בננות - בלוגים / / ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית – 5
רן יגיל

ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית – 5

ז'אק ברל 5

 

בכל חודשי השירות שלי זה לא היה זה. במקום נֶלִי או כלב הים, או אבּי, קראו לי עכשיו טוראי – A48-2567 ואחרי טירונות קצרה בְּלֶמְבּוּר, שלחו אותי לחטיבה 15: הובלה וקשר בְּזליק, בפאתי בריסל, חמישה מייל מאבא ואימא, קרוב לבית, ועם כל זה לא סבלתי את הצבא. כתבתי להקטור שרע לי, והוא ענה במכתב: "תקשיב תמיד לאלוהים. הוא בך. תקשיב מה הוא אומר לך ותדע מה לעשות."

   כתבתי לו בחזרה: "הקשבתי. תודה. אין אלוהים, ואם יש הוא רזה ודק כמוני."

   הקטור הפסיק לשלוח לי מכתבים, אך מישׁ, אשתי לעתיד, כמעט הטביעה אותי בהם, ובסיום כל מכתב הזכירה לי ב-נ.ב. את ההתחייבות כלפיה ואת ההסכם שהשארתי בבית, חתום וסגור.

   יום אחד הגיע בית זונות נייד לבסיס. רצו לעשות מאתנו גברים, והכניסו אותנו בזה אחר זה לפי הסדר לתוך קרון ששכנו בו חמש זונות. איזה גועל נפש. מעולם לא דימיתי לי שאצטרך לעשות אהבה בפקודה. והסמל צעק – "זוז!" ועוד אחד נכנס, "זוז!" ועוד אחד נכנס, "הבא בתור, קדימה!" ונכנסתי אני.

   כחודשיים אחר כך יצאנו למסע ניווט והישרדות. בשביל מה חייל שוקולד כמוני צריך מסע ניווט? מה אנחנו במחתרת, ברזיסטאנס, מה אני אלבר קאמי? את מלחמת העולם השנייה וכל מעשי הגבורה נגד הנאצים ממילא הפסדתי. הייתי אז נער בבריסל, אז בשביל מה עכשיו מסע ניווט והישרדות?

   זרקו אותי באיזה שדה, שלושים מייל מבריסל, בלי ציוד ובלי כסף, ואמרו תגיע לבסיס. זה מסע הישרדות. אמרתי לעצמי, הישרדות, אני אראה להם מה זה. עליתי על הכביש הראשי וחיכיתי כחמש עשרה דקות, בסוף הרמתי את היד ועצרתי מונית. נכנסתי למונית ואמרתי לנהג השמן: "קח אותי בבקשה לרחוב ז'אק מאן מספר שבע."

   נהג המונית נבהל מן המרחק ושאל: "יש לך כסף?"

   אמרתי: "יהיה בסדר."

   "אני לא נוסע אם אין לך כסף." הוא אמר.

   אמרתי לו: "יש לי כסף," והוצאתי את הארנק. "אתה רוצה לראות?"

   הנהג הביט במראה שמעל ראשו. חייכתי אליו משם מלא ביטחון.

   "אדוני," פניתי אליו, "יש לך פה נסיעה שמנה, לא חבל?"

   הוא נסע, ועוד איך נסע. הגיע עד הבית של ההורים שלי.

   אמרתי: "חכה כאן, תֵּכֶף אני מביא לך כסף." וקפצתי מהמונית.

   הוא רץ אחריי עד הכניסה לבית כשהוא צועק, "תעצרו אותו, זה גנב, תעצרו אותו."

   למזלי אימא שלי עמדה בכניסה לבית, חלפתי על פניה והתחבאתי מאחורי מכונית חונה. הנהג השמן נעצר מתנשף ליד אימא שלי, כשהוא מביט לצדדים ומחפש אותי.

   "אימא," צעקתי, "תשלמי לנהג המונית הזה, הוא הביא אותי עד הבית."

   עמדתי מאחורי הפגוש וראיתי את הנהג פונה לאמי. היא שלפה את הארנק באיטיות. הם ניהלו עוד דקה או שתיים שיחה ביניהם ואחר כך הוא הסתלק. אמי פסעה אל עבר המכונית, כשקרבה, ראיתי שהיא חיוורת כולה.

   "נֶלי מה את עושה פה?" שאלה.

   "גמרנו עם הצבא." אמרתי ויצאתי בביטחון מלא מאחורי המכונית.

   "מה זאת אומרת?" היא קראה אחריי.

   "חיסלנו את האויב וגמרנו עם הצבא." חזרתי בביטחון מלא על האמירה ועליתי לחדרי כדי להוריד את המדים.

   שבוע לאחר מכן הופיע המפקד שלי אצלנו בבית. ישבתי בסלון על הכורסה, מולי בן דודי אמנד והמפקד לידו. הייתי נזוף מאוד. אבא שלי לא רצה לשמוע בכלל על המקרה, נשאר בחדר השינה ולא ירד למטה, ואימא שלי ברחה למטבח. המפקד היה מאוד החלטי.

   "בסך הכול, ז'אקי הוא בחור טוב." אמר, "קצת חורק בראש, אבל טוב."

   הוא הוסיף שהוא מוכן לנהוג בי לפנים משורת הדין, כי הוא מחבב אותי מאוד ועד עכשיו לא עשיתי שום בעיות. הוא העמיד תנאי שאחזור עכשיו לצבא ואשפט. הוא כבר ידאג שאצא מן המשפט בקלות. אימא שלי באה מן המטבח בוכה מרוב אושר. היא אמרה למפקד: "חשבתי שהוא כבר יהרוס לעצמו את החיים. נֶלִי, ניצלת!"

   "נלי?" שאל המפקד כשהוא מרחיב את עיניו בפליאה, "קוראים לך בבית נלי?"

   הוא פרץ בצחוק.

   "אני מוכן לחזור לצבא," אמרתי, "בתנאי אחד."

   "מהו?" שאל בן דודי שדמה מאוד לדודי ה'טוב'.

   "התנאי הוא שלאחר השחרור אעזוב את הפירמה והמפעל ואתמסר למוסיקה."

   "ממה תתפרנס?" שאל אותי אמנד וחייך.

   "אופיע במועדונים." אמרתי.

   נשפטתי. המפקד שפט אותי. רותקתי לחודש לבסיס, זה נחשב אצלו לעונש קל, אבל כבר לא היה אִכפת לי בכלל כי ממילא חודש ומשהו אחרי הריתוק השתחררתי.

   ז'אקי מבטיח – ז'אקי מקיים, בְּלָה-בְּלָה-בְּלָה. כעבור כמה חודשים התחתנתי עם מיש. זה קרה באחד ביוני אלף תשע מאות וחמישים במֶזוֹן קוֹמְיוּנַל בבּריסל. אני חושב שזה היה היום המאושר בחייה. היא בכלל לא הזכירה את ההסכם ההוא. עברנו לגור בשדרות בְּרִיגַרְד פִּירוֹן. היא מייד נכנסה להיריון, מה שבטוח בטוח; מכתב-הבטחה, נישואין, זה הכול בסדר, אבל הפלמיות הרי יודעות שאת השלשלת צריך תמיד קצת להדק, אז היא הידקה אותה. זִכרו: "שלשלאות הנישואין כל כך כבדות שצריך שניים כדי לשאת אותן ולעתים שלושה." אמרתי לעצמי שאם ייוולד לי בן, אקרא לו פרדריק כמו בסיפור שכתבתי. אקח אותו איתי לשחק כדורגל. נולדה לי בת. קראנו לה שַׁנְטַאל.

   ז'אקי מאיים – ז'אקי מקיים, התחלתי להופיע במועדונים שונים בבריסל. אלה היו קברטים זולים כמו ה"גראנד פּלאס" וה"קוּפּ דה לוּן", ובעיקר הופעתי ב"לרוֹז נואר". מועדונים אלה נוהלו על ידי קמצנים ששילמו מעט, והיו מלאים באנשים קשים: אנשי העולם התחתון, עבריינים, זונות, הומוסקסואלים, נוכלים. כל אלה שחינכו אותי במשך שנים לבוז להם ולשנוא אותם, הפכו להיות בן-לילה הקהל שלי.

   הקהל, בדרך כלל, אכל והשמיע רעשים, דיבר בזמן השירים, העיר הערות ואפילו צעק. הרגליים שלי תמיד רעדו לפני ההופעה. הייתי מקיא את נשמתי בחדר ההלבשה. הַנַּמְבֶּר של הבחורה לפניי היה מעין סטרפּטיז או חצי סטרפּטיז, והיא הייתה כל כך נחמדה, תמיד נתנה לי כוס מים וכדור הרגעה. במועדונים האלה מדביקים לכל אחד כינוי "ניני" או "ננה" ולך תזכור עכשיו מה היה השם שלה. איך קראו לה, אולי אני עוד אזכר. כשזכיתי למחיאות כפיים, הייתי כמעט מתפוצץ מרוב שמחה.

   הרווחתי פחות מן הפסנתרן. בעל המועדון אמר שככה זה כשרוצים נורא לשיר. יש מחיר להתעקשות. כשביקשתי העלאה, הוא אמר: "ז'אק, אין בעיה. נוסף לכסף שאני נותן לך ערב-ערב, אתה רשאי לקבל גם שתי כוסיות וֶרְמוּט על חשבון הבית." אבל אני שנאתי וֶרְמוּט. אז כל פעם הייתי נותן את שתי הכוסיות האלה לאיזה חבר שבא למועדון, או לנגן שליווה אותי.

   הרגשתי מאוד לחוץ בתקופה ההיא. ידעתי שאני חייב להיחלץ מהמרתפים המחניקים האלה. לא הייתי בנוי להיות זמר מקומי. רציתי כל הזמן לזוז הלאה. הספקתי להשתתף בתוכנית רדיו מרכזית אצל אנְגֶ'ל גוּלֶר שאהבה אותי מאוד ועזרה לי מאוד. היא ובעלה קְלִימַן עזרו לי להוציא תקליטון שנמכר במאתיים עותקים. התחלתי להרגיש כמו זמר מקצועי לכל דבר. קשה היה להאמין, אני שר ואפילו משלמים לי על זה.

   יום אחד עצרה אותי אישה ברחוב כדי לתת לי קומפּלימנט. היא אמרה: "היית רע מאוד אתמול ב'לרוז נואר', וכמה חסר טעם היה השיר השלישי שלך."

   אמרתי לה: "גברת, אני מודה לך מאוד, אבל זה היה שיר של בראסנס. תרשי לי להיעלב בשמו של ג'ורג' בראסנס?"

   לעומת הקהל האוהד, המשפחה שלי המשיכה כל הזמן לעודד אותי. הדוד שלי שכבר היה זקן למדי אמר: "אתה מבין ז'אקי, במקצוע הזה צריך להיות מספר אחד, אחרת חבל על הזמן. ואתה – לא!"

   גם הוא נהיה אמרגן לעת זִקנה. לאור המסקנות האלה התעודדתי מאוד. החלטתי ללכת על עניין שירה וכתיבת שירים – עד הסוף. הייתי מפעיל את טייפ הסלילים שלי, מנגן קצת על הגיטרה, מנסה אקורדים, מחבר מילים כל הלילה ושר אותן למחרת במועדונים; ושוב בלילה ממלא מאפרות אפר ומוריק כוסות יין בחדרי כשמִישׁ יָשְׁנָה בחדר השני או התעוררה לטפל בילדה.

   ואני בשלי – כותב שירים. יצאו לי אז המון שירים והיו לי המון רעיונות לעוד ועוד שירים. לא כמו היום. הייתי נטול עכּבות. המעיין זרם. ומה שעניין אותי היה רק להתפתח ולהצליח. מעניין לאן כל הדברים האלה נעלמים. היום אני צריך להכריח את עצמי להתחיל לחשוב על שיר חדש. הִתְפָּאֲרוּת וביטחון עצמי עיוור דוחפים אותנו למעשים מתוך עומק המחשבות שלנו.

   בגלל הכתיבה וההופעות, התבלבלו לי הזמנים. היום הפך ללילה והלילה ליום. הייתי ער עד ארבע וחמש לפנות בוקר, ולפעמים כל הלילה. לא הספקתי להביט ימינה ושמאלה ומיש נכנסה שוב להיריון. אמרתי לעצמי, אם ייוולד לי בן, אקרא לו פרדריק, אתם יודעים כמו בסיפור שכתבתי. נלך לשחק כדורגל וכל זה… בְּלָה-בְּלָה-בְּלָה – אבל נולדה לי בת. קראנו לה פראנס. בשבילי בתקופה ההיא היה לשם הזה משמעות רבה. כל התודעה שלי הייתה מכוונת לשם, לפאריס.

   אני רשאי לומר לכם את זה כי אני אבא רע. באמת, האבא הרע ביותר שיכול להיות, גרוע אולי אפילו מן ההורים שלי, האבא הבלתי נראה. אז עניינה אותי רק הקריירה שלי. השתתפתי בפסטיבל בקְנוֹקֶה-לֶה-זוּט, זוועה. הגעתי למקום הגרוע ביותר. אתם יודעים מהו המקום הגרוע ביותר בפסטיבל? המקום הלפני אחרון, מקום תשע עשרה. כבר קרה שבפסטיבלים זכרו במשך השנים את המקום האחרון יותר מאשר את המקום הזוכה או המקום השני, אבל את המקום הלפני אחרון זוכר רק אדם אחד – המבצע של השיר: זה הגיהינום.

   ערב אחד, בהופעה שלי ב"לרוז נואר", קרה הבלתי ייאמן. התחלתי לשיר, והנה בשיר השלישי, זיהיתי אותו. הוא ישב קרוב לבמה – השפמנון הרחב הזה – איך לא ראיתי אותו קודם: ג'ורג' בראסנס. זה היה ג'ורג' בראסנס בכבודו ובעצמו. הוא היה לבבי, ניגש אליי אחרי ההופעה ודיבר על הטמפרמנט שלי ועל האגו שלי ועל כך שאני שר כאילו שאם לא ייתנו לי לסיים את השיר אני אמות. אמרתי לעצמי, ז'אקי, הנה ההזדמנות שלך. זה הזמן לקפוץ על העגלה.

   אמרתי לו: "מר בראסנס, אולי יואיל לתת לי המלצה לאיזשהו אמרגן?" והוא, לא להאמין, אמר שיסדר לי פגישה עם ז'אק קַנֶטִי. הוא אמר שהוא לא יודע מה ייצא מזה כי קנטי קשוח, אבל לנסות חייבים. הוא אמר לי שבשביל זה, ובכלל כדי להצליח בגדול, צריך לנסוע לפאריס, והזמין אותי בעוד חודשיים להיפגש שם. אחר כך הוא כתב על מפית של המועדון – יש לי עד היום את המפית הזאת – מכתב חם וארוך על הפלא הבלגי ששר בצרפתית – ז'אק ברל; שהוא אותנטי, בעל קול משלו, מהות פנימית, בְּלָה-בְּלָה-בְּלָה.        

  

 

 

17 תגובות

  1. אילו היה זמר השנסון האהוב עליי ז'אק ברל, חי כיום – היה ב-8 באפריל בן 80, אצל חז"ל – גבורות. הוא נולד ב-1929, אך נפטר מסרטן הריאות בן 49 בשנת 1978. אדם שחי את החיים בשריפה ובאש יוקדת. בער באש היצירה.

    הנובלה "ז'אק" הקרויה כאן "ז'אק ברל. נובלה ביוגרפית", חלקים ממנה פורסמו ב"מעריב" ובכתב העת "עמדה". אחר כך כונסה בספר בהוצאת "גוונים" ב-1998. לאחר מכן עובדה על ידי השחקן ואמן הבמה שהוא גם זן מאסטר, כותב שירים וטקסטים וחבר כאן בבלוגייה שלנו – גיל אלון – למחזה כשהבמאית הלנה קורקין ואני מעבדים איתו את מסלול חייו של ז'אק ברל המופלא. גיל גם שר באופן מרגש את ברל בתרגום לעברית באותה מונודרמה. הניהול המוזיקלי היה של רפי קדישזון. גיל חזר מחו"ל (כמו בשיר) הרבה חו"ל, והוא מתעתד בקיץ לחדש את המונודרמה "ז'אק" המבוססת על הנובלה הביוגרפית הזו שאני מתכוון לפרסמה מעכשיו בחלקים עד תומה. את החלק החמישי אני מקדיש ליעל ישראל הנפלאה. יעל, הישארי את! אל תהיי שוטרת, לא של הספרות ולא של הבלוגרים. את היית סופרת טובה מאוד וכך תישארי תמיד בעיניי, כמי שנתנה לי חוויית קריאה נפלאה בספר "רואות מכאן את כל העולם". מקווה שתיהנו, רני.
    לינק לחלק הראשון:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=10674#post10674

    לינק לחלק השני:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=10739#post10739

    לינק לחלק השלישי:

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11080&blogID=171

    לינק לחלק הרביעי

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=171&itemID=11140#post11140

    • מרתק כרגיל כשאר פרקי הספר, אותנטי, חי ומלא הומור יפה ,רני, מחכה לפרק הבא

      • חנה, תודה לך על הקריאה ומבטיח לפרסם חלקים נוספים מן הנובלה הביוגרפית הזו.

        http://www.youtube.com/watch?v=VpcFEe7NMmA

        הנה אחד השירים המתקשר לחלק הזה "הבא בתור",
        au suivont, next

        • שיר מרגש ,רני, הלוואי כדברי השיר שכל פרחי העולם יושיטו יד ויקדמו דברים אחרים ,ולא נשמע יותר את קול המארש דוחק בנו "הבא בתור! הבא בתור!"

  2. אשמח לראות את המונודראמה, רני. אתה כותב סוחף ומבטיח גם כאן.

    • אמיר, תודה על התגובה. מבטיח להזמין אותך ברגע שגיל אלון, שגם הוא חבר שלנו בבלוגייה, יחליט לחדש אותה. הוא דיבר איתי בעבר על הקיץ הזה. אני מאוד מקווה שהדבר יתממש ויתחדש. יוצאים לי חרוזים כל הזמן, אולי אני עורך את כתב העת הלא נכון. ודי לחכימא. מכל הבנות, רק נטלי עוד לא הייתה אצלך בבלוג. 🙂 אז הנה, ז'ילבר בקו. רני.

      http://www.youtube.com/watch?v=wAYlb43PuK0

      • רני, איככה? הנפלה טעות בטבלת הבנות שלך? הזעו מוסדי ארץ? ודאי שהיתה.
        ואשר לחרוזים הו, הג'יפ, הו הג'יפ, בדיוק קראתי פה משהו בעניין בנות וג'יפ.
        פנים מבועתות של בנות מחובקות בשידול קרבו אל חלון הג'יפ התבוננו בי ונרתעו בבעתה או בצחוק אכזרי, בתנועת סירוב של הכתפיים. גם במרחק השנים לא אוכל לשפוט את הרתיעה הזאת ומה ראו מחלון הג'יפ.
        המשך לא יבוא…

  3. הופה…בורדל נייד, אולי גימיק של "הירוקים" מותר לזנות בעיר זרה..:)
    ג'רג' בראסנס- הענק…
    כתוב נפלא..

  4. חן קלינמן

    רני, ממשיך לקרוא ונהנה מן הנובלה. באמת כתיבה קולחת, הומוריסטית ובעיקר משכנעת – זה נשמע, מריח ומדבר ז'אק ברלית.
    "הִתְפָּאֲרוּת וביטחון עצמי עיוור דוחפים אותנו למעשים מתוך עומק המחשבות שלנו" – זה משפט נהדר.
    מה דעתך להפנות אותי בלינק לשיר שאתה הכי אוהב של ברל? אני אשמח. חן

    • חן, בשבילך אני אפילו אביא את ז'אק ברל עצמו. הוא אגב היה בארצנו הקדושה בשנות ה-60, במסגרת הרוח של ברית צרפת ישראל. זה מאוד קשה כי אני אוהב לא מעט שירים שלו, אבל אולי נלך על "בנמל באמסטרדם"

      http://www.youtube.com/watch?v=c3xQ3VwfJ0w

      יום חמישי פגישה. הנחבא אל הכלים משלם את החשבון, פחות עשרה אחוזים כמסוכם. רני

      • חן קלינמן

        רני, אני שומע ומתרגש – יופי של שיר בחרת לי, תודה. ותשמע – הייתי שמח אם היית מביא לנו את ז'אק, מוציא אותו מנחבואותו הלא נודעת. מי יודע, אולי היה משלם לנו את החשבון ומוסיף לנו ככה עוד איזה שיר, על חשבון הבית.
        יום חמישי פגישה, במחיר 10 פעמים ח"י, פעמיים כי טוב. חן

        • כך יהא וגם ליאו פרה האנרכיסט מבקש להצטרף, אבל אנחנו כציונים נאמנים צריכים לשקול זאת. רני

  5. רני,
    הבטחתי לספר משהו בכל פעם שתפרסם עוד פרק. אז הנה קישור לפוסט שלי http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282149&blogcode=8777500
    ושם אני מספר איך מצאתי וקראתי את הספר שלך, וזה בטח מתאים לכאן:)

    • יעקב, תודה לך על התגובה הזו ואיזה רשימה מפוארת של ספרים ואילו רשמי קורא יפים. אני שמח מאוד שהגבת כאן על הפוסט. אמשיך לפרסם את הנובלה הביוגרפית עד תומה. אני מקדיש לך שיר מאוחר של ברל על ז'וז'ו פסקייר שנפטר קצת לפני ברל והוא אותו חבר, החבר הטוב ביותר של ברל ללא ספק, אליבא דכולם. הנה ז'וזו וז'אק. שבת שלום. רני.

      http://www.youtube.com/watch?v=8ZmCM0uQ1jM&feature=related

השאר תגובה ל רן יגיל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרן יגיל