בננות - בלוגים / / ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית – 4
רן יגיל

ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית – 4

 

 

ז'אק ברל 4

 

באותן השנים, אולי קצת לפני זה, מצאתי שפה משותפת עם עוד שני אנשים מן הסוג המפוקפק שאני השתייכתי אליו, כפי שנהג דודי לומר. היו אלה ז'אק סֶגֶה וז'אן מִירְטְץ. יחד הקמנו כתב עת לספרות שנקרא "האש הגדולה". זה היה עיתון בן ארבעה עמודים כפולים שיצא במאי 1947. סגה, שהיה לא פחות מתוסכל ממני, ניסח את המניפסט שעיקרו היה הצגת העיתון כאנטי בורגני מובהק בעל קִרבה אל חוגי השמאל הקיצוניים. אמרתי לעצמי שזה יהרוג סופית את אבא, או את אימא, ואולי את שניהם, והחלטתי לפרסם את הסיפור הקצר שכתבתי לגיליון תחת הפסבדונים רומן סֶרוונטֶס. רומן: אני לא צריך להסביר לכם מאיפה זה בא, ומיגֶל דה סרוונטס היה מאז ומתמיד הסופר האהוב עליי ביותר.

   לסיפור קראו "פרדריק". משום מה אהבתי מאוד את השם הזה. הבטחתי לעצמי שאם ביום מן הימים ייוולד לי בן, אני אתן לו את השם הזה. עד היום נולדו לי רק שלוש בנות. אל תדאגו, אני לא עושה מה שאימא שלי עשתה, לאף אחת מהן לא קראתי פרדריק.

   הסיפור מתחיל בסבא שעומד למות ואומר לנכדו שיברח, בעוד המשפחה דנה בענייני הקבורה והירושה. אל הסיפור הזה צירפתי שני שירים גרועים מאוד שלי "רֶן" ו"ספלין", אלה היו שירים פתטיים. היו שם רעידות ושברון לב, נפשות מתות ונשמות תועות, שמיים מתים וכל זה. כנראה גם עורכי החוברת חשבו כך, כי הם לא פרסמו דבר משלי בחוברת השנייה, ואחר כך החוברת הפסיקה לצאת. האש הגדולה של המהפכנים כבתה. לא משנה, זה היה תענוג להשתתף בכתב העת. שם ורק שם חייתי.

   דרכם הכרתי את הֶקטוֹר וזַ'אן בְּרֶיֶנְדוֹנְקְס שהיו נשואים כבר. הייתי המסמר במסיבות שהשניים ארגנו בחג המולד ובכל מיני הזדמנויות. הייתי מביא אִתי את הגיטרה, שר להם, מספר בדיחות ועושה חיקויים: אל צ'רלי צ'פלין והיטלר, צירפתי את שארל דֶה גוֹל ומוריס שבלייה, וכולם היו מאושרים.

   הייתי אורח בממלכה של הנוצרים המתקדמים. כשאמרתי שאין אלוהים, כולם התווכחו אִתי בחירוף נפש, אבל סוף סוף  לא החווירו כמתים. הוגדרתי כלא אורתודוקסי בעל נטיות לקיצוניות, והם הדביקו לי כינוי חדש: אַבִּי. נראיתי להם כמו פרח כמורה בצווארון לבן, מעין כומר מקומי. אם לקחת בחשבון את היחס שלי לדת, זה היה הכינוי הגרוע ביותר שיכלו לתת לי; כבר התחלתי להתגעגע לנֶלי או לכלב הים המחייך.

   אצל ז'אן והקטור, במה שנקרא ה-FC, לָה פְרַנְשׁ קוֹרְדֶה, יכולת לדבר על הכול: על פילוסופיה, פסיכולוגיה, ספרות, אתיאיזם ודיאיזם וכל איזם שרק תרצה. רק על דבר אחד אסור היה לדבר, על כישלונו החרוץ של הקטור בלימודים האקדמיים ועל כך שהוא, נשיא ה-FC, מועסק בבקרים אצל אביו בגראז'.

   הייתי פעיל מתמיד בתנועת הנוער הזו. נדבקתי אליה, והיא מילאה בשבילי כמעט את הכול. גייסתי כספים למטרות צדקה, אני? הייתם מאמינים – האגואיסט הגדול של העיתונים הצרפתיים – עשיתי מבצעים: חילקתי בגדים בבתי עניים, ועיתונים וספרים בבתי יתומים ובבתי אבות. שנים אחר כך, כשכבר הפכתי מפורסם, הייתי מבטל הופעה באיזה מועדון יוקרתי – כי בא לי כבר להקיא מזה – והייתי נוסע לאחד מבתי החולים שבהם שוכבים ילדים, או לאחד מבתי האבות בכפר. הייתי לוקח אִתי את הגיטרה שלי ושר להם. השתדלתי לשיר פחות מן החומר שלי, שבדרך כלל אינו רווּי אופטימיות, ויותר שירי אהבה פשוטים, שירי עם מוכרים.

   בהדרגה הם החלו לזהות אותי, והתחילו לבקש שאשיר להם את השירים שלי. הייתי שר, ולילדים הייתי מספר את "דון קישוט" ואת "הנסיך הקטן". אני? הייתם מאמינים? הייתה לי גרסה של "הנסיך הקטן" שידעתי בעל פה, כי באותן שנים ב-FC ביימתי בהשתתפותי מעין קברט של "הנסיך הקטן" שהופיע בכל מיני חורים. הכסף נתרם למטרות צדקה. לבסוף בחרו בי להיות נשיא לה פרנש קורדה.

   סוף סוף, פעם אחת בחיים ההורים שלי יכלו להיות גאים בי. זאת הייתה הפעם היחידה שראיתי אותם מאושרים בגללי. הבאתי להם את התעודה המצויֶצת שעליה היה כתוב: "גלום בו יותר: טוב, חום אנושי ורצון לתרום. באהבה לאבּי שלנו (ז'אק רומן גאורג ברל) שלא צייר לנו כבשה אחת אלא עדר שלם. דמעות מילאו את עיני הוריי. זאת הייתה הפעם היחידה, בפירוש: הנה, עד לפני כמה שנים, אמי מתה לפני שלוש שנים בערך, הייתי נוסע לבריסל לבקר אותה. היא הייתה יושבת במטבח הגדול וידה המגוידת מקפלת איזו מפית תחרה או משתעשעת במלחייה. אז הייתה אומרת: "ז'אקי, אם אֵי פעם תרצה לחזור למפעל – אני יודעת שאתה מצליח – אבל בכל זאת, אני רק מציינת אפשרות, אם אי פעם תרצה לחזור אלינו ולעבוד במפעל – המקום תמיד שמור לך."

   לך תכניס לראש שלה שם, במטבח, שהפכתי להיות הבלגי המפורסם ביותר בעולם.

   אבל באותן שנים ב-FC היו לי, כמו היום, מבנה ראש של שעועית, שיניים בולטות של כלב ים, ואל אלו נוספו פֵּאות שהצרו מאוד את פניי, והשפם האיום. שפם בתולי ורך. מי ידע שבתוך המסגרת השמרנית הזאת מצוי בחור שובב. ולמרות שקניתי תמיד לכולם משקאות על חשבוני וסיגריות, אף אחת מבין הבנות של ה-FC, לא התעניינה בי במיוחד. הן היו שמרניות, בתולות, שרק רצו להתחתן. הן לא חיכו לי, דון קישוט או הנסיך הקטן, הן חיכו לאביר על הסוס הלבן.

   הקטור וז'אן כבר התחילו להתלחשש ביניהם בהזדמנויות שונות כי הגיע הזמן לשדך לאבּי מישהי. וזה בא. הכרתי בלונדינית קטנה בעלת עיניים כחולות, תֶּרֶז מִיכִלְסְן, בקיצור, מישׁ. היא הייתה בתו של סוכן נוסע, שמרן, וההיסטוריה שלה: בית ספר, צופי בנות וקורס לניהול שכלל חשבונאות, מזכירות וקצרנות; לעומתה הייתי אני מנהל בתי קזינו בלאס וגאס או רועה זונות במקאו. כל הנתונים האלו הביאו אותה ממש עד אליי. היינו יושבים אצלי בחדר שעות. הייתי מניח את היד שלי על הברך שלה, והיא הייתה מורידה. מניח, מורידה, מניח, מורידה, זה שיגע אותי. בסוף אמרתי לה: "כשתרצי שאשים עלייך יד תיקחי את היד שלי ותשימי במקום שמותר, טוב?"

   למחרת היא לקחה את האצבע שלי ושמה אותה על קצה האף שלה, חייכה ואמרה: "זה מותר."

   כמעט התייאשתי. אבל בסוף היא נישקה אותי. ז'אן והקטור שפשפו ידיים בהנאה בורגנית: "זה הולך, זה הולך," התלחששו.

   היא הייתה הראשונה ששמעה את השירים האמיתיים שלי. שם בחדר ניגנתי לה בגיטרה את ה"שוטה של המלך" ואת "עלינו להביט", ואחר כך את "שתי הכורסאות". זאת הייתה מעין גרסה מוקדמת לשיר "הזקנים". היא אהבה את מה שעשיתי. בשנים ההן היא הייתה היחידה. היא אִרגנה כל מיני חברים מן ה-FC שיבואו להקשיב לי בחדר. הם בדרך כלל יצאו מאוכזבים. הקשיבו והלכו.

   הייתי מוכרח ללכת לצבא. אמנם הייתה לי עוד שנה אחת, אך פתאום הרגשתי מחנק. נזכרתי במשפט שאמר פעם "הדוד הטוב שלי": "שלשלאות הנישואין כל כך כבדות שצריך שניים כדי לשאת אותן ולעתים שלושה."

   באתי ואמרתי לה שאני עומד להתגייס. היא בכתה ושאלה למה? הפה שלה היה קפוץ וקשה. אמרתי לה שאני צריך קצת חופש ממנה וקצת בכלל, היא פרצה שוב בבכי ואמרה: "אתה לא בורח ממני, אתה בורח ממה שאתה, ממה שאתה רוצה להיות. אחרי שעשינו את מה שעשינו, זה מה שיש לך להגיד לי? לא הייתי צריכה מההתחלה לתת לך לנגוע לי בקצה האף."

   התחרטתי שבכלל באתי.

   אמרתי לה: "אבל אני רוצה להתחתן אִתך."

   היא אמרה: "מי שרוצה להתחתן לא הולך לצבא או בורח לים."

   "איזה ים," אמרתי, "הצבא שלי יהיה עשרים דקות מכאן בזֶליק. תוכלי לבוא לבקר אותי."

   "ז'אק," היא אמרה, "אני רוצה שתיתן לי מכתב התחייבות בנוכחות צד שלישי או נוטריון שאתה באמת תתחתן אִּתי."

   לא האמנתי לְמה שאני שומע.

   "מה? השתגעת?" צרחתי.

   "תראה, אתה הולך לצבא, ואני נורא מפחדת. אנחנו אפילו לא מאורסים. אני רוצה מכתב חתום אצל עורך דין שאתה תתחתן אִתי כשתחזור מהצבא."

   "מה? ואיפה הרומנטיקה?" צעקתי.

   "על הרומנטיקה תכתוב שירים." היא אמרה חמורת סבר.

   מעניין שכבר אז היא הכירה אותי יותר טוב ממה שאני הכרתי את עצמי.

   "זאת חתונה עם אקדח צמוד לרקה," אמרתי.

   "זה מה שיש." היא אמרה.

   ישבנו וניסחנו יחד את המכתב. כתבנו תאריך וחתמנו. ביקשתי ממנה שתשמור אותו אצלה ולא תערב שום צד שלישי. מאז המכתב הפך לנשק האישי שלה.

   שבוע לפני שהתגייסתי לצבא אִרגנו בני הדודים שלי ואחי הפתעה. הם סיכמו עם עובדי המפעל שיבואו לשמוע אותי שר במפעל. כנראה זה היה רעיון של אבי שהיה כבר נכה וחולה, ומשום מה חש ייסורי מצפון בגללי, כאילו לא השקיע בי מספיק, ואולי רצה שחיידק הבמה יעבור לי. באנו להופעה, אני והגיטרה, והייתי המום. כבמה שימשה קופסת קרטון גדולה וישנה, היום לא עושים כאלה, הקשיחו אותה באמצעות דיקט מבפנים. זאת הייתה קופסה זהה לזאת שאליה נכנסתי בילדותי כשאמנד ופייר גלגלו אותי ליד רחוב ז'אק מאן. לרגע החסרתי פעימה. הם שוב מנסים לגלגל אותי. קפאתי על מקומי.

   מה אני אגיד, זה לא היה זה. אמנם באתי להופעה לבוש כמו שצריך, אבל מייד ראו שזאת הופעה יזומה. עובדי המפעל המסכנים ישבו קפואים כמו פוחלצים. שרתי להם את השירים שלי ורק מיש חייכה מן הצד. אז היא עוד הייתה באה להופעות שלי. הם לא הבינו מה אני רוצה מהם. שרתי על השוטה של המלך ועל שתי הכורסאות של הזקנים ועוד, עד שעובד שהכרתי, צעיר יחסית, ז'יל, אחד ששיחק אִתי בתור קיצוני ימני בנבחרת של המפעל צעק: "ז'אק, אנחנו מעדיפים אותך על המגרש עם כדור צמוד לרגל. אתה שחקן כדורגל, לא שחקן." וכולם פרצו בצחוק. רציתי להגיב אך לא יכולתי. ירדתי אחרי עשרים דקות של עינוי מהבמה. זה קרה לי עוד פעם אחת בחיים. שוב חטפתי את הגיטרה וברחתי הביתה. מכאן, אמרתי לעצמי, מכאן אני הולך רק לצבא.

   התגייסתי. זאת הייתה טעות. 

       

 

 

 

 

27 תגובות

  1. אילו היה זמר השנסון האהוב עליי ז'אק ברל, חי כיום – היה ב-8 באפריל בן 80, אצל חז"ל – גבורות. הוא נולד ב-1929, אך נפטר מסרטן הריאות בן 49 בשנת 1978. אדם שחי את החיים בשריפה ובאש יוקדת. בער באש היצירה.

    הנובלה "ז'אק" הקרויה כאן "ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית", חלקים ממנה פורסמו ב"מעריב" ובכתב העת "עמדה". אחר כך כונסה בספר בהוצאת "גוונים" ב-1998. לאחר מכן עובדה על ידי השחקן ואמן הבמה שהוא גם זן מאסטר, כותב שירים וטקסטים וחבר כאן בבלוגייה שלנו – גיל אלון – למחזה כשהבמאית הלנה קורקין ואני מעבדים איתו את מסלול חייו של ז'אק ברל המופלא. גיל גם שר באופן מרגש את ברל בתרגום לעברית באותה מונודרמה. הניהול המוזיקלי היה של רפי קדישזון. גיל חזר מחו"ל (כמו בשיר) הרבה חו"ל, והוא מתעתד בקיץ לחדש את המונודרמה "ז'אק" המבוססת על הנובלה הביוגרפית הזו שאני מתכוון לפרסמה מעכשיו בחלקים עד תומה. מקווה שתיהנו, רני.
    לינק לחלק הראשון:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=10674#post10674

    לינק לחלק השני:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=10739#post10739

    לינק לחלק השלישי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11080&blogID=171

  2. רן, אני רוצה להבין. זה ספר שאתה כתבת על ברל?

  3. חן קלינמן

    רני, אני מתמיד לעקוב ולהנות.
    ממהלך הקריאה אחת התובנות ששבה ומודגשת כאן היא החשיבות וההכרחיות של האמן היוצר לעמוד על היותו הוא, על אף הסביבה.
    מה לעשות, לא תמיד רואים את השלהבת שאתה רואה בתוכך, אבל סופה של זו להתגלות או לכל הפחות להתבטא בצורה זו או אחרת. סביבה תומכת חשובה מאוד, אך מסתבר שהיא לכל היותר מגבֵּר, במקרב הטוב, או בלָם, במקרה הרע, למה שבכל מקרה נמצא שם. חן

    • חן, משורר ואיש יקר, דייקת מאוד. צריך לבחור להיות אמן. זה קודם כול. הרבה לפני הכשרון הרצון להיות הדבר הזה, התשוקה הזאת, קבור שם, עמוק בפנים. אחר כך, כמובן, לסביבה יש השפעה. אין מה לומר, איך היה כותב דן בן-אמוץ, "אתה אחד מששת קוראיי הנאמנים". לך, יקירי, אני מקדיש את "הפלמיות". ראה איך ברל לועג למוצאו השמרני. מרוב עצבים הוא מבליע את המילים. יש כתוביות באנגלית.

      http://www.youtube.com/watch?v=b1aeGVpcXrA

      • חן קלינמן

        רני יקירי, שמעתי וראיתי את הלינק שהבאת כאן של ברל. איזה פרפורמר! השירה שלו, הביצוע, שלמים ותמימים, אין לו שם תוספת מודעות שאינה מן העניין, כלומר הביצוע הוא טוטאלי ועם זאת מדוייק. לא פוזה ולא נעליים. מרגש.
        ואיך אומרים – כל קוראיך הנאמנים הם בזכות ולא בחסד.
        וחוץ מזה אני מרגיש צורך כזה, מן דחף, ככה דגדוג שמושך אותי באף, איזו נקיפה שכזו לשוב ולראותך, ידידי.

  4. תמי קאלי

    רני, זו פעם שנייה, נדמה לי, שמוריס שבלייה מוזכר והיה אהוב על ברל.
    גם אני מאוד מאוד אוהבת את הקול של מוריס שבלייה ואת השירים שלו.
    "לא צייר לנו כבשה אחת אלא עדר שלם" משפט משעשע לנדיבות לב…
    וגם אהבתי את האישה הפרקטית- "על הרומנטיקה תכתוב שירים"…:)
    אני סקרנית מה קרה כשהשתחרר מהצבא…

    • תמי, תודה לך על התגובה החמה ועל הפירוט. מבטיח להמשיך ולכתוב מה קרה לו אחרי שהשתחרר מן הצבא. איך הפך בעצם לבלגי המפורסם ביותר בעולם, כנראה מאז ומתמיד, אם נוציא מן הכלל – לא חייבים כי הוא חתיך בעיניי – את ז'אן קלוד ואן דאם. אך הקול הקסום, הרומנטי והנאיבי הזה של מוריס וכובע הקש המוטה:
      תחת גגות פריז משהו קורה הלילה. זאת כנראה אהבה.

      http://www.youtube.com/watch?v=bBLW0poHIiw&feature=related

      • תמי קאלי

        רני, תודה על העונג שבתקומת זכרונות. תחת גגות פריז תמיד קורה משהו..:)

        • חנה טואג

          כתוב נפלא, רני, מרתק ומלא הומור

          • חנה חיכיתי לתגובתך הנפלאה והנה היא באה. לך אני מקדיש את "החיפוש" או "המסע" של ז'אק ברל כשהוא מזוקן אוחז בחנית ומשחק את הדמות הספרותית שכה אהב – דון קיחוטה. נפעל, ננוע, ניסע ונטוס עד שנגיע אל כוכב החלומות שלנו הבלתי מושג. שבוע טוב, רני.

            http://www.youtube.com/watch?v=K2CkWRkrhHo

          • יהונדב פרלמן

            רני ! שבוע טוב. גם "דון קיחוט" זה של ברל ? חשבתי שזה של דייל וסרמן – האיש שכתב את העיבוד למחזמר לבמה.
            בכל מקרה, קראתי היום את "אני ואפסי" – מה אומר לך. . . . רחוק וקשה הלכת עם הסיפור הזה. כל הפרטים שנכנסים מהחיים ועוד ועוד. ייתכן שאצליח להגיע ביום שישי הקרוב לשעה קלה לת"א.

          • יהונדב, תודה על הדברים החמים שכתבת על "אני ואפסי". ניסיתי ללכת רחוק, מקווה שלא מעדתי. דייל וסרמן כתב את המוזיקה, ודאי. אבל המילים בצרפתית לשיר הזה ואף לאחרים – שוב רק לגרסה הגאלית – הן של ברל, וכמו תמיד זה כל כך ניכר כי זה הרבה יותר דרמטי, מורכב ויפה בעיניי. אגב, סתם קוריוז, אבא שלי היה מחליף אצל גיורא גודיק, זה מתקשר ל"אני ואפסי" במחזמר "איש למאנשה". הוא היה אמור להיות סנצ'ו פנצ'ו (פנסה) כמדומני במקרה שמולה רודנסקי יהיה חולה. אמר לו רודנסקי במבטאו הרוסי הכבד: "אני אעלה עם שפעת, עם גריפה, עם כולירה, עם טיפוס, עם סקרלטינה לבמה, ואתה חביבי, לא תעשה את התפקיד. לא תזכה להחליף אותי" וכך היה. רני.

  5. זה עתה הגבתי לפרק 3. זאת משום שהקישור של לי היה לשם. רק הגבתי, וכבר מצאתי את פרק 4, ולא צריך להמתין.

    עם ז'אק ברל גדלתי ברדיו, ואהבתי תמיד, אבל ערב אחד, לפני שנה וקצת, בשקט של האוטו חטפתי בומבה לפנים והוצפתי באובססיה של ברל, שאמנם נרגעה אך ממש לא חלפה.

    את התגובה הראשונה לאותו מפגש פרקתי כאן, בפוסט הזה.
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282149&blogcode=8282813

    מאז, הסתבר שהקישורים ליוטיוב חדלו, ועד שאעדכן לקישור חדש אוכל להוסיף שהקטעים היו Amsterdam ו- Ne Me Quitte Pas.

    התאהבתי. נקודה. התחלתי לחפש ביסודיות כל מה שאפשר למצוא ברשת. הקטעים ביוטיוב. ההורדות באימיול. הכתבות והתיאורים. אז הסתבר לי גם שיצא עליו ספר בעברית.

    • יעקב, תודה לך על התגובה החמה ואף על ההפניה לבלוג שלך שנראה לי מרגש ומרתק וקראתי כמובן את הפוסט שכתבת על ז'אק ברל. ברליאני לברליאני אינו אינדיאני. יפה תיארת את חוויית השמיעה והראייה. גם אני כל כך שמח והמום שיש "יוטיוב" ויש סרטונים. פעם הייתי תר אחר כל תוכנית עליו, מופע שלו, בערוצים השונים בכבלים ולפני זה הייתי תמיד מחכה כמעריץ מושבע לסרט המפורסם שעשו עליו "הצעקה" שבו יש קטעים ידועים מתוך ההופעות שלו באולמפיה ובמקומות אחרים. והנה עכשיו בלחיצת כפתור הוא בביתי – האיש שצריך לראות אותו ולשמוע אותו כאחד – דרמה בפזמון, תיאטרון של איש אחד. מונודרמה בפזמון. אז, בימים של הערוץ הראשון, לא הבנתי את המילים שהוא שר ורצתי אחר הכתוביות, כי מה שהוא אמר היה נראה לי כל כך חשוב ומרגש ויכול לתרום לי ולהזין אותי בחוויה. אני מקדיש לך את "הארץ השטוחה", שיר אהבה למולדתו של ברל, בלגיה. כפי שידוע את האנשים שבאותה ארץ לא כל כך אהב או מוטב נאמר היו לו איתם יחסי אהבה-שנאה. זה אחד האמנים ששווה בגללו ללמוד שפה זרה. אני משוכנע שעמר שר עכשיו עם ברל. הוא מזמין אותו לבמה, כי להבדיל מברל שהיה חילוני אדוק וקיומן מובהק, אני כן מאמין שהסיפור לא נגמר כאן. שבוע טוב, ושוב, תודה על התגובה הנפלאה, רני.

      http://www.youtube.com/watch?v=-oBeMx-Ilcg&feature=related

  6. איריס קובליו

    רני, כיף לקרוא את כתיבתך בשבת השכם בבקר.
    האצבע על האף- עורר בי חיוך. ההבטחה עם "האקדח" מסיר ממני את החיוך. יש הרבה הבטחות בחיים "עם אקדח". ובגלל זה אקח עכשיו נשימה ואצא לשדות עם טוטו הכלב
    (מזמינה אותך לקרוא את הטרילוגיה שמתחילה בטוטו הכלב ומסתיימת באובדנו של so called אלוהים)
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11088&blogID=212
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11126&blogID=212
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11151&blogID=212

    • איריס, תודה על התגובה. קראתי וראיתי, בשל הציורים, את שלושת הפוסטים. נהניתי. אני מקדיש לך את שירו של ברל "האנשים האלה שמה" הבנוי בסך הכול על שני אקורדים כמדומני, כדי להראות עד כמה אנחנו המערביים יכולים להיות לעתים מעיקים, שמרנים, מרובעים, מקובעים תמורת 660 שקלים. הנה ברל ויש כתוביות באנגלית, אם כי אולי את יודעת צרפתית דרך הרומנית. בכל אופן, לא קשה להבין על מה האיש הזה שר, על איזו משפחה מעיקה. רני.

      http://www.youtube.com/watch?v=jfMgbEU1fFI&feature=related

  7. שלא יתפלא. היא נותנת לו לגעת לה בקצה האף, וזה מסתיים בחרון אף.

    כשהמה-שמוק עומד, והשכל בתחת, גם נצרה של אקדח נפתחת.

    🙂

    רני, שמתי לב שכלב הים הצוחק (מהפרק הקודם) "שונמך" לכלב ים מחייך. בקצב הזה, כלב הים יגמור בבכי. אבל אני נהנה לקרוא. אתה מחייך אותי.

    • עכשיו אתה מוכרח, אבל מוכרח ממש לגלות לי מאיפה הבאת את ה"שונמך".
      http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=538749&blogcode=10774794

    • שחר מריו, משורר ואיש יקר. כן, איך כתב אבידן, עוד הכול ייגמר בכי-טוב בכי-טוב בכי-טוב בכי בכי בכי בכי, בכי רע. בכל אופן, הנה שיר "הזקנים" בשבילך. ברל מתאר אותם נפלא. הזמן כבר מחכה להם, הנה הוא נגמר, עומד באמצע הסלון עם האורלוגין והמטוטלת הנעה, אומרת זו כן אומרת לא, אומרת אני מחכה לכם. אבל הם לא חיצוניים לנו. הם – אנחנו. אנחנו הזקנים של המחר. ובנימה אופטימית זאת אני מאחל לך שבוע טוב, רני.

      http://www.youtube.com/watch?v=M-nyLvIuHDU&feature=related

  8. אורחת לרגע

    דמיט.איך פעם ידעו לאהוב..
    ופאריס הו פאריס, עיר ללא תחליף..:)

    (ואני שואלת, מדוע הפכנו להיות כ"כ ציניים, תולשים עלי כותרת ונשארים עם הקוצים.).

    תענוג של בלוג.

    • אורחת לרגע קסומה האהבה לא מתה. חס וחלילה. הנה להיטו הראשון של ברל שהגיע למקום שלישי במצעד הפזמונים בשעתו, מאז מצעד הפזמונים מחפש אותו. "כשלא יהיה דבר מלבד האהבה", או כפי שיוסי בנאי שר זאת בתרגום יפה "אם נדע לאהוב". שבוע טוב ותודה על התגובה, רני.

      http://www.youtube.com/watch?v=wZHg6AUXTKw&feature=related

  9. תַּלְמָה פרויד

    למדתי עוד משהו על ברל, רני, ונהניתי. והיום כבר לא מתים מאהבה וגם לא חותמים עליה התחייבויות אצל עורך דין. ואם כבר אהבה (אח, אַמוּר, אַמוּר), הנה מצאתי לי אהבה משותפת לברל ולי: סרוונטס. איזה כיף 🙂

השאר תגובה ל איריס קובליו ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל