בננות - בלוגים / / ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית – 7
רן יגיל

ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית – 7

ז'אק ברל 7

 

עמדתי שם על הבמה, במועדון "שלושת החמורים", וראיתי את הבוז בעיני הצרפתים המתנשאים. הבלגי הבור בא לשיר בפנינו, המוקיון הזה. זכיתי לקריאות ביניים; מישהו קרא מהקהל, "זאת לא צרפתית," ומישהו אחר בעל קול נמוך ומגחך אמר, "שמישהו יוריד את החתיכת איכר הזה מהבמה, אני לא מבין, זה שקוראים למועדון 'שלושת החמורים', אומר שכל חמור יכול להופיע כאן?!" כשהמסך נסגר, הסתלקתי מן האולם תוך חמש דקות. קנטי ניצח. הכרזתי על תבוסה, אך לא על כניעה. חשתי שאני חייב להישאר, בפאריס קורים הדברים האמיתיים. סוזי לֶבְּרוֹ התלהבה ממני, שוב בעיקר מאישיותי ולא משיריי, כאילו שיש בכלל הבדל. היא נתנה לי להופיע אצלה במועדון שנקרא  "סולם יעקב". ציפיתי לטפס בסולם הזה עד האולמפיה. התחלתי להופיע קצת עם זִיזוּ בכל מיני מועדונים. הופעתי לסירוגין במועדון שנקרא "ז'נבייב" עם כישרון חדש ומעניין, בחור ארמני בן עשרים ותשע, שארל אזנבור. אחר כך קיבלתי הזדמנות נוספת להופיע ב"שלושת החמורים". הפעם הצרפתים המלומדים מחאו לי כפיים. אפילו קנטי אמר שאני בדרך הנכונה, בדרך לאולמפיה. הרומן שלי עם זיזו נמשך, אבל לא הצטלמנו יחד אף פעם. יום אחד קיבלתי מכתב ממיש שהיה כתוב בו בערך כך:

   "אנחנו מצטרפות אליך. תכין מקום, ביוני נבוא, שנטאל, פראנס ואני. מקוות שאתה לא מאוכזב ואוהבות אותך."

   מצאתי דירה ברחוב טחנת הרוח, דירה די מרווחת ונוחה. חשבתי לעצמי, כמה אירוני, דון קישוט של השנסון הצרפתי יגור ברחוב טחנת הרוח. הייתי מאוד רוצה לגלם ביום מן הימים את דמותו של דון קישוט. מיש הביאה איתה את המזל. קנטי הצליח להבריג אותי ביולי לאולמפיה, הופעתי שם עם אמנים נוספים וקצרתי הצלחה. נראה היה שהעניינים מתגלגלים לטובתי.

   יום אחד הופיעה זיזו ואמרה שהיא בהיריון ממני. לא היססתי לרגע. אמרתי לה שהיא חייבת לעשות הפלה. כמה שיותר מהר, יותר בטוח. בדמיוני ראיתי את שני הוריה הזעופים.

   "נעשה את זה בלי לספר לאף אחד." אמרתי לה והרגשתי שאני עומד להתפוצץ מבפנים.

   היא החווירה כמתה, חייכה אליי חיוך רפה, פרצה בבכי וברחה. באותו ערב הופעתי בלעדיה. נתתי יותר זמן על הבמה. לא יכולתי לישון כל הלילה. למחרת נסעתי לדירתה. היא לא הייתה. נסעתי אל הוריה. אביה פתח לי את הדלת. הסרתי את כובע הברט שלי ומיששתי את קצותיו במבוכה.

   "היא עשתה מה שצריך לעשות." הוא אמר, "ואתה יכול להסתלק עכשיו."

   "אני חייב לראות אותה לרגע." אמרתי.

   "אתה לא!"

   הוא התעקש וסגר עליי את הדלת. חיכיתי בחוץ ליד הדלת כמו כלב שעתיים וחצי. זה היה יום חם מאוד, מזל שהבאתי איתי כובע, חשבתי. בסוף הופיעה אימא שלה מקצה הרחוב.

   "מה אתה עושה פה?" שאלה, "לא גרמת כבר מספיק נזק?"

   איזה כישרון יש לי לסבך את עצמי רגשית בכל מיני רומנים רומנטיים כאלה, חשבתי. בתקופה ההיא חשבתי בעיקר על עצמי. שנאתי את הכנסייה והנתינה לזולת.

   "אני חייב לראות את זיזו." אמרתי.

   "אין לה מה להגיד לך."

   "מה אכפת לך, אני לא מבין. הרי היא ילדה גדולה, רק לרגע אחד בלבד, לשנייה אחת, זה הכול. אם היא לא תרצה לראות אותי, אני מייד הולך."

   "טוב תיכנס," היא אמרה בפנים זעופות.

   האב התעלם ממני ופנה לענייניו. עליתי לחדרה.

   "אם היא ישנה אל תעיר אותה." קראה האם אחריי בלחישה.

   "בסדר." לחשתי.

   כף ידי הונחה על הידית, לרגע היססתי, ואז פתחתי את הדלת. היא שכבה על המיטה ופניה מופנות אל הקיר. לא יכולתי להבחין אם היא באמת ישנה, או שהיא מתעלמת ממני במפגיע. האפשרות השנייה נראתה לי יותר. גררתי כיסא והתיישבתי בסמוך אליה. הנחתי את הברט על ברכיי, ישבתי ושתקתי. חשבתי לעצמי, כשאני יושב שם: זה יכול היה להיות פרדריק, הרי כל כך רציתי בן, לו היה נולד ודאי הייתי לוקח אותו לשחק כדורגל. אחר כך הייתי קונה לו שתייה קרה, ואני הייתי שותה בירה. והוא היה אומר, אבא היית קצת איטי בקפיצות לצדדים, אתה מזדקן. והדאבל-פס, זה כבר לא זה. ואני הייתי צוחק. לעזאזל, אולי זה היה פרדריק שם בבטן. ישבתי שם כמעט חצי שעה ושתקתי כמו דג מת. אחר כך מחיתי את הזיעה ממצחי וחבשתי את הכובע. התרוממתי בקושי מן הכיסא ויצאתי מבלי לסגור את הדלת אחריי. ז'אק, אמרתי לעצמי, אדם טוב אתה כבר לא תהיה. תמיד האמנת שמאחורי השירים עומדת אישיותו של האדם, אתה כותב שירים יפים מאוד, אבל איפה הם ואיפה אתה. למחרת כתבתי שיר, לא ידעתי שזאת תהיה נקמתה המתוקה של זיזו. "אל תעזביני" הפך לשיר הידוע ביותר שכתבתי. בהתחלה זה היה נחמד, שרתי את זה והקהל נמס. "אי אפשר היה שלא להאמין לו", כך כתבו העיתונים. אבל בעצם אני עזבתי אותה. אמרתי לעצמי ערב ערב, ז'אק, תראה איזה צבוע אתה. אתה עזבת אותה, ועכשיו אתה מייבב לקהל שהיא לא תעזוב אותך. רציתי להפסיק לשיר את השיר הזה, אבל הקהל לא היה נותן לי לרדת בלי "אל תעזביני". הוא פשוט לא היה מוכן ללכת הביתה. השיר התחיל לרדוף אותי. בהופעה האחרונה שלי באולמפיה לפני כחודשיים החלטתי לא לשיר אותו. נמאס לי. סוף-סוף זו החגיגה שלי, חגיגת הפרידה מהקהל. לא שרתי את השיר. בסוף הקהל קם על רגליו ומחא כפיים. הוא החל לצעוק, "אל תעזביני" ו"אם נדע לאהוב", אבל אני יצאתי עם החלוק שאני רגיל ללבוש אחרי ההופעה, והודיתי לקהל הנהדר שלי על חמש עשרה השנים הנפלאות שהיו לי איתו, ולא שרתי את "אל תעזביני". בסוף ההופעה קיבלתי פתק מזיזו. היא רצתה שניפגש. לא הלכתי לפגישה.

   כשמִישׁ באה לפאריס עם הילדות, היא כבר ידעה הכול. יכול להיות שבגלל זה היא באה. היא ישבה בסלון שלנו ואמרה לי שזה חייב להיפסק, והזכירה את העבר המשותף שלנו ואיך יכולתי לעשות לה את זה, וכמובן המסמך מלפני הצבא שבו הבטחתי שאני אנשא לה, ואנו נחיה יחד לעולמי עד. הוא הוכנס לשיחה יחד עם ההופעה במפעל ולמי בעצם אני חב את הצלחתי? הייתי חייב לעצור את זה. יצאתי לסיבוב הופעות של חודש עם קַתֶרִין סוֹבַאז', פִילִפּ קְלֵי ודַארְיוֹ מוֹרֶנוֹ, כתבתי לה מכתב מהדרך:

   "את הדברים האמיתיים ביותר, קשה לי להגיד בעל-פה. אני כותב לך אותם בשיר או במכתב, מיש. אני מתחנן לפנייך שתסלחי לי על העוול הבלתי מוסרי שעשיתי לך; יותר מכך, על השקרים ששיקרתי. כפי שאת מכירה אותי, אני בוש נורא, אם כבר החלטתי לכתוב לך בצורה כזאת. מיש, אני צריך להיות אדם יותר טוב, טוב כמעט כמוך…" – אז ידעתי להתחנף, אה? – המכתב הסתיים בצורה פתטית, משהו עם לילה ארוך המגיע לסופו, אבל מה שחשוב זה הימים, ובתחילתם השחר, "השחר ימצא אותנו חבוקים ואוחזים זה בידו של זו." חתמתי: "הארוס החדש של גברת ברל" – גרפומניה טוטאלית, אבל זה עבד.

   נסענו יחד למרוקו לחופשה, והכול חזר להיות כפי שהיה. אם לומר את האמת, איך אמר קנטי – "אני והאמת חברים", את אהבת חיי האמיתית עוד לא פגשתי. זאת ההרגשה שלי. קשה לי להסביר את זה, אבל זאת עובדה. אני חש את זה באוויר. היא תבוא, אהבת חיי האמיתית. זה עניין של זמן. זה באוויר, אני מרגיש את זה.

   התקליט הראשון שלי יצא, שמונה שירים שהייתי בטוח שהם יצליחו. לא הסכמתי להכניס טיוטות ראשוניות לתקליט, גם של שירים טובים. שמונה שירים, וזאת הביקורת ב-55':

   "אנחנו מציעים לז'אק ברל לקנות כרטיס הלוך לרכבת הבאה היוצאת לבריסל."

   זהו. לא מילה יותר.

   אין סוף למסֶכֶת ההשפלות. קנטי אמר לי שאני טיפש, הייתי צריך להכניס שירים נוספים: "החומר החדש חזק יותר."

   הוא התייחס אל השירים שכתבתי כמו לקופסאות קרטון. אבל בדיעבד אני יודע שהוא צדק. הייתי מדוכדך מאוד במשך שבועיים. אחרי הפרשייה הזאת, נסעתי להופיע באלג'יריה. שם הכרתי את ז'וז'ו, החבר הכי טוב שלי. הוא סיפר לי בדיחות וחיקה את אדית פיאף. הוא אמר שהיא שרה ומרעידה את הקול כאילו שבחוץ יש שלושים מעלות מתחת לאפס, והקול רועד מקור, ואז הוא חיקה אותה. בחיים שלי לא שמעתי חיקוי כל כך מצחיק של פיאף, לה לה לה לה מילוֹרד, לה לה לה לה מילוֹרד. זה היה גדול, ואחר כך הוא חיקה את בראסנס עם הקול הנמוך והמשונה, ואת שתי האצבעות הוא שם על השפה העליונה במקום שפם, זה היה כל כך סרקסטי וגדול. מעניין אם הוא יכול לחקות אותי?

   התקליט נכשל, אבל התחלתי להצליח בהופעות חיות. הייתי מאוד דרמטי ודינאמי. אהבו אותי באלג'יריה, במרוקו, באמסטרדם, בפאריס; אבל איפה שנאו אותי? איפה לא יכלו לשאת אותי? בבריסל כמובן. אין נביא בעירו, ועוד נביא שלא מפסיק לצחוק על הפלמים כל הזמן. בבריסל קיבלו אותי בשנאה, ואחר כך ביראת כבוד, אבל אף פעם לא מתוך אהבה אמיתית. בראסנס אמר בהופעה האחרונה שלי באולמפיה, שאת אלה שאני מבקר אני בעצם הכי אוהב, יכול להיות שהוא צדק, יש בזה משהו. בדומה לנגן ג'ז, יש לי לילות טובים שאני מרגיש שנתתי הכול על הבמה, ויש לי לילות רעים, כשאני מתעייף וחושב לעצמי, ז'אק, תחפש איזו קופסת קרטון ותיכנס אליה. יום אחד קיבלתי טלפון מז'אק קנטי, הוא אמר לי: "ז'אק, תפתח מהר רדיו."

   רצתי לפתוח.

   השדרנית אמרה: "ובמקום השלישי במצעד הלאומי… מי אם לא," ואז נשמע מין רעש עמום והיא אמרה, "אנחנו איתכם, תנחשו."

   אז צלצל איזה בן-אדם שאמר "אם נדע לאהוב".

   היא אמרה: "נכון, תשובה נכונה, אתה זוכה בתקליט וחולצה," וכל אותו זמן קנטי היה על הקו, ואני צעקתי לה לתוך הרדיו: "תני לו גם וילה, וילה עם בריכת שחייה למאזין הזה, תני לו גם אוטו," ואז נשמע מין גונג עמום והשמיעו את "אם נדע לאהוב". זה היה מִפנה אמיתי בקריירה שלי. מקום שלישי במצעד הלאומי. מכאן החלו לרוץ להיטים בזה אחר זה.

   "אתה רואה," צעקתי לקנטי לתוך השפופרת, "אתה רואה שזה בא. אני ידעתי. ז'אק קנטי," צרחתי, "תגיד לי אתה, מי יתקשר מעכשיו למי? אתה אליי או אני אליך?"

   הוא צחק מעבר לקו.

   "עכשיו אני אתן לך להתקשר אליי הרבה," צעקתי, "ז'אק יצא, הוא יהיה בעוד כשעה, הוא כרגע עסוק, קָנֶט מי? קנטי? אתה תתקשר אליי עד שהאצבע שלך תנשור מן החוגה. איזה יום!"

   הוא שוב צחק מעבר לקו. עזבתי אותו על הקו. יצאתי החוצה והתחלתי לרוץ ברחובות פאריס, רץ וקופץ, קופץ ורץ.

   קנטי סידר לי הופעות עם סוּרִי ופייר דּוּדָן באמסטרדם. כבשתי שם את הקהל. שם מתו עליי. בבוקר שלפני ההופעה נסעתי עם ז'וז'ו לנמל. עמדנו שם והבטנו על הגלים האפורים. סיפרתי לז'וז'ו איך אבי היה מסרק לי את הקרקפת עד שכמעט הייתה יוצאת מן המקום. השיער היה שוכב שטוח על הצד, והקרקפת הייתה אדומה. הייתי לבוש כמו איזו סוכרייה על מקל. כך היינו נוסעים עם כל המשפחה ברכבת אל הפסטיבל בקנוקה לה זוט. הייתי מביט מן החלון על הגלים הרחוקים של הים הצפוני מלאי הסכנה, שמשפחתי הבורגנית שמרה עליי מפניהם. הייתי יושב שם במחלצותיי ומתפלל שהים יגאה ויציף את הרכבת, הים צפוני. המים הקרים והאפורים נראו לי מושכים כל כך, וככל שהתקרבנו אליהם יותר, ידעתי, כמו בכל שנה, הם יבואו, הם יופיעו. והם באו בספינות עץ גדולות מרחוק, ויקינגים ענקיים בגובה חמישה מטרים שציפורי טרף מקננות להם בתוך הזקנים העבים, ואני התרגשתי נורא; והם צעקו כמו חיות על הים ושרו שירים גסים, ורכבו על כרישים כסופים וגדולים שעשו כל מה שהם אמרו. אבל כשרחקנו מעט מן החוף והרכבת נעצרה בהדרגה, הם נעלמו באחת, כאילו לא היו, כאילו כל זה היה רק חיזיון. אבל בכל שנה הם שבו שוב, באותה נקודה, ברגע שראיתי את הגלים הראשונים של הים הצפוני.

   "בוא," אמרתי לז'וז'ו, הוא הביט בים. "בוא," אמרתי, "נלך, אני חושב שיש לי רעיון לשיר."

   והוא אמר: "עוד שיר?"

   ואני אמרתי: "רק רעיון, זה עוד לא מגובש."

   "על מה?" הוא שאל.

   "על נמל," אמרתי, "שיר על נמל."

   ב-57' יצא התקליט הראשון שלי בארצות הברית, בחברת "סי-בי-אס". אבל ככל שהפכתי זמר טוב יותר, ככל שההצלחה האירה לי פנים, הפכתי אב גרוע יותר. בעיתונים הצהרתי כל מיני שטויות שאני נשבע בחיי אבי ואמי המתים ובחיים שלי – שמי כמוכם יודע שהם יקרים לאגואיסט מטונף כמוני יותר מלכל אחד אחר – הצהרתי שהאדם החשוב ביותר בחיי זה אני, יותר ממשפחתי, וישר כמו איזה אינטלקטואלצ'יק טוב הצמדתי לעניין תיאוריה. אמרתי שאבּהות זה דבר שלא קיים, שאבא בורגני בא הביתה עייף, קורא עיתון, צועק על הילדים והולך לישון. אבּהות לא קיימת – רק אימהות, הצהרתי. מי אני לעזאזל שאצהיר הצהרות כאלה, הרי זו פילוסופיה בגרוש, זה שקר מוחלט, אני מוכן להישבע לכם שוב ושוב שזה שקר מוחלט. והכְּתַבְלָבִים המסריחים ישבו ורשמו הכול. אני יודע שאתם לא תאמינו לי, אבל על ההצהרות היהירות האלה אני מצטער עד היום. אני לא פוחד מאלוהים, אני פוחד מעצמי. אני פוחד שהשתן עלה לי לראש, בכלל אני פוחד ולא יודע למה. ואני הייתי מגעיל אליהן, אלוהים שגר על גגות פאריס יודע שאני הייתי מגעיל אל שלוש הגרציות שלי: למיש, לשנטאל, לפראנס, שאני חב להם הרבה, שאני חרא, טינופת שלא יודע להתנהג, ורק שר; בעיקר על עצמי ועל איזה עוול שעשו לי ההורים והחברה. אני הרי מעולם לא השתתפתי במשחק הזה שנקרא הורות. אני זר לזה. בגדתי אלף פעמים במיש עם כל מינֵי, והמריבות האינסופיות, והקורקטיות שלה. היא הייתה מוכנה לשאת הכול. אישה מחושבת שכמוה. שוב אני מאשים אותה, למה לא – זה קל. אז היא עזבה אותי. נכון, מעולם לא התגרשנו, אבל ב-58' נמאס למיש מכל העניין. אפשר לומר שבמו ידיי גירשתי אותן מפאריס והן חזרו לגור בבריסל.

   השנה ב-67', לפני כמה חודשים, היא שלחה אליי את שנטאל, בתי הבכירה. היא הייתה גרועה בלימודים, אז שלחו את הנערה בת החמש עשרה לאבא שידבר איתה. היא אמרה לי שהיא רוצה להיות רקדנית. במקום לתת לה נאום שהיא צריכה ללמוד, לקחתי אותה לראות איפה אבא עובד. לקחתי אותה לראות את עסקי השעשועים ואיך עושים כסף. רק לא להיות כמו אבא שלי, רק לא להיות כמו אבא שלי, חשבתי. הכרתי לה את ז'ילבר בּקו ויחד העברנו ערב שלם, היא שתתה והשתכרה. לא עברו יומיים ואבא שלי יצא ממני. כעסתי עליה שהיא לא מכינה שיעורים וסידרתי לה עבודה בבית חולים ציבורי בחופשת הקיץ, כדי שתתרום קצת לחברה. אני רומן, אמרתי לעצמי, ז'אק אתה גרוע מרומן ברל, אתה צבוע; וכאשר היא התלוננה איפה האבא של הערב הראשון, איפה ז'אק, ניסיתי להתנער ממנה בכל מיני תירוצים. ובאשר לריקוד אמרתי לה משפט איום, אמרתי לה: "במשפחה שלנו יש מקום רק לאמן אחד, וזה אני." ישו מריה, אני, ככה אמרתי. יצאתי יותר גרוע מאבא שלי. הוא היה איש קשה ועקבי, אבל אני צבוע.

   במרץ 58', חודש אחרי שנסעה לבריסל, כתבה לי מיש: "אני שמחה לבשר לך, ואני מקווה שאתה בסדר ושאתה יושב, שאני שוב בהיריון."

   אתם זוכרים את המימרה: "שלשלאות הנישואין כל כך כבדות שצריכים שניים כדי לשאת אותן ולעתים שלושה." לקחתי כיסא והתיישבתי. הבטתי שוב במכתב. אמרתי לעצמי שאם ייוולד לי בן אני אקרא לו פרדריק, אתם יודעים כמו בסיפור שכתבתי, אני אקח אותו איתי לשחק כדורגל ולראות משחקים – אבל נולדה לי בת. מיש קראה לה אִיזַבֶּל, ואני עשיתי את המקסימום שיכולתי לעשות אז, כתבתי לה שיר.     

 

37 תגובות

  1. אילו היה זמר השנסון האהוב עליי ז'אק ברל, חי כיום – היה ב-8 באפריל בן 80, אצל חז"ל – גבורות. הוא נולד ב-1929, אך נפטר מסרטן הריאות בן 49 בשנת 1978. אדם שחי את החיים בשריפה ובאש יוקדת. בער באש היצירה.

    הנובלה "ז'אק" הקרויה כאן "ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית", חלקים ממנה פורסמו ב"מעריב" ובכתב העת "עמדה". אחר כך כונסה בספר בהוצאת "גוונים" ב-1998. לאחר מכן עובדה על ידי השחקן ואמן הבמה שהוא גם זן מאסטר, כותב שירים וטקסטים וחבר כאן בבלוגייה שלנו – גיל אלון – למחזה כשהבמאית הלנה קורקין ואני מעבדים איתו את מסלול חייו של ז'אק ברל המופלא. גיל גם שר באופן מרגש את ברל בתרגום לעברית באותה מונודרמה. הניהול המוזיקלי היה של רפי קדישזון. גיל חזר מחו"ל (כמו בשיר) הרבה חו"ל, והוא מתעתד בקיץ לחדש את המונודרמה "ז'אק" המבוססת על הנובלה הביוגרפית הזו שאני מתכוון לפרסמה מעכשיו בחלקים עד תומה. מקווה שתיהנו. את החלק הזה אני מקדיש לנוני, שאוהבת כל כך את ז'אק ברל, רני.

    לינק לחלק הראשון:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=10674#post10674

    לינק לחלק השני:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=10739#post10739

    לינק לחלק השלישי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11080&blogID=171

    לינק לחלק הרביעי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=11140#post11140

    לינק לחלק החמישי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=11746#post11746

    לינק לחלק השישי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=12020#post12020

    • סיפור יפה חי עם הומור ואף הומור עצמי, נגעת גם בעולמו הפנימי של הזמר: רגשי האשמה שלו , מודעותו לאנוכיותו אהבתי את הסיפור מאחורי השיר האהוב עלי "אל תעזביני" זה ניפץ אצלי מיתוס מסוים . מחכה להמשך הנובלה הביוגרפית היפה הזאת

  2. רני מתה על הסיפור הזה וכל פרק מתענגת מהרוח התזזיתית של ז'אק ברל. הצחיקו אותי השמות: "מועדון שלשת החמורים" לצד "סולם יעקוב"..
    נוגע ללב שראה עצמו כאגואיסט..

    אני מצרפת לך שיר של סשה דיסטל שאולי תאהב:
    :
    http://www.youtube.com/watch?v=B7RabdBb6gw&feature=fvw

    (אחותה של סבתי הייתה אישתו של אחיו: מישה דיסטל ז"ל, שהיה צ'לן של הפילהרמונית בוורשה, ונורה למוות ע"י הנאצים ברחוב)

  3. איריס קובליו

    "שלשלאות הנישואין כל כך כבדות שצריכים שניים כדי לשאת אותן ולעתים שלושה."- אהבתי רני, כל הפרק הזה ממש ממחיש את המימרה הזו. וכל כך נגעה ללבבי זו שהיתה צריכה להפיל ופרדריק שלא נולד והבור השחור של ז'אק ברל שמחכה להתמלא באהבת חייו האמיתית ואיך שהוא מתהלך עם בור פתוח כזה וכותב שירים שהם כמו מעיין חי שפורץ באורך פלא מהבור הכואב.
    האם אתה תוציא לאור את הנובלה הזו? היא ממש נפלאה. מרתקת.

    וחץ מזה שוב רציתי להזמין אותך לבקר ב http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=212&itemID=12396#post12396
    ולשמוע את דעתך על הרהוריי וגם אולי את דעתך על הצעצועים שהתעוררו לתחייה בתגובות 🙂

    • איריס, תודה לך. יפה ניתחת את הפוסט ואת ברל העולה מתוכו, ברל ההופך בהדרגה לכוכב אגדי. את הספר הזה כבר הוצאתי בשנות התשעים. הוא יצא בהוצאה קטנה "גוונים" ואזל. אחר כך הוא עובד לבמה וגיל אלון, שגם נמצא אצלנו כאן בבלוג ומפרסם משיריו, שיחק ושר את ברל. אבל אולי בעתיד אוציא את הנובלה שוב. בכל אופן, יש לי חלום לכתוב גם על ז'ילבר בּקו משהו ואולי נחבר את השתיים (שתי הנובלות). באשר לפוסט שלך, אכנס, אקרא ואגיב שם. רני.

      הנה "בנמל באמסטרדם" הידוע שתורגם לעשרות שפות ומתקשר לפוסט.

      http://www.youtube.com/watch?v=2ZFr2Fh66zs

      • עליזה קיי

        רן,
        חיי הגיבור מתנהלים סביב הגשמת חלומו.החיים האמיתיים וחיי הכוכבות מהולים זה בזה.מועדון החמורים , האם קיים מועדון בשם זה?זה נשמע טוב.די מבדח להמצא במצב של הכרות אינטימית כביכול עם כוכבים כמו שארל אזנבור.הכתיבה בגוף ראשון יוצרת תחושת מהימנות, מונולוג המדווח אודות ארוע הרודף ארוע.ציון תאריכים משמעותיים מגביר את סקרנות הקורא.לענין הכובע, אפן חבישתו דווקא ברגעים פגיעים כשהחששות גוברים , מזכיר משהו את הולדן בתפסן בשדה השיפון לסלינגר.מסקרן ביותר.

        • עליזה, תודה רבה לך. ג'רום דיוויד סלינג'ר, תלית אותי על אילן גבוה, מה-זה-גבוה, פחד אלוהים, ספק אם אוכל לרדת משם. בכל אופן, כל שמות המועדונים בקטע הזה ובכלל בנובלה אותנטיים, היו קיימים או קיימים בפועל במציאות עד היום. הנה לינק למועדון "שלושת החמורים" יעני ה"צוותא" או ה"בארבי" של פריז.

          http://www.lestroisbaudets.com/

      • איריס קובליו

        היי רני, לא הכרתי את הנובלה הזו ובקושי אם בכלל הכרתי אותך לפני הבלוגיה הזו ואני שמחה תמיד לפגש אותך כאן, כי כתיבתך נוגעת ללבי

        • איריס, תודה רבה לך. אף אני זכיתי להכיר את ציורייך דרך הבלוגייה. נראה כי היא עושה דברים טובים למרות המלעיזים עליה. רני.

  4. רני, אין לי מילים, רק דופק בראש ובאזניים. אוהבת את ז'אק שלך לא פחות. מתרגשת כהוגן. עשית לי את היום – ועכשיו טסה לעבודה.

    • טוב, לכשתחזרי נתכתב. בינתיים אני משאיר לך שנסונייר גדול אחר כמחווה, שאף לו שיר הנקרא "איזבּל" והוא יופיע כדמות בהמשך הנובלה על ברל.

      http://www.youtube.com/watch?v=lWhbsCdsru4

      • עליזה קיי

        רן,
        אני מכירה את התפסן לפני ולפנים,עם כל הכבוד, הספור שלך יותר אנושי ומעורר אמפטיה.

        • עליזה קיי

          תקון,
          מעדיפה את המילה הזדהות.

          • עליזה, תודה רבה, באמת חיממת את לבי. אני מסמיק כאן למול הצג ואני איני ציני. אני גם מקווה שלא יהיה לי קורא מפורסם ואדוק כמו מרק דיוויד צ'פמן לנובלה הזו. רני

          • קורא אותך הלאה בהנאה – ותגיד, האם הכל כאן לגמרי ביוגרפי? "שלשלאות הנישואין כל כך כבדות שצריכים שניים כדי לשאת אותן ולעתים שלושה." 🙂

          • אמיר, תודה רבה על תגובה. לא הכול כאן הוא ביוגרפי. העובדות הקשות כן, תאריכים, מקומות, אנשים. אתן דוגמה. לזיזו ולז'אק ברל הייתה פרשיית אהבים. זה ברור. גרסאות רבות תומכות בזה שלה כתב את "אל תעזביני", אבל יש גרסאות אחרות האומרות כי כתב את השיר לאחרות. דוגמה נוספת, ז'וז'ו הוא חברו הטוב ביותר של ז'אק והם נפגשו כפי שתיארתי, זו עובדה. על מה שוחחו באמסטרדם למול הנמל, טוב זאת כבר תוספת שלי, לך דע. את המשפט שציטטת ברל בפירוש שמע בבית. בכותבי קראתי שני ספרים לעומק מעבר לכתבות נקודתיות על ברל וראיונות עם בני משפחתו והעיקר, ספר שיריו המלא. האחד ביוגרפיה מקיפה של העיתונאי האנגלי-צרפתי אוליביֶה טוֹד הנקראת "חיים". טוד מפורסם גם בביוגרפיה שלו על אלבר קאמי שאף הופיעה בעברית בהוצאת "כרמל", והספר השני הוא באנגלית של עיתונאי-הרוק אלן קלייסון. מאז שכתבתי את הדברים קראתי ספר רחב נוסף על חיי ברל שנקרא "ז'אק הגדול – הרומן של ז'אק ברל" של מארק רובין. מקווה שתיהנה גם מן החלקים הבאים. והנה ז'וז'ו שנפטר קצת לפני ברל. רני.

            http://www.youtube.com/watch?v=8ZmCM0uQ1jM

          • עליזה קיי

            רן,
            אין חשש בשל הרבה סיבות ,אך ההומור בהחלט במקום.

          • עליזה, שוב תודה לך. אני מנצל את תגובתך כדי לתת לינק לאחד השירים האהובים עליי של ברל והלא כל כך מוכרים "פאנֶט" – הנה שוב המשולש הרומנטי. בהחלט מתקשר נושאית לפוסט הזה. אני מאוד אוהב את המונוטוניות באקורד הבודד החוזר בין הבתים הניכרת ביתר שאת בשירו המרוכב והדרמטי. "האנשים האלה שמה". רני.

            http://www.youtube.com/watch?v=yphOFqm98iQ

          • עליזה קיי

            רן,
            נפלא, תודה.

      • חזרתי.
        איזה יופי איזבל. חגיגה לי.
        תודה רני, אתה מרחיב את לבי.

        • נוני, תודה לך שאת עוקבת ובכלל על העידוד והתמיכה. הנה עוד שני שירים של ברל המתקשרים לפוסט הזה: אחד לבתו הקטנה והאחר לחברו הטוב. רני.

          http://www.youtube.com/watch?v=MmaRl00AdKY

          http://www.youtube.com/watch?v=brpUnVMR0os&feature=related

          http://www.youtube.com/watch?v=8ZmCM0uQ1jM

          • מאוד רוצה לכתוב לך כמה מילים שלא באות משום-מֹח, ומשום מה כל נסיון נכשל בהצפה. שוב נכנעתי לשמוע- לראות את איזבל של שארל ושוב שום-מֹח
            -מילים ממני והלאה.

            ננסה בהתחלה. בעצם אני פה רק מהפרק השישי… כשסיימתי אותו עברתי לראשון וגמעתי את כולם כסדרם. מהר מאוד גיליתי את תגובותיך המשלימות את החוויה, וצללתי מתענגת.

            כפי שאתה מבין ז'אק באישיותו , תנועותיו, המימיקה שלו – החייה (המקורי)- תואם לגמרי את אופי החוויה שלי שמתעקש להיות בעיקר לא מילולי, נדרך על קצות עצבי הלב החשופים. (מתני ואני צמד חמד).

            אכן האמן האולטמטיבי. דהירה (חמורית-סוסית-דון קישוטית), בלתי נלאית , כפייתית אחרי "הדברים האמיתיים".

            אישיות – יצירה – יצר – "אני והאמת חברים"

            "הכרזתי על תבוסה אך לא על כניעה"

            "אל תעזביני" במשקל "שכחי ממני"…

            (NE ME QUITTE PAS היה "המנון" המדור שלי בצבא…)

            "את אהבת חיי האמיתית עוד לא פגשתי…זה באוויר"

            ("אנחנו מציאים לז'אק ברל לקנות כרטיס הלוך לרכבת הבאה היוצאת מבריסל")

            "אני לא פוחד מאלוהים אני פוחד מעצמי" (כפי שכתב חן: "הצד המעשן")

            והחברות המלאה עם ז'וז'ו שמאפשרת שיתוף, שחרור, פנטזיה, מעניקה חום והשראה, ושם לא מסתבכים כמו (בדרך כלל) עם נשים..

            נו טוב..ניסיתי.

          • נוני, סיכמת זאת מצוין. ניכר שאת מאוד אוהבת את ז'אק ברל ונהנית מהנובלה. ברל אכן היה תיאטרון של איש אחד. לא די במילה הכתובה כדי להבין אותו. צריך לראות אותו כדי להאמין שיש דבר כזה. בגלל זה אני מרבה להפנות לסרטונים שלו על הבמה. אהבתי את ההשוואה שלך עם מתני. הנה אחד השירים המרגשים והביוגרפיים של ז'אק ברל "השנסון על ז'אקי". מה את אומרת? מתברר שגם הוא רוצה להיות דוגמן או דוגמנית. אללי! עוד ירצה להצטלם עם בר רפאלי. רני.

            http://www.youtube.com/watch?v=WW67lm_AE54

          • מבחינה חיצונית, חוץ משני הסוס ברות התיקון, הוא מדהים. הבעיה שהוא מבקש להיות
            handsome and stupid at the same time
            (אמנם רק לשעה קלה – אבל זה כבר קצת יותר מסובך מעיצוב שיניים)

          • נוני, ציינת את השיניים הסוסיות וגם את הפרובלמטיות של ברל ביחסיו עם נשים והבריחה אל ז'וז'ו או אל האחווה הגברית הלא מאיימת. אז הנה "הסוס", שיר נפלא המדבר בדיוק על זה:

            http://www.youtube.com/watch?v=6ZmiDGaVbU8

          • מתה על השיר הזה!
            איך אפשר לעזוב את ז'ק לטובת זברה עקומת פסים? (או איך נתרגם mal-raye?)

          • מכירה, מכירה. אכן, שיר מצחיק ונפלא.
            אפילו ne me quitte pas איננו נפקד -מחזק את התזה שלך לגבי האירוניה שבו.

  5. תַּלמה פרויד

    היי רני,
    קראתי בהנאה, צחקתי במקומות הנכונים 🙂 וכעסתי (עליו) באחרים. והסיפור שמאחורי 'אל תעזביני' צובט בלב. איש מורכב היה ברל, אמן גדול ולפי העולה מן הנובלה שלך גם די הרסני כלפי סביבתו הקרובה וכנראה שגם כלפי עצמו. ואמן טוטאלי. אולי טוטאלי מדי(?). בהחלט מעורר מחשבה כל זה.
    ושוב, יישר כויח.

    • תלמה, תודה לך. ציפיתי לתגובתך. ברל אכן היה אמן טוטאלי עם כל הבעייתיות הכרוכה בזה, ואת היטבת כל כך להגדיר זאת במילים. הנה לינק לשיר ידוע מאוד שלו המתקשר לפוסט ואחר כך הביצוע העברי היפה של יוסי בנאי. זה היה הלהיט הראשון הענק של ברל, כפי שכתוב כאן בפוסט וזה נכון. הוא כתב לפני זה שירים יפים, אבל הם לא עשו היסטוריה. הנה, עוד מעט ט"ו באב, "אם נדע לאהוב".

      http://www.youtube.com/watch?v=cN5iaxa93rQ

      http://www.youtube.com/watch?v=kD6TQJKo8e0

  6. חן קלינמן

    היי רני, אני ממשיך לעקוב בהנאה אחר קורות ברל. בפרק הנוכחי ישנו איזה סוויטץ' לכיוון ההרסני יותר באישיותו של ברל, אולי נכנה אותו הצד המעשן שבו.
    כך או כך, מה שמפליא אותי בכתיבה שלך בנובלה הזו, היא היכולת שלך להיכנס לעור הדובר שאינו אתה, הספיגה הבלתי-אמצעית, מה שמסביר לי את השוני של הנובלה הזו מסיפורים אחרים שלך, שוני שקשה לי להצביע עליו אך הוא ניכר. אני מרגיש שעל אף הקירבה הזו למושא הכתיבה זה אינו אתה, יש אישהו ריחוק, משהו כזה.
    מקווה שאתב בטוב, דרישת שלום, חן.

    • חן, תודה על התגובה החמה. אפיינת זאת היטב. כאן מתחיל להתגלם האלמנט ההרסני באישיותו של ברל. וככל שיצליח יותר, העניין יידרדר. הרצון להגשים חלומות מחד יגדל והאכזבות מאידך יהיו רבות. בקיצור – יישב לו האמן הגדול על במרומי האולימפוס, אממה, לא יהא מרוצה. תודה לך על כך שאתה אומר כי קולי שלי שונה מקולו של ז'אק. אני רואה בזה הצלחה שלי כמספר. הנה בשבילך השיר "אל תעזביני" המתקשר לפוסט. פעם בביצוע האגדי של ברל, פעם בביצוע של נינה סימון המדהימה ופעם בביצוע העברי של יוסי בנאי, שעשה שבשעתו תוכנית שלמה משירי ברל ונקראה "אם נדע לאהוב". הוא שר "אל תלכי מכאן", כך תרגמה עבורו נעמי שמר. אצלצל אליך היום. רני.

      http://www.youtube.com/watch?v=ZYiHBBuHWbI&feature=related

      http://www.youtube.com/watch?v=TI8F6DbB2cE

      http://www.youtube.com/watch?v=kGhYUzyiEyM

      • חן קלינמן

        רני, אני שומע את כל הביצועים והם יפהפיים ומרגשים. תודה.
        מחכה לטלפון, חן.

      • עידית טפרסון

        הי רני
        רק היום נחשפתי לנובלה המקסימה שאתה כותב על ברל,אהובי משכבר.נסחפתי וקראתי את כל הפרקים ,זה אחר זה.איזה יופי! כתיבתך נהדרת ומרגשת,נהנתי מאוד.
        מחכה להמשך
        שלך
        עידית

        • עידית, תודה רבה לך על התגובה. שימחת את לבי. הנובלה הושלמה כבר. בבלוגי בבננות תוכלי למצוא את החלק השמיני והתשיעי. שוב תודה ושבוע טוב. רני.

  7. באותם ימים שנסעתי באוטו וז'אק ברל התנגן אצלי ב Repeat' אספתי יום אחד גבר שהמתין לטרמפ. אני מודה שאני ממעט לעשות זאת, אבל משהו בו נראה לי ראוי להזמנה לנסיעה. הוא עולה, שומע את ברל ומתחייך. (כאן אני מודה שקצת התביישתי באותו רגע וביטלתי את ה Repeat, כך ששמעענו שירים נוספים). ואז מוציא אותו נווד את האיי-פון שלו, מחפש לרגע ומשמיע לי, מתוך אוסף הברל שלו ההולך עמו לכל מקום, את ברל שר בפלמית (שיר על הארץ השטוחה). ואני, מה עוד נחוץ לי חוץ מלאסוף לדרך עוד מעריץ של ברל.

השאר תגובה ל נוני ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל