בננות - בלוגים / / ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית – 3
רן יגיל

ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית – 3

ז'אק ברל 3

 

 

בבית הספר הייתי העונש של המורים. באחת מאסֵפות ההורים אמר המנהל, מיסייה שארל, לאמי: אם לא היה ז'אקי, אז מישהו בעולם ודאי היה צריך להמציא אותו. הוא חברותי מאוד, יותר מדי חברותי. זה ממש מפריע למורים, צריך לספר לו שלבית הספר שלנו באים כדי ללמוד ולא כדי לארגן פעילויות חברתיות."

   אבל הייתי הבידור של הכיתה. ידעתי לחקות את כל המורים: את מיסייה שארל ואת מאדאם דומיניק המרושעת ארוכת האצבעות ואת מוריס המורה ללטינית שלימד את כולנו את חמש היחסות: נוֹמִינַטִיבוּס, אַקוּזַטִיבוּס, גֶּנֶטִיבוּס, אַבְּלַטִיבוּס ודַטִיבוּס, וכל זה כשהשמש זורחת בחוץ והפרחים פורחים. יום אחד ניסיתי לומר לו את זה בעדינות, ניסיתי ליידע אותו באשר לעולם בחוץ, אמרתי: "יש עולם מחוץ לספר הדקדוק הלטיני והטקסטים של יוליוס קיסר."

   הוא הרים את האף מן הספר ואמר: "מה?"

   "אמרתי שיש ורדים בחוץ."

   הוא אמר: "וֶרֶד בלטינית רוֹזַה ובנטייה: רוֹזַה רוֹזַה רוֹזַם, רוֹזֶה רוֹזֶה רוֹזַה, רוֹזֶה רוֹזֶה רוֹזַס, רוֹזַרוּם רוֹזִיס רוֹזִיס."

   אז הבנתי שהוא מקרה אבוד.

   אבל עוד יותר שנאתי את שיעורי הדקדוק בפלמית. בספרות הייתי טוב. המקצוע היחידי. במסיבות בבית הספר הייתי מחקה את המורים ואת אדולף היטלר וצ'רלי צ'פלין. חיבבו אותי כאחד שעושה שמח, אבל לא הייתי מקובל. תמיד ציפו שאני אצחיק ואשעשע. עכשיו כשאני חושב על זה, זה נראה לי די מלחיץ. כל הזמן להצחיק ולשעשע. זה כל כך מעייף לחייך אל כולם. כתוצאה מהתדמית שלי והמראה שלי, שהיה כנראה מאוד מכוער, הדביקו לי התלמידים את הכינוי: כלב הים הצוחק. אתם מבינים, הלכה נֶלִי ובא כלב הים הצוחק, אני כבר לא יודע מה יותר טוב. כנראה השיניים הקדמיות שלי נראו להם כמו של כלב ים.

   בסוף השנה תמיד צילמו את כל המחזור. כל כיתה זכתה לתמונה. אני סירבתי להצטלם. "לך למיסייה שארל," שלח אותי הצלם שהגיע לבסוף גם לכיתה שלנו. "זה נראה לי מטורף, אבל אם הוא ישחרר אותך זה יהיה מקובל גם עליי."

   הלכתי למנהל, הוא לא שחרר אותי. חזרתי ועמדתי עם כל הכיתה לפני המצלמה הגדולה. כשלחץ הצלם על הכפתור, סובבתי את הגב. הצלם צרח עליי שהרסתי את הכול. שוב סידר את כולם כפי שצריך, ניגש למצלמה הגדולה ולחץ. שוב סובבתי את הגב. הצלם אמר שזהו, יותר הוא לא מצלם וכך זה יישאר לעד. הפעם תלמידי הכיתה התנפלו עליי. הם אמרו שהרסתי את כל התמונה ושאפשר בכלל בלי כלב הים המחייך. הצלם התחמם ואמר: "זהו. לדיראון עולם יישאר כלב הים המחייך עם הגב למצלמה."

   הוא טעה. הוא טעה בגדול הצלם הזה, תחשבו לרגע כמה פעמים צילמו אותי לעיתונות מאז.

   כשראה כבוד המנהל, מיסייה שארל, את תמונת הכיתה, הוא כמעט התפוצץ. הוא קרא לי לחדרו ושאל בזעם מה זה צריך להיות. אמרתי לו שזה הצד הפוטוגני שלי, אני מצטלם טוב מאחור. ואז הוא אמר את אחד המשפטים היפים ביותר שאמרו עליי אי פעם, הוא אמר: "למה, למה תמיד אתה צריך לעשות הכול הפוך. פה זה לא וודְביל, כאן זה בית ספר."

   כמובן, זימנו את הוריי ואני נענשתי בּלה-בּלה-בּלה.

   אבל סופית הורחקתי בגלל "הסיגריה הקדושה". במיסה של יום ראשון הייתי מביא לבית הספר "סן-לואי" קופסה של סיגריות "גולוואז", והייתי מחלק אותן בין החברים המקורבים. המשימה הייתה לעשן את כל הסיגריה בזמן המיסה מבלי שאיש מצוות המורים יחוש בכך. וזה קשה, הסיגריות האלה חזקות מאוד וקל לראות את העשן שלהן. פעם פעמיים עשינו את זה ולא נתפסנו. בפעם השלישית עבר מיסייה שארל, מנהל בית הספר, דווקא לידנו. בדיוק נגמרה המיסה וכולם כיבו את הסיגריות במהירות. רק אני, לא יודע למה, אמרתי לעצמי שאני אעשן את הסיגריה הזאת עד הסוף ולעזאזל עם שארל הטרחן הזקן. כולם כבר קמו מן המקומות והחלו לנוע לעבר הפתח. גם אני קמתי והסיגריה מוצנעת בכף ידי. ואז, לא יודע איך, הוא הבחין בה. הוא היה במרחק עשרה מטרים ממני, עיניים של נץ היו לו, הוא הרים זרוע אלגנטית וקרא לי:

   "ז'אק רומן גאורג ברל, גש אליי בבקשה."

   הספקתי לכבות במהירות את הסיגריה בשתי אצבעות ואת הבדל שמתי בכיס.

   "גש, גש," הוא קרא אליי.

   אבל את העשן שהכנסתי לחלל הפה לא הספקתי לנשוף החוצה. עמדתי מולו כמעט נחנק. לא יכולתי להוציא מילה.

   "ז'אק ברל, תראה לי את הידיים שלך."

   שלחתי את הידיים הדקות שלי קדימה, הן היו ריקות. על פניו נסתמנה הבעה של אכזבה.

   "למה היה לי הרושם שהחזקת סיגריה ביד?" הוא שאל בערמומיות.

   כאן כבר לא יכולתי להתאפק יותר ואמרתי: "למה אדוני חושב שהייתה…" ומנחיריי ומפי התגלגלה כמות אדירה של עשן אל תוך פרצופו חמור הסבר של מיסייה שארל.

   הוא השתעל וכמעט נחנק. הורחקתי סופית מבית הספר. כשבאתי עם מכתב הרחקה סופי לאבא הוא התעצבן כל כך, עלה לחדר שלי ושבר את התמונה של מוריס שבלייה שהייתה מונחת על שולחן הכתיבה שלי. אחר כך הוא ירד במדרגות ובחמת זעם תפס אותי בזרוע ושאל: "מה יהיה אִתך, מה אתה רוצה להיות?"

   ואז בפעם הראשונה אמרתי: "זמר, אני רוצה לשיר."

   אימא, שהגיע בדיוק מחדר האוכל, החווירה כמתה. אבא היה אדום כולו. הוא אמר: "החיים זה לא וודְביל, ז'אקי. נו ליזט מה את אומרת על זה. שחקן הוא רוצה להיות, זמר. יותר טוב ילדה זונה מילד זמר. מחר בבוקר אתה הולך לעבוד אצלי במפעל. שם תוכל לעשן בהפסקות כמה שאתה רוצה."

   מאז אני מעשן חמש קופסאות סיגריות ליום, "גולוואז", אבא והדוד לא ידעו שהם האשמים העיקריים בזה שהתחלתי בכלל לעשן. הריח הטוב של הטבק שלהם שפשה בכל הבית הוא שגרם לי בכלל לנסות סיגריה.

   הייתי בן שבע עשרה כשהתחלתי לעבוד במשרד שבמפעל של אבא. כל בוקר הייתי עובר מול הפסל של המדונה שמחזיקה את ישו הקטן בכניסה למפעל ונד לה לשלום. עבדתי משמונה וחצי עד אחת בצהריים. יצאתי להפסקת אוכל ועישון לחצי שעה וחזרתי לעבוד עד שש, איזה שעמום, בּלה-בּלה-בּלה.

   לבשתי חליפה אלגנטית והייתי מן קניין כזה, אחראי על קניית חומרים למפעל. קניתי כל מה שהמפעל לא היה צריך בכלל, אבל בסוף החודש הראשון שלי קניתי גיטרה קלאסית יקרה. ראיתי שזה הולך לי, אז בסוף החודש השני קניתי טייפ סלילים חדש על חשבון המפעל ופסנתר.

   כשהביאו את הפסנתר הביתה בשעות היום, אימא שלי פחדה לתת לפועלים להיכנס. הם אמרו לה שזה רק פסנתר אין מה לפחד, אבל היא ייבבה להם שאבא שלי יהרוג אותי אם הוא יראה את הפסנתר. היא חסמה בגופה את הכניסה, והפועלים התעצבנו והשאירו את הפסנתר בחוץ.

   כשאבא שלי בא הביתה הוא שאל: "מה עושה פסנתר ליד הדלת?"

   אימא אמרה בקול חנוק: "ז'אקי קנה, אבל אני רוצָה אותו. שנים כבר לא יצא לי לנגן."

   אבא ופייר הכניסו את הפסנתר. כשבאתי הביתה ראיתי את הפסנתר בסלון. אימא שלי הביטה בי במבט קודר, ואבא שלי אמר: "הפסנתר הזה נשאר, אבל, זה הפסנתר של אימא ורק היא, אני מדגיש, רק היא תנגן עליו. ואתה עוזב את הרֶכֶשׁ ממחר. אני אדבר עם אמנד שיעביר אותך למחלקת שמירת קשר עם לקוחות קבועים, אולי שם לא תעשה כל כך הרבה נזקים. אמנד אומר שאתה טוב במגע עם אנשים, שהפועלים במפעל אוהבים אותך; אתה משחק אִתם כדורגל בשעות הפנאי ואתה טוב בזה, נו אז נראה אותך מתרגם את זה למשהו קצת יותר רווחי."

   עברתי למחלקת "שמירה על לקוחות קבועים". בקדנציה הקצרה שלי אבדו למפעל שישה לקוחות שמנים, ביניהם שני מפעלי אריזה גדולים. אמנד בן-דודי כבר התרגל אליי. הוא התייחס אליי כאל הוצאה מוכרת. הייתי מטייט על פנקסי החשבוניות מיני שורות שיר ולפעמים הייתי כותב גם סיפור קצר. אמנד היה עובר על פניי במסדרון והיה אומר: "ז'אקי, כשתתחיל לעבוד תודיע לי, שנדע כמה זה יעלה לנו." בּלה-בּלה-בּלה.

   אבא קיבל שבץ והפסיק לחלוטין להיות שותף פעיל במפעל. גם ואנסטה דודי היה בא לשם רק אחת לשבוע, וכל גורלי הופקד בידיים השמרניות וההישגיות של אמנד, הבן-דוד. לאט לאט נכנסתי למצב של דיכאון. אכלתי מעט וכמעט לא דיברתי. כשהייתי הולך בבוקר למפעל, רגליי התקשו לשאת אותי. הייתי פוסע צעד קדימה וחולם שאני הולך בעצם שני צעדים אחורה. ישבתי במשרד כמו מומיה. אמנד בא לדבר עם אבא. הם החליטו שהפלמית שלי איומה כל כך שהיא יוצרת אצל הלקוחות אנטגוניזם ומעוררת בושה.

   "נשלח אותו לפלנדריה למספר שבועות ,לסניף הקטן." פסק אבא. "הוא יעבוד בסניף הקטן ונקווה שישפר את הפלמית שלו."

   טיול זה היה אחד משיאי השעמום עד עתה. הפכתי אדיש לכול, בשל המונוטוניות של העבודה הקשורה באיגרות חוב. כעבור חמישה שבועות חזרתי הביתה, מבלי להודיע לאף אחד. פשוט נחתתי בבית. אבא היה חלש, והרופא אסר עליו להתרגז, ואימא הביטה בי במבט המוכר שלה של "גברת מה צריך לעשות" ולחשה לעצמה: "הלך הפלא," בייאוש. כשראיתי אותם ככה, אמרתי לעצמי שאלך למפעל.

   קמתי בבוקר ולקחתי את הגיטרה שלי והלכתי למפעל. אמנד לא אמר מילה. כשבאתי למפעל ראיתי שחלק גדול מן הפועלים חסר, שאלתי את הפועלים שהיו מה זה צריך להיות. הם אמרו שפייר אחי הכניס מכונות חדשות למפעל ובעִקבות השִׁכלולים פוטרו הרבה עובדים. רתחתי מזעם, טיפסתי במדרגות אל המשרדים והתפרצתי למשרד של פייר.

   "למה פיטרת את האנשים המסכנים האלה שעבדו אצלנו כל כך הרבה שנים?" צרחתי עליו. "אין לך לב? אתה לא מרחם עליהם? ומה יהיה על הקבוצה של המפעל?"

   הוא שקע בכורסה שלו וחייך בעצבנות.

   "אל תשחק אִתי עכשיו בברוגז, תענה לי באיזו זכות לקחת לאנשים האלה את הפרנסה שלהם?"

   פייר קם ואמר: "בזכות זה שאני או אבי הם אלו שנתנו להם את הפרנסה הזאת. ויותר מזה נֶלי הקטנה והאדומה שלי, לך, ורק לך, יש חלק בהידרדרות ההדרגתית של המפעל. נכון, קנינו מכונות חדשות וצריך פחות כוח אדם. אבל לוּ היית שומר, רק שומר, אני לא מדבר על ליזום ולהוסיף, רק שומר, על הלקוחות הקבועים שעזבו אותנו כנראה בגללך, אולי לחלק מן האנשים המסכנים הללו שאתה כל כך מרחם עליהם, הייתה היום עבודה. אבל במקום זה יותר פשוט לשבת במשרד, לחלום, או לכתוב שירים על הארץ השטוחה. ז'אקי, במקום לשמור על הקבוצה של המפעל, היית צריך לשמור קצת יותר על המפעל."

   הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. רצתי למשרד שלי שהיה ריק, חטפתי את הגיטרה וברחתי הביתה.  

       

        

 

 

  

 

 

27 תגובות

  1. אילו היה זמר השנסון האהוב עליי ז'אק ברל, חי כיום – היה ב-8 באפריל בן 80, אצל חז"ל – גבורות. הוא נולד ב-1929, אך נפטר מסרטן הריאות בן 49 בשנת 1978. אדם שחי את החיים בשריפה ובאש יוקדת. בער באש היצירה.

    הנובלה "ז'אק" הקרויה כאן "ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית", חלקים ממנה פורסמו ב"מעריב" ובכתב העת "עמדה". אחר כך כונסה בספר בהוצאת "גוונים" ב-1998. לאחר מכן עובדה על ידי השחקן ואמן הבמה שהוא גם זן מאסטר, כותב שירים וטקסטים וחבר כאן בבלוגייה שלנו – גיל אלון – למחזה כשהבמאית הלנה קורקין ואני מעבדים איתו את מסלול חייו של ז'אק ברל המופלא. גיל גם שר באופן מרגש את ברל בתרגום לעברית באותה מונודרמה. הניהול המוזיקלי היה של רפי קדישזון. גיל חזר מחו"ל (כמו בשיר) הרבה חו"ל, והוא מתעתד בקיץ לחדש את המונודרמה "ז'אק" המבוססת על הנובלה הביוגרפית הזו שאני מתכוון לפרסמה מעכשיו בחלקים עד תומה. מקווה שתיהנו, רני.

    לינק לחלק הראשון:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=10674#post10674

    לינק לחלק השני:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=10739#post10739

    • חנה טואג

      מרתק ,רני, אותנטי ומלא הומור ,אהבתי מאוד

      • חנה, שבוע טוב. מיהרת לקרוא ולהגיב. תודה לך.

        • חנה טואג

          חיפשתי משהו מענין, נכנסתי ,נסחפתי קראתי בנשימה אחת ,רני

          • חנה שימחתיני. הנה ז'אק ברל מקדיש לך את השיר הידוע שלו על קרובתו רוזה. הוא כל כך דלוק עליה שאת כל שיעורי הלטינית הוא מכופף להטיית שמה.

            http://www.youtube.com/watch?v=v6rLLE48RL0

            "אח, אח, רוזה רוזה רוזה רוזה – את אהובה שלי", שר זמר אחר, משלנו, ישראלי. איזה טנגו יפה ומיוחד של ברל. מקווה שתיהני. רני.

    • D'ailleurs, j'ai horreur de tous les flons-flons!
      עד עכשיו לא נכנסתי לפוסטים על ז'אק שהרי יש לי אותו בספר. אבל נורא שמח פה בתגובות!
      אז אני גם אביא מתנה – ג'סי של קרלי סיימון בהשראת מאתילד האחת והיחידה.
      http://www.youtube.com/watch?v=kGVy_XDCd9c

      • לי, איזה יופי של שיר של קרלי סימון. איזה כיף. איזה עיבוד!

        הנה שיר "הביישנים" המקסים של ברל. הביישנים חולמים שהם שפן. עומדים עם המזוודות בכל יד בלב התחנה, העיר, נבוכים, מפוחדים, נאנחים, משתוקקים, מזדקנים ומתים עם מזוודה על הלב. רני

        http://www.youtube.com/watch?v=tzkt8Mn361Y

        • איזה יופי. l'ombre sombre…
          אגב, הצרפתית שלי החלידה. מה שלום שלך?
          ואני נורא שמחה שאהבת את השיר של קרלי סיימון.

          • ברל אוהב את החרוז הזה. משהו ממנו יש גם ב"על תעזביני", בסוף. לגבי הצרפתית שלי, נו, זו מעולם לא הייתה נפלאה ורהוטה; אבל בשנים האחרונות החלידה שבעתיים. עם זאת, אני מתכוון לשפשף אותה היטב כי יש בדעתי לכתוב נובלה על ז'ילבר בקו. ומה שלומך? רני.

          • נובלה על ז'ילבר בקו! איזה יופי!
            שלומי טוב. ואני רוצה להכיר לך את פרנסיס קברל – בן זמננו אבל לדעתי ראוי לתואר שנסונייר.
            http://www.youtube.com/watch?v=85lKsSCZm4k

          • כמה אהבה, אימא'לה! עבר-הווה-עתיד. איזה שיר יפה. קברל (ברל) שימי לב לסוף השם, ראוי בהחלט לשאת את התואר שנסונייר בגאון. תודה על ההפניה. אולי ניפגש ונדבר. שנים לא התראינו הנה הנייד שלי: 0522-777289. רני

          • avec plaisir.
            שלחתי לך SMS.

  2. חגית גרוסמן

    אני מקוה שהפוסט הזה יגרום לקוראיו לרוץ לקנות את הספר משום שהקריאה בו היא תענוג אמיתי כאשר אוחזים בספר עצמו ומתכרבלים איתו במיטה. כריכתו לבנה וניתן להשיגו גם בצומת ספרים בדיזנגוף סנטר.

    • חגית הנפלאה, תודה על ההמלצה. לא ידעתי שהספר מצוי ב"צומת" – חלפו שנים. הנה ז'אק ברל מספר לך שהוא הכי מאושר ומגורה כי מתילד (יעני מתילדה שלו) חזרה. המיטה עומדת לבעור הלילה. רני

      http://www.youtube.com/watch?v=3uns_cTgOU8

      שבוע טוב. רני

  3. זרע הפורענות ("גולוואז") נזרע במיסה של יום ראשון, מה שהוביל לסופו המר בגיל 49. אבל בינתיים, כל כלבי הים צוחקים למקרא מעשי הקונדס של ז'אקי.

    ולך, רני, מנעד כתיבה מן העצוב והמרגש עד למחוייך והקורע מצחוק.
    שאפו!

    • שחר-מריו, משורר ואיש יקר. כיוון שאתה יודע לנתח כל כך נפלא תופעות חברתיות-פוליטיות המשפיעות על חיינו, במאמרים הקצרים שאתה מפרסם כאן בבלוג, ומפני שדעותך הסוציאליסטיות-מתונות ערבות למוחי, אני מקדיש לך את שירו המאוחר של ז'אק ברל על ז'אן ז'ורס. וכדי להזכיר לכל מאן דבעי מי הוא היה, הנה אינפורמציה עליו:

      ז'אן לאון ז'ורס (בצרפתית: Jean Léon Jaurès) ‏(3 בספטמבר 1859 – 31 ביולי 1914) היה מנהיג סוציאליסטי צרפתי, מראשוני הסוציאל דמוקרטים, אשר בידל את מפלגתו מאלו התומכים במלחמת מעמדות מהפכנית ובקומוניזם דוגמטי.

      נולד בעיר קסטר במחוז טרן בצרפת, הוסמך לפילוסופיה ב-1881, לאחר שלימד פילוסופיה במשך שנתיים בבית הספר התיכון בעיר אלבי במחוז טרן, הרצה באוניברסיטת טולוז. ז'ורס נבחר לראשונה לאספה המכוננת הצרפתית מטעם המפלגה הרפובליקנית בשנת 1885 והיה החבר הצעיר ביותר בבית המחוקקים. לאחר שנכשל בבחירות בשנת 1889 שב ללמד פילוסופיה בטולוז, וגילה עניין באירועים המוניציפליים, ובין היתר היה ממקימי הפקולטה לרפואה באוניברסיטה. בתקופה זו עבד על שתי תיזות לקבלת הדוקטורט, האחת מהן "מקורות הסוציאליזם הגרמני מלותר, קאנט פיכטה והגל". בשנת 1890 הכריז לראשונה על היותו סוציאליסט.
      ב-1892 אירעה שביתת כורים בעיירה קרמו במחוזו, טרן. עילת השביתה הייתה בחירתו של פועל סוציאליסטי בשם קלביניאק לראשות העיר, וסירובו של בעל המכרה לשחרר אותו מעבודתו על מנת שיוכל למלא את חובותיו. המשמעות הייתה ברורה – כי על מנת להעניק לעובדים את זכויותיהם באופן מלא, יש לתת זכות בחירה מעבר לזכות הבחירה הפורמלית. ז'ורס ניהל מאבק זה, וכתוצאה מכך נכנס לפרלמנט בבחירות ב-1893. למרות שלא הצליח להבחר שוב בבחירות בשנת 1898 הפכו אותו נאומיו בפרלמנט לכוח מכריע בפוליטיקה הצרפתית, ולדמות מרכזית בחוגי הסוציאליסטים. הוא ערך את העיתון "הרפובליקה הקטנה", והיה אחד ממגיניו הבולטים של אלפרד דרייפוס, היהודי שהואשם האשמת שווא בריגול לטובת גרמניה, דבר שהביא לשערוריה אשר גרמה למשבר עמוק בין הימין והשמאל בצרפת. ז'ורס הצטרף לאמיל זולא ועמד בראש מחנה מגיני דרייפוס, כנגד אנשי הימין האנטישמים.
      ב-1899 ביקש ראש הממשלה הצרפתי ולדק-רוסו להרחיב את בסיס ממשלתו, וזאת על מנת לאחד את השורות, ולרפא את פצעי פרשת דרייפוס. לשם כך פנה אל הסוציאליסט אלכסנדר מילרן, והציע לו תיק בממשלתו. על אף שז'ורס הוביל בשיתוף פעולה עם גורמים "בורגניים" בפרשת דרייפוס, עד מילרן לא קיבל אף סוציאליסט צרפתי תיק בממשלה. להסכמת מילרן לקבל את התיק הייתה משמעות אידאולוגית מרחיקת לכת – נטישת הרעיון של מהפכה, והבנה כי השינוי המיוחל יכול לבוא באמצעים של שיתוף דמוקרטי בשלטון. ז'ורס, אם כי בהסתייגות מסוימת, הסכים לצירופו של מילרן לממשלה. הדבר הביא לפילוג במפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. הסוציאליסט ז'יל גד פרש והקים את "המפלגה הסוציאליסטית של צרפת" שהתנגדה לכל סוג של שיתוף פעולה עם השלטון הבורגני. ז'ורס הקים את "המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית" המתונה, אשר בנסיבות מסוימות הסכימה לשתף פעולה עם השלטון.
      ב-1902 שב לפרלמנט, ובמהלך שלטונו של ראש הממשלה קומבס הפעיל את השפעתו ליצירת גוש סוציאליסטי-רדיקלי שכונה "הבלוק". ב-1904 ייסד את העיתון "ל'הומניטה". ב-1905 בקונגרס בעיר רן, אוחדו מפלגותיהם של ז'ורס וגד, והפסיקו לשתף פעולה עם הרדיקלים, והסוציאל רדיקלים, ונודעו כסוציאליסטים המאוחדים. בבחירות הכלליות ב-1906 נבחר שוב, אך לא הצליח להוות מתחרה לרדיקל ז'ורז' קלמנסו, אשר הבטיח תוכנית רדיקלית, אך ללא כל אוטופיה מהפכנית באופק. תוכניתו של קלמנסו הצליחה להמעיט את השפעת הסוציאליסטים, ואת השפעת ז'ורס.
      בשנים אלו החל ז'ורס לראות את מטרתו העיקרית במניעתה של המלחמה, אשר נראתה באופק. ז'ורס האמין כי המלחמה הינה האסון הגדול של האנושות, וכי רק ברית הדוקה בין הפועלים בכל המדינות תוכל למנוע את המלחמה. עוד ב-1912 כינס ועידה בעיר בזל, בשווייץ בסמוך לגבול צרפת עם גרמניה. בוועידה נכחו סוציאליסטים מארצות רבות ביניהם קייר הארדי ואוגוסט בבל. הוועידה הכריזה על נכונות לכל קורבן על מנת למנוע את המלחמה, והסתיימה בנאום מרשים של ז'ורס.
      במרס 1913, בצעד המנוגד לחלוטין לתפיסת עולמו של ז'ורס, האריכה הממשלה הצרפתית את גיוס החובה משנתיים לשלוש שנים. ז'ורס נאבק כנגד חוק זה במלוא כוחו, והציע לבסס את הצבא על בסיס עממי של צבא מילואים המגויס בשעת חירום. במאבק זה "סומן" על ידי הימין כבוגד, וכאנטי-פטריוט. עתה היה דגלו המאבק ב"חוק שלוש השנים" ובעוד אירופה כולה מכינה עצמה למלחמה, נאבק ז'ורס בכל כוחו כנגד הגורמים הלאומנים בצרפת כמו גם בארצות אחרות.
      ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד ביוני 1914 הניעה את גלגלי המלחמה, אשר נראה כי רק מאמץ אימתני יוכל לעצור אותם. ז'ורס לקח על עצמו משימה זו. ב-29 ביולי 1914 נועד עם מנהיגים סוציאליסטים, וביניהם קייר הארדי ורוזה לוקסמבורג בבריסל. על הפרק הייתה שביתה כללית של הפועלים בכל ארצות אירופה, במאמץ למנוע את המלחמה. ז'ורס חיבק בפומבי את הסוציאליסט הגרמני הוגו הסה במחווה של אחדות בין הצרפתים והגרמנים. לאחר מכן שב לפריז.
      ב-31 ביולי עת הגישה גרמניה את האולטימטום לרוסיה שמשמעו פתיחת מלחמה כוללת, ישב ז'ורס עם קבוצת חברים ב"קפה דו קרואסון" במונמארטר. תוך שאכל ארוחת ערב כשגבו אל החלון, הגיח צעיר, וירה בו פעמיים. הכדור הראשון החטיא את המטרה, אולם הכדור השני פגע בראשו של ז'ורס והוא מת במקום.
      המתנקש ניסה להמלט במכונית אולם נתפס על ידי העוברים ושבים. במשטרה הוא זוהה כראול ויליין, בן 29, בנו של פקיד בבית המשפט האזרחי בעיר ריימס, שלא הכחיש כי הוא שרצח את ז'ורס.
      הרוצח, שהיה מעורער בנפשו, נתפס להסתה הלאומנית והיה אחוז בלהט לאומני.
      לאחר הרצח הופצה גרסה כי השירות החשאי של הצאר הרוסי, "האוכראנה", הוא שעמד מאחורי הרצח, אך ככל הנראה הופצה גרסה זו לשם הסחת האחריות מהאחראים האמיתיים לרצח.
      מותו של ז'ורס הסיר את המחסום האחרון שעשוי היה למנוע את מלחמת העולם הראשונה. ב-1 באוגוסט 1914 הכריזו צרפת וגרמניה על גיוס כללי. הסוציאליסטים בשתי הארצות הצביעו בפרלמנטים שלהם בעד המלחמה. בצרפת הצטרף אף ז'יל גד לממשלה.
      הרוצח הועמד לדין רק לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919. הוא לא הביע חרטה במשפטו. הימין הצרפתי התגייס למסע תעמולה למען זיכויו, וחבר המושבעים, שהיה מורכב כולו מקשישים אנשי הבורגנות הצרפתית, קבע כי ז'ורס לא נרצח אלא "הוצא להורג" בהתפרצות של רגש פטריוטי. בעקבות החלטה זאת זיכה בית המשפט את הרוצח מחמת אי שפיות. הזיכוי גרם לגל מחאות והפגנות ברחבי צרפת.
      ז'אן ז'ורס נקבר ב-4 באוגוסט 1914, היום בו פרצה מלחמת העולם הראשונה באופן רשמי. בשנת 1926 הועברה גופתו לפנתאון של פריז בו טומנת האומה הצרפתית את גדולי בניה.

      הנה השיר "למה רצחו את ז'ורס". רני

      http://www.youtube.com/watch?v=2o75PGWI8gA

  4. חן קלינמן

    רני, חיכיתי בסבלנות להמשכה של הנובלה – והנה הגיע.
    אין לי ספק שלו ברל היה קורה בפלמית (ובוודאי בעברית) את הנובלה הזו הוא היה מתמוגג. אתה עושה לו שירות נהדר, הלוואי על כולנו.
    אני קורא, מתרגש וצוחק חליפות. כיף, פשוט כיף.

    • חן, משורר אמת ואיש יקר. תודה לך על המחמאות ועל כך שאתה עוקב אחר פרקי ברל. רני

      הנה השיר שכתב ברל לחברו הטוב ביותר שלצערי מת אף הוא צעיר מסרטן ומהווה דמות מפתח גם בנובלה בהמשך הפרקים – "ז'וז'ו".

      הם שרים ביחד אפילו מתחת לאדמה:

      http://www.youtube.com/watch?v=tDi5TyWG-9o&feature=related

  5. כתיבה מצויינת ותוססת. זה גם טבעי לכתוב בחיבה וחיוך על אנשים אהובים על כל חסרונותיהם האנושיים. כמה מפותלת דרכם של הרגש והכשרון.

    • אסתי ג' חיים

      רני,
      שאנסונים אהובים עלי, וברל אהוב במיוחד. כמעט מפחיד לשמוע אותו שר, מתמסר למילים , למוסיקה ולקהל."מתאבד" על הבמה.
      הצלחת ללחלח את הביוגרפיה היבשה ולנוע בין התוים האנושיים – המצחיקים ומהמרגשים כאחד, ולהפוך את ברל למישהו מוכר ואמיתי.

      • אסתי, משמח אותי מאוד שהגבת כאן בפוסט על ז'אק ברל. הרבה זמן לא דיברנו. מי שכותב שירים כאלה ובכמות כזאת, אי אפשר לא לאהוב אותו. זה מובן מאליו. על רבע מכמות השירים שכתב, הייתי אומר שהוא גאון יצירתי. הנה אני מקדיש לך את "פאנֶט", אחד מן השירים הרומנטיים ביותר של ברל, כמו "אל תעזביני" הידוע, אבל יותר סיפורי. לפנינו על החוף המשולש הרומנטי הנצחי, ומי נשאר לבד? נו מי?

        הנה:

        http://www.youtube.com/watch?v=yphOFqm98iQ

    • אסתי ג' חיים

      רני,
      שאנסונים אהובים עלי, וברל אהוב במיוחד. כמעט מפחיד לשמוע אותו שר, מתמסר למילים , למוסיקה ולקהל."מתאבד" על הבמה.
      הצלחת ללחלח את הביוגרפיה היבשה ולנוע בין התוים האנושיים – המצחיקים ומהמרגשים כאחד, ולהפוך את ברל למישהו מוכר ואמיתי.

    • גרא, איזו הערה מחממת לב. לך אני מקדיש את שירו המאוחר של ז'אק ברל והפילוסופי מכולם, "אני מגיע", "אני בא", מעין דיאלוג עם הזמן החולף ועם המוות כמובן. "לא עשיתי דבר מלבד להגיע אליו". (אל המוות) שר ברל. אולי האקזיסטנציאליסט המיואש הזה היה צריך לעבור איזה קורס בתורות המזרח אצלך ואצל גיל אלון. הנה:

      j'arrive

      http://www.youtube.com/watch?v=cLgZUmbDFo4

  6. תמי קאלי

    קצב הכתיבה שלך, רני, מביא את התזזית הבוערת בדמותו של ז'אק ברל.
    העקשנות שלו להיות זמר, הפסנתר, הגיטרה, המפעל…
    הזכיר לי את ג'ורג' אליוט הרקדן שהתעקש להיות אמן למרות אביו הקשוח והמזלזל בכשרונו..
    ריח הגולואז כריח הבשם. אהבתי את הקירבה שנוצרת במהלך הקריאה עם ז'אק….

    • תמי, תודה לך. רק המתעקשים באמת שורדים, אפילו בפסגה; אפילו עם המון כשרון ועוד תראי בהמשך הנובלה עד כמה את צודקת ועד כמה הוא התעקש. מי שבא, אפילו הוא אמן גדול ברוך כשרון, ואומר לך, יצא לי, להתפלק לי, לא יודע – פתאום ככה נהיה, סובבתי את הראש וזכיתי פתאום בפרס נובל, תדעי שהוא עושה מניפולציה מהסרטים עלינו. זה שלא רואים או מריחים את הזיעה כי התקלחנו, זה לא אומר שהיא לא שם, שהיא לא קיימת.

      הנה שיר "הגוסס" שעושה חשבון עם כל קרוביו. שני סרטונים, אחד בהופעה חיה והשני עם כתוביות באנגלית. הסרקזם המריר והקורץ של ז'אק ברל

      http://www.youtube.com/watch?v=oahZaAtyKqs&feature=related

      http://www.youtube.com/watch?v=TbhvoYYIdnQ&feature=related

      • הי רני,
        לי הפנתה אותי לכאן, והיא יודעת למה. למרות שגם אני קראתי את הספר במלואו, לעולם לא אוכל לסרב לעוד מעט ז'אק. יש לי המון סיפורים, אז אשמור אחד לכל פרק.
        הנה, בדיוק אתמול, הייתי סוף סוף בהופעה של שלומי שבן, ובזמן שישבנו במועדון והמתנו ניגנו ברקע תקליט אוסף (או הופעה) של ז'אק ברל, וכשנגמר, לא שמו לב או לא רצו, ולא החליפו אלא נגנו שוב מההתחלה, כמו שאני אוהב. אני לא יודע אם זאת הבחירה של המועדון או של שלומי שבן להשמיע את ברל כמוסיקת חימום אבל מאד משמח אותי שזה עדיין קורה בשיא הטבעיות בשנת 2009. אז ישבתי ככה, קרוב לבמה (הריקה עדיין), עם כוס הבירה, מקשיב לברל ומנסה לדמיין, הנה הוא כאן על הבמה, שני מטר ממני, עומד ושר. אח, אח, איזה עונג.
        אחר כך, בזמן ההופעה, אולי בגלל המבוא, גיליתי פתאום כמה "ברליות" יש בהופעה של שבן, שהוא ספק שר ספק מספר, במילים משונות ועוקצניות, עם חיוך ממזרי וטונה של זיעה.

        עוד אני כותב כאן בחלון, וברקע פתוח דף הבלוג שלי ופתאום אני קורא "ברל". מה? בדיוק החליטה לקפץ הפרסומת לבית הספר לחינוך – בית ברל. ככה זה.

        תמשיך. תודה.

        • יעקב, תודה רבה לך על התגובה החמה והמפתיעה. תודה ספציפית על ההפניה וההארה באשר לשלומי שבן. מקווה שיש לך עוד סיפורים לספר לי לאורך הפרקים המתקשרים לברל. הנה בשבילך, שיר שאתה בוודאי מכיר, השיר האחרון של ז'אק ברל מתוך אלבומו האחרון. שיר אווירה. הוא מנסה למצוא קצת שלווה ולברוח מכל התרבותיות הכבדה והביקורתית של אירופה והמערב באיי המרקיז שכה אהב כמו פול גוגן לפניו.

          http://www.youtube.com/watch?v=KrM0QeXf7dU&feature=related

השאר תגובה ל רן יגיל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל