משהו? מה פתאום הוא היה נורא מכוער גם קודם. מכוער, מכוער, אבל איזה זמר, איזה שארם. הוא עזב את אשתו, לא? איפה, מה פתאום, היא עזבה אותו. לקחה את הילדות ונסעה לבריסל. הוא כל כך פסימיסט בשירים שלו, והוא נראה כזה אגואיסט. אמנים, רק על עצמם הם חושבים. שמעתי שהוא מכה את הילדות שלו. כזה אפרוח, באמת? ושהן מופרעות אחת אחת. ככה זה כשיש כסף, מותר לעשות הכול, אבל הראש מסתובב. שמעתי שהתקיפו אותו בלוויה של אביו…"

   כשהייתי שומע את הרחשים האלה האוזניים שלי היו מתחילות לשרוק מעצבים. התחלתי לחוש שאני לא יכול ללכת חופשי ברחוב. החלונות עצמם מביטים בי, מנצנצים אליי בשמש.

   לפני שלוש שנים מתו שני ההורים שלי. שתי מכות באותה שנה. זה היה בשישים וארבע. הם מתו בהפרש של חודשיים, קודם אבא ואחר כך אימא. ידעתי שהיא תלך מייד אחריו. כשבאתי ללוויה שלו חיכו לי שם המון אנשים, בעיקר כתבים. אימא שלי נראתה חיוורת כמו מתה, ממש צל מהלך. הכתבים התנפלו עליי ועל המשפחה, היו שם עשרים, שלושים, ארבעים אנשי תקשורת. אימא שלי לא הבינה איך המשפחה התרחבה כל כך. איך שנגמרה הלוויה הם התחילו להטריד עם הפנקסים שלהם והפלֶשׁים האינסופיים של הצלמים. חשבתי שאימא שלי תמות במקום. אחי, פייר, החזיק אותה חזק בכתפיים, והכתבים לא הפסיקו להציג לי שאלות: "האם אתה הולך לבטל את ההופעה שלך הערב? אם תבטל את ההופעה זה יהיה מתוך כבוד לאביך או מתוך אהבה? האם אימא שלך יכולה להתקרב קצת יותר אליך כדי שנצלם את שניכם?"

   הם לחצו על כולנו מכל העברים, ואז דחפתי את אחד הצלמים בכוח. אני לא יודע מניין הם צצו, אבל מאחוריו הופיעו שני בִּריונים במעילי עור, אולי הם היו שלושה אני לא זוכר, מישהו אמר: "הנה הטינופת הבלגית. הזבל הזה שמלכלך כל הזמן על הארץ שלו ועושה מזה מיליונים." ואחד אחר אמר: "לקקן התחת של הצרפתים, מה?" ואז אחד מהם נתן לי אגרוף בפרצוף, ישר באף. הספקתי לראות כמה הֶבזֵקים של מצלמות מול העיניים, ושמעתי את אימא שלי קוראת בקושי: "הצילו, מישהו הִכָּה את נֶלִי." ואז התעלפתי. חודשיים אחר כך כבר לא הלכתי ללוויה של אימא שלי. פייר אמר לי בטלפון: "אפילו למות בשקט לא נתת לאימא ולאבא."

   עכשיו אני רוצה לגלות איזה סוד קטן. אני הולך להיות דון קישוט. אני לא יודע מה זה אומר לכם, אבל אני הולך להיות דון קישוט, וכל פעם שאני אומר את זה לעצמי אני מרגיש שיש לי פרפרים בבטן, מתחשק לי להקיא, נראה לי שכל הקריירה שלי מתחילה מהתחלה. מיש, אשתי, שיש לה חלק בניהול עסקיי מזה כמה שנים, ראתה את המחזמר באמריקה, היא באה אליי ואמרה: "ז'אקי, זה בשבילך, זה הפרויקט הבא שלך."

   אמרתי לה שאני לא מת על אמריקה, אבל היא אמרה: "ז'אקי, אל תבלבל את המוח, הרי את דון קישוט אתה אוהב. דון קישוט זה אתה. תלך קודם לראות את זה ואז נדבר."

   לפני חודש נסעתי לאמריקה לראות את המחזמר. הלכתי לראות את זה חמש פעמים, ובכל החמש – בכיתי. ז'וז'ו קנה לנו מטפחות אף. ראיתי כבר בעיני רוחי את פְרַנְסוּאָה רוֹבֶּר מתזמר את זה, ואותי בתפקיד דון קישוט, דארְיוֹ מוֹרֶנוֹ בתפקיד סנשׁו פּנסה ואת פרנסואז גִ'ירֶה בתפקיד דולסינאה. הכול היה מוכן אצלי בראש. מישׁ שוב קלעה בול. זהו זה. סידרו לי פגישה עם דֵיְל וַסֶרְמַן וצוות המפיקים שלו, ופה התחילה לצאת לי הרוח מהמפרשים.

   באתי לפגישה ביחד עם ז'וז'ו ווסרמן אמר: "תראה מר ברל, אנחנו בעצם מחפשים שחקן שיידע לשיר במחזמר הזה, אבל בראש ובראשונה שחקן טוב. אני לא יודע אם אתה מכיר את הסיפור על דון קישוט, אבל זו יצירה קלאסית. אני אגיד לך את האמת, כי אני והאמת חברים, לא חשבנו על טיפוס כמוך לתפקיד דון קישוט. אתה יותר מדי מזוהה. אנחנו לא זקוקים לשם שישתלם כלכלית, ההצגה תצליח בצרפת ובכל האזור גם בלעדיך, בקיצור אין לנו צורך דווקא בפרימדונות או בכוכבי פופ צרפתים."

   שתקתי לרגע, אחרי זה שאלתי אותו פתאום באנגלית הרצוצה שלי: "תגיד לי, אתה לא מכיר במקרה את ז'אק קָנֶטִי?"

   "את מי?" הוא שאל.

   "את ז'אק קנטי."

   "לא." הוא ענה מופתע.

   "אז תברר מי זה ותשאל אותו עליי."

   "לא צריך להיפגע מר ברל, זה עניין מקצועי."

   "מקצועי? מקצועי? אני אלמד אותך מה זה מקצועי."

   "אבל אדוני," הוא אמר

   "לא חשוב." אמרתי. "ז'וז'ו, תעמוד רגע." קמתי, גם ז'וז'ו קם. הוא חשב שהולכים, אבל פניתי אליו ואמרתי לו בצרפתית, "תגיד לו." והוא אמר, "מה?"

   אמרתי, "תגיד לו שאני דון קישוט."

   וז'וז'ו אמר, "השתגעת? הוא יחשוב מי זה הצרפתים המשוגעים האלה."

   צעקתי עליו, "תגיד לו, ז'וז'ו, תגיד לו שאני גלגול של דון קישוט, שבאחד הגלגולים שלי אני הייתי דון קישוט."

   הוא אמר, "השתגעת?"

   צרחתי, "תגיד לו, שיאמין."

   ואז הוא אמר מבויש: "הוא דון קישוט. כלומר, הוא מאמין שבאחד הגלגולים הקודמים הוא היה דון קישוט." והוא הצביע באצבע מהוססת עליי.

   דייל וסרמן ישב חיוור כמו קיר מסויד.

   אמרתי, "תגיד לו."

   הוא אמר, "מה עכשיו?"

   "תגיד לו," אמרתי, "תגיד לו שאתה סנשׁו פּנסה, תגיד לו, זה הרי סיפור החיים שלנו."

   "השתגעת!" הוא אמר, "אני סנשׁו פּנסה, אתה לא נורמלי?!"

   "תגיד לו, תגיד לו!" שאגתי.

   הוא אמר: "הוא דון קישוט, ואני סנשׁו פּנסה, זה סיפור החיים שלנו."

   קבוצת המפיקים שבראשה ישב דייל וסרמן הביטה בנו לרגע משתאה, ושנייה אחר כך פרצה בצחוק היסטרי. "אך הצרפתים המופרעים האלה. מה הם מבינים, זה דון קישוט, וזה סנשׁו פּנסה, ואני דולסינאה היפה." אמר דייל וסרמן, והצחוק המשיך להתגלגל.

   "דייל וַסֶרְמַאנְטוֹס," צרחתי, "מי אתה בכלל שתלעג לדולסינאה היפה שלי. אתה רוצה שאזמן אותך לדוּ-קרב, חתיכת נודניק, אתה עם האוֹף-אוֹף ברודוויי שלך תְּלַמֵּד אותי מה זה מקצועיוּת. תראה ותלמד ממני מה זה לקבל ביקורת ועצה, לי אתה קורא פרימדונה. תדע לך, וסרמאנטוס, אני לא איחרתי כבר חמש עשרה שנה לאף חזרה, אני לומד את השיר לפני התזמורת, מילים ומנגינה. אתה יכול לצלצל לז'ולייט גרקו, לשארל אזנבור, לז'ורז' בּראסנס, לז'ילבּר בֶּקוֹ, או אולי למוריס שבלייה או לאיב מונטאן, אותם אתה ודאי מכיר, הם הצליחו פה באמריקה בגדול, בהוליווד, הם יגידו לך מי זה ז'אק רומן גיאורג ברל; ואגב אני לא צרפתי. מתי תכניסו לכם את זה לראש, אתם היהודים, האיטלקים, האירים, אתם כולכם רוצים לראות את עצמכם כמו אמריקאים. שואלים אתכם מה אתם, ואתם אומרים אמריקאים. פותרים בצ'יק צ'אק את בעיית הזהות שלכם. אבל אנחנו לא עשויים כולנו מאותו חומר. אני בלגי, תכניס את זה לראש שלך, בלגי ששר בצרפתית. זהו. ועוד משהו. גם כשאני עושה קולנוע, עשיתי מעט עד יום, אבל אני נשמע כמו כלבלב להוראות הבמאי. אם צריך ליפול אני נופל, ואם צריך לתרגל משהו עם כולם, אני מתרגל. לא קובעים לי ימי צילום נפרדים מכולם, ואני לומד את הטקסט ראשון, אבל את זה כבר אמרתי. לא? סנשׁו, אה סליחה, ז'וז'ו, לך שֵׁב ליד הפסנתר."

   ז'וז'ו גרר את עצמו לפסנתר שניצב בפינת החדר והתיישב מיואש. נשיר להם את השיר. ואז שרתי להם את "החיפוש" בצרפתית, וחמשת המפיקים ישבו המומים. כסיימתי לשיר, הם שתקו לדקה, ואז נפלטה מפיו של דייל וסרמן המילה: "נפלא, קשה להאמין, אבל זה נפלא."

   "בוא," אמרתי לז'וז'ו, "גמרנו להילחם בטחנות הרוח האלה. נראה לי שהזכויות על המחזמר בצרפתית בידיים שלנו."

   האמריקאים האלה, לפני שלוש שנים הופעתי בפעם הראשונה בניו יורק, ב"קרניגי-הול". כל הפרנקופונים באו להופעה, ועוד הרבה סקרנים. ההצלחה הייתה עצומה. כששאלתי את הקהל אם הוא מבין את מילות השירים, הרוב צעקו: "לא!"

   "אני שר רק בצרפתית," אמרתי. "זאת השפה שבה נוח לי לשיר."

   אבל העיתונים כתבו: "הכול עובר לקהל, דרך הרגש, אפשר לחוש את השיר ועל מה שר ברל מבלי להבין אותו."

   הקהל ב"קרניגי-הול" נמס באותו הערב.

   "אתה עם ברל, חושני, נקמני, קוֹמי, טראגי, ציני – ז'אק היהלום," בְּלָה-בְּלָה-בְּלָה.

   התראיינתי לעיתונים האמריקאיים. אמרתי שאני לא מתכוון לתרגם את השירים שלי לאנגלית. אני זמר שנסון גאלי, מי שרוצה יתאמץ לשמוע אותי בצרפתית. העיתונאים התעניינו בעיקר בחיי האהבה שלי. הם ממש חיכו לילד הרע, המיואש והרומנטי של השנסון הצרפתי. כששאלו אותי על אהבותיי ובגידותיי, שיקרתי. אמרתי: "יש לי רק פילגש אחת, זאת הגיטרה שלי, וגם אותה נטשתי כדי לעשות דווקא לקָנֶטִי."

   ואז הייתי צריך להסביר מי זה קנטי. בהופעה הראשונה שלי ב"קרניגי-הול" היה לי אורח כבוד, שארל אזנבור. הוא היה בדיוק בסיבוב הופעות באמריקה, בלאס וגאס. הוא כבר מאוד הצליח באמריקה וכמובן בקנדה, הרבה יותר ממני, וקפץ עם כל הפמליה שלו לראות את ההופעה של ברל. אחרי ההופעה הלכנו יחד לשתות ולאכול משהו. נזכרנו יחד בתחילת הדרך, כאשר חלקנו יחד את מועדון "ז'נבייב", שבוע – שבוע, שבוע הוא שבוע אני.

   "עבר המון זמן מאז," הוא אמר.

   "כן," אמרתי, "אבל אני, שארל," אמרתי לו, "אני נשארתי אותו הדבר."

   הוא היה קצת שתוי וגם אני.

   "לא יכול להיות, אנשים משתנים." הוא אמר.

   "אני לא!" אמרתי, "אני תמיד בבסיס אותו דבר, לא רק בבסיס בעצם בכלל, אני לא משתנה, מה שהייתי כשהייתי ילד זה מה שאני עכשיו." אמרתי, והעיניים שלי כמעט נעצמו.

   שארל סימן לי באצבעו שאקרב אליו מעבר לשולחן. אני רכנתי מעל השולחן כשפלג גופי העליון מתנודד. הוא לחש לאוזני מדיף ריח אלכוהול: "תגיד לי, ז'אקי, מה זה כל הקשקוש שאתה מקשקש לעיתונים, שאתה לא תשיר באנגלית. זה איזה טריק מסחרי של אדי בּרקלי? משהו בנוסח לבנות את האגו של הזמר הצרפתי באמריקה? שוב ברקלי הנבֵלה ואתה חשבתם על משהו? גאונים אתם."

   הוא נשען לאחור ופרץ בצחוק.

   "אתה מזכיר לי את הפלֶמים שתמיד מתעקשים לדבר בשפתם. אתה רוצה שכולם ילמדו צרפתית בגללך, שכולם ישננו את 'נֶה מֶה קִיטֶה פַּה?'"

   הוא שוב נשען לאחור ופרץ בצחוק. סימנתי לו באצבע שיקרב אליי. הוא גחן מתנודד מעל השולחן.

   "מה אתה דוחף פה את ברקלי," אמרתי, "זאת האמת. שארלי, אני לא אשיר מילה באנגלית. זה עניין עקרוני. אני שנסונייר."

   "ואני מה?" הוא שאל, "אני אלביס פרסלי? ואיב מונטאן מה? שחקן טניס?"

   "שארלי," לחשתי לו. "לעזאזל איתך. אתה לא מבין, אני לא יכול לשיר בשפה אחרת. עד שכבר אזרתי אומץ ואני שר בצרפתית, עכשיו אתה רוצה שאתחיל להתחנף לאמריקאים ולשיר בשביל הדולרים הירוקים שלהם באנגלית? לא תודה. זה לא בשבילי. אדי ברקלי יכול לקפוץ לי ביחד עם השפם שלו."

   הוא פרץ בצחוק.

   "אל תצחק, לא רק שאני לא אשיר באנגלית; אם ימשיכו להציק לי, אני לא אשיר בכלל."

   הוא נשען לאחור וצחק.

   "מה מצחיק אותך. מה אתה צוחק כמו אידיוט, לעזאזל," אמרתי.

   הוא אמר: "כשאדי ברקלי יברר כמה מרוויחים עבור הופעה בלאס וגאס, הוא לא ייתן לך לפלוט את השטויות האלה לעיתונות האמריקאית כמו איזה תינוק בלגי גדל-שיניים ומפונק."

   גחנתי מתנודד מעבר לשולחן וקראתי לו שיקרב אליי עם האצבע. שמתי את היד שלי על הכתף שלו וצרחתי לו באוזן עד שכמעט קרעתי לו את עור התוף: "שארלי, אדי ברקלי יכול ללכת להזדיין מצִדי, אני לא שם עליו שום דבר, הוא לא יגיד לי מה לעשות. חתמתי לו על עוד שלושים שנה, ואני אפילו לא יודע איפה אני אהיה מחר."

   קמתי על רגליי. חשתי כאב חזק באזור הסרעפת והריאות, "אתה לא מבין, שארל," אמרתי שיכור כולי, "אתה לא מבין שזה הסוף של השנסון, לאס וגאס זה תחילת הסוף. אתה תמכור להם את הרומנטיקה שלך עם הבוהמה והמאמא, והם יקנו את זה בכסף טוב, תאמין לי. מי בא ללאס וגאס? אמנים בסוף דרכם כדי ללעוס שוב ושוב את אותו חומר שהמיליונרים רוצים לשמוע. השנסון בסוף הדרך, אתה שומע אותי?" צרחתי, "אחריי ואחריך אין לשנסון אף אחד, הוא מת עוד לפני שנולד."

   לפתע הבחנתי שכל יושבי המסעדה מביטים בי. "מה אתם מסתכלים עליי ככה, חלאות אנגלוסקסיות." בזווית העין ראיתי את עובדי המקום מתלחשים ביניהם. "אתה חושב שאת האמריקאים באמת מעניין השנסון שלך, שהם באמת מבינים את שארל אזנבור? אתה קיטץ', זה מה שאתה בשבילם, קיטץ' רומנטי."

   שארל התחיל לשיר: "אִיפ יוּ גוֹ אֶוֶויי."

   "שתוק!" צרחתי עליו, ובידי הפלתי את כוס היין על הרצפה. "אתה עושה לי את זה בכוונה כדי לעצבן אותי."

   עכשיו התפשט הכאב בכל הריאות ומן הריאות לחלל הבטן. התקפלתי במקום. ז'וז'ו קרא: "ז'אק, אתה בסדר? שמישהו יחזיק את ז'אקי."

   ואני שמעתי שמישהו יחזיק את נֶלִי.

   "אני לא נלי!" צרחתי לעבר ז'וז'ו. "אני ז'אק רומן גיאורג ברל. נולדתי ברחוב דְיַאמַן. אני לא נלי!" צרחתי על כולם. "אתם שומעים אותי טינופות אמריקאיות. אתם, לא משנה מה אתם, אם אתם יהודים, או איטלקים או הולנדים או אירים. הייתם מעדיפים לראות את עצמכם כאמריקאים, שיקראו לכם אמריקאים, אתם כבר בארץ החלומות המוגשמים. ככה אתם פותרים לעצמכם את הבעיה של הזהות. אני לא. אני שר בצרפתית, אבל אני לא פְרוֹגִי. אני נולדתי ברחוב דיאמן בבריסל, אני בלגי, הוא ארמֶני!" הצבעתי על שארל. "שארל הוא ארמֶני. הוא רק עושה לכם הצגה שאיזו חסידה מצאה אותו על גגות פאריס, אבל הוא ארמני, ואני… אני ז'אקי, קוראים לי ז'אקי ועל זה אני שר." דמעות עמדו בעיניים שלי. "שארלי," אמרתי, "אני בסך הכול רוצה להישאר אותו ז'אקי."

   "מה הוא רוצה?" שאל שארל את ז'וז'ו שישב לידו.

   "מה אני רוצה?" צרחתי, "מה אני רוצה? תראה מה הצרפתים עושים מבּראסנס. הוא עוד לא גמר לכתוב, כבר הם הכניסו אותו לפּנתֵיאון והוציאו אותו משם שלוש פעמים, אבל הוא חי הוא חי, הוא כותב. למה אנחנו כותבים בעצם, שארל? מה אתה מאחל לי? שאני אגמור שם עם כל הנוצצים והבחורות עם הרגליים הארוכות והפּאייטים; שר בחליפה לבנה את 'סֶנְקְס הֶבֶן סֶנְקְס הֶבֶן פוֹר לִיטֶל גֶרְלְז' ואעשה קריצות שרמנטיות עם העין? אז יהיה לך טוב?"

   עכשיו הכאב כבר חתך עד פי הטבעת, ואני עמדתי להתעלף. הם ניסו לתפוס אותי.

   "אל תיגעו בי." צרחתי, "בוגדים!"

   שמעתי את שארל אומר: "בוא נלך מפה, נראה לי שברל נהיה מטורף לגמרי. הוא ירד לגמרי מהפסים." והוא קם ואחריו כל הפמליה שלו, כחמישה אנשים שישבו כל הזמן ושתקו, כשהם מביטים בי במבט מזלזל כזה, מבט של בוז. אבל לפני שהוא יצא מן המסעדה. הוא נעצר. הוא היה חייב להקניט אותי. ככה זה עם שארל, הוא ראה שאני חלש והוא ניצל את זה. הוא אמר: "תודיע לי כשתהיה בווגאס, אני מבטיח לבוא להופעה."

   צרחתי אחריו: "אתה תמות בווגאס שארלי, אתה שומע אותי? אתה תמות בלאס וגאס, אבל אני אמות בפאריס, רק בפאריס, ודווקא באביב, לפי כל הכללים שארלי, כמו בשירים שכתבנו."      

 

  

 

11 תגובות

  1. אילו היה זמר השנסון האהוב עליי ז'אק ברל, חי כיום – היה ב-8 באפריל בן 80, אצל חז"ל – גבורות. הוא נולד ב-1929, אך נפטר מסרטן הריאות בן 49 בשנת 1978. אדם שחי את החיים בשריפה ובאש יוקדת. בער באש היצירה.

    הנובלה "ז'אק" הקרויה כאן "ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית", חלקים ממנה פורסמו ב"מעריב" ובכתב העת "עמדה". אחר כך כונסה בספר בהוצאת "גוונים" ב-1998. לאחר מכן עובדה על ידי השחקן ואמן הבמה שהוא גם זן מאסטר, כותב שירים וטקסטים וחבר כאן בבלוגייה שלנו – גיל אלון – למחזה כשהבמאית הלנה קורקין ואני מעבדים איתו את מסלול חייו של ז'אק ברל המופלא. גיל גם שר באופן מרגש את ברל בתרגום לעברית באותה מונודרמה. הניהול המוזיקלי היה של רפי קדישזון. גיל חזר מחו"ל (כמו בשיר) הרבה חו"ל, והוא מתעתד לחדש את המונודרמה "ז'אק" המבוססת על הנובלה הביוגרפית הזו שאני מתכוון לפרסמה מעכשיו בחלקים עד תומה. מקווה שתיהנו. רני.

    לינק לחלק הראשון:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=10674#post10674

    לינק לחלק השני:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=10739#post10739

    לינק לחלק השלישי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11080&blogID=171

    לינק לחלק הרביעי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=11140#post11140

    לינק לחלק החמישי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=11746#post11746

    לינק לחלק השישי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=12020#post12020

    לינק לחלק השביעי

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=12409#post12409

  2. רני, אם עד עכשיו בנובלה היפה הזו היה איזה איזון בין הצד ההרסני בברל לבין ההומור והקריצה, אז הרי שכאן ברור שהאיזון הוּפר – כמו בשלב זה של חייו, כך גם בכתיבה שלך כאן, בהתאם. נראה שככל שמתקרבים לסוף הנובלה והחיים של ברל – החודים מתחדדים. אבל מה, הבחור צדק בדבריו, ומה לעשות – אבל הוא זה שנתן את הדין על כך. רק שעושה רושם שמשהו באישיות שלו גרר אותו להיכנס בקירות, גם כשלא היה הכרח בזה. חן

    • חן, אני כמובן מסכים איתך באשר לקביעה כי כאן האיזון הופר. מה שיפה אצל ברל ויפה גם אצל אמנים קיצוניים אחרים שאני אוהב, הוא שיש להם פנים בסוף היום, יש להם "עמדה" והם יכולים להסתכל על עצמם במראה ואני יכול להסתכל בהם מביטים בעצמם במראה מבלי להגיד, אֶה, אינני מאמין להם, יש כאן זיוף. זאת הרגשתי. לברל יש "עמדה" ברורה גם בתוך העולם המסחרי של השנסון הצרפתי ותרבות הפזמון והפופ בכלל המתהווה, והוא מוכן ללכת איתה עד הסוף ולשלם עליה את המחיר עם הראש בקיר. בעיניי זה מעורר כבוד. מבחינתו, אין סוכנים כפולים. קל מאוד להיפתות בשבתך על האולימפוס למיני כיבודים ריקניים וגרנדיוזיים ואפשר לחיות כך עד מאה ועשרים, אבל זה פחות מעניין ומעורר את הערכתי כאוהב אמנות. הנה ברל שר את "החיפוש", או בגרסתו האנגלית "הכוכב הבלתי מושג" והעברית "חלומות אבודים", א-קיצער, הנה דון קישוט. רני.

      http://www.youtube.com/watch?v=U2kn0Q3UHOc

      והנה אחד שבחר בכל זאת לנסוע ללאס וגאס, או שמא נאמר בחרו בשבילו

      http://www.youtube.com/watch?v=SKKQ7amAkQs&feature=fvw

  3. יפה ומרתק כשאר פרקי הנובלה ,רני, ואיזה חמימות מוח ,ואיזו נאמנות חסרת פשרות לשאנסון הצרפתי יש בברל ,שתארת באמינות ובאותנטיות רבה בסיפורך

  4. מה להגיד רני. מה להגיד על הכתיבה שוברת הלב הזו. על איש מדהים וענק. מכוער כמו שהוא קורא לעצמו. מכוער כמו סוס בלגי.
    ברל שייך לחוויות הבלתי נשכחות של חיי. היו מעט אמנים כאלה שנתנו לקהל להציץ לא רק בלבם, עמוק יותר, לתוך קרביהם.
    מעטים יודעים ברל הצעיר הופיעה בארץ בפסטיבל הזמר הראשון. תכנית אמנותית עד ספירת הקולות. ארבע חמישה שירים, איש מהפנט. גם אם לרוב הקהל לא הייתה סבלנות הם לא באו לשמוע ברל.
    אחר כך חזר. מילא את היכל התרבות כמה וכמה פעמים. הייתי בכל הקונצרטים שלו. בכיתי איתו. רבתי וניתקתי קשר עם חבר שאמר ךי להרגע, שבושה לשבת על ידי ואני אמרתי לו שפריג'ידרים לא הולכים לשמוע ברל.
    וכאילו בלי קשר, עלה כאן המחזמר המדהים באמת " איש למנשה" הצגה שירדה כמעט מיד. אולי בגלל המלחמה שפרצה, אולי כי הייתה מתוחכמת מדי לקהל כאן.
    התרגשתי ממש כשקראתי שברל הולך לשחק את דון קישוט. כשיצא התקליט בצרפתית קניתי.
    לא גדעון זינגר הישראלי לא קילי האמריקאי המקורי אף אחד לא הגיע לקרסוליו. מה שברל הקרין אפילו בהקלטה היה מדהים.
    תודה תודה שהעלית את צל זכרו.

    • דני, איזו תגובה מרגשת. אכן, ברל הופיע בארץ בשנות השישים – 1960 וכמובן ב-1966, השנה בה פרש באופן רשמי מהופעות, למרות שאת הסיבוב הסופי עשה ב-1967 וסיים אותו בעיר רובֶּה בצפון צרפת. אני מתקנא בך שראית אותו על הבמה. אני לא זכיתי כי הוא מת בהיותי בן עשר. בעניין "איש למנשה". אבא שלי, היה אמור להיות המחליף של מוּלה רודנסקי שעשה את סנצ'ו. רודנסקי אמר לו במבטאו הרוסי: "תהיה בריא גדיק ותשכח מזה. אתה לא תחליף אותי לעולם. אני אבוא חולה, אני אבוא גוסס, אני אבוא מת לשחק את ההצגה ואתה לא תזכה להיות סנצ'ו אפילו ערב אחד." וכך היה. בכל אופן, אתה ודאי צודק ואני משוכנע שברל היה דון קישוט אולטימטיבי. אין שני לו בזה. הוא פשוט חי את היצירה הזאת של סרוונטס. רני.

      הנה ז'ולייט גרקו שרה את "לראות חבר בוכה"

      http://www.youtube.com/watch?v=atraYjAcqc8&NR=1

      • למיטב זכרוני אבא שלך כן שיחק במחזמר, את הספר אם אינני טוע.
        ואם כן, אני אסמיק מבושה 🙂

        • דן, חשבתי שאתה טועה דן, אז שלפתי את התקליט של המופע הבלתי נישכח הזה שהשתתפו בו ריקי גל ישראל גוריוןדני ליטניואביבה שוורץ שהשיר שהיא שרה חרוט בתודעה שלי – מריק, אי מריק מריק… זה היה מופע שכל אחד מהזמרים שחקנים האלה נתן בו את כל נישמתו. אגב מאז לא שמעתי על ואת אביבה שוורץ, לאן היא נעלמה?!

          • אורה, אני חושב שדן התכוון למחזמר "איש למאנשה" בכיכובו של גדעון זינגר (אגב, דודיק סמדר, מורה הדרך "סימן טוב" מהטלוויזיה של פעם – שאף הוא שיחק במחזמר – היה אמור להחליף את זינגר במקרה שיחלה, גם זה לא קרה) ולא להצגה משירי ז'אק ברל עם דני ליטני וריקי גל. הנה "מריק-מריק" בביצועו של ז'אק ברל שבו הוא שר קצת בפלֶמית. יש כתוביות באנגלית. רני.

            http://www.youtube.com/watch?v=4OJEURsTOR4

        • דן, אין מומחה כמוך בענייני התיאטרון העברי/ישראלי. אבי כמובן שיחק ערב-ערב את הספָּר ב"איש למאנשה" והיה אמור להחליף את מולה אם יחלה (מה שכמובן לא קרה) בתפקיד סנצ'ו. איזה זיכרון! רני

השאר תגובה ל רן יגיל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל