כף האהבה סופרת ומשוררת מן הפריפריה אל המרכז
רָצִיתִי הַבֹּקֶר לִבְרוֹחַ
וְלֹא יָדַעְתִּי לְאָן.
רָצִיתִי הַבֹּקֶר לִבְרוֹחַ דֶּרֶךְ שוּק הַפִּשְפְּשִים
לְהִכָּנֵס בָּאֲרִיגִים הַתְּלוּיִים
וְלַעֲלוֹת כְּמוֹ אֱליהוּ הַנָּבִיא בֵּין הַדוּכָנִים הַשָּמַיְמָה
וְהָיְתָה בִּי סְעָרָה קְטַנָּה
עַד אֲשֶר שָכַבְתִּי עַל רִצְפַּת הַקֶּרַח
וְנָדַדְתִּי אֶל הַמֶּרְחַק הַמוּאָר בֵּין הַקְּלִיפוֹת שֶל הַקֶּרַח
רְסִיסִים רְסִיסִים
הִכָּה הָאוֹר
וְהַשֶּמֶש הִגִּיחָה מִמָּקוֹם מַחְבּוֹאָהּ
מְחַבֶּקֶת אוֹתִי
וְשַבְשֶבֶת אַחַת שֶל רוּחַ חֲצוֹת יוֹם
טִלְטְלָה אוֹתִי הָלוֹךְ וְשוּב
בְּשוּק הַבָּדִים
חַשְתִּי כֵּיצַד אֲנָשִים מְטַיְּלִים עָלַי
וְצִבְעָם לָבָן וְצָהֹב וְיָרֹק
וְאָדֹם
וְזָהֹב
אֲנָשִים כְּמוֹ בדים
חוֹלְפִים עַל פָּנַי
וּמִתְחַנְּנִים
רַק
פְּרָס
וַאֲנִי בַּד בֵּין בָּדִים
וּלְבַדִּי בֵּין אֲנָשִים לְבַד
שיר יפה וכל כך עצוב. מאוד אהבתי את המטאפורה שבה.
יפה
נורא יפה.
תגובה בנלית, אני יודעת, אבל מצאתי אותה הכי ראויה כאן
אם לא אכפת לך
🙂
היי אהבתי את "לעלות כמו אליהו הנביא" זאת תחושה מאוד מכורת לי עשאני עוברת שם והשמלות והצעיפים תלוים למעלה
אהבתי מאוד: ואני בד בין בדים, ולבדי בן אנשים, לבד.
מבחינתי זה שיר בפני עצמו, מושלם, ואין מה להוסיף… הבד, בד, בד… משתלבים אחד בתוך השני.
להתראות טובה
טובה היקרה
את יודעת מעולם לא הייתי בשוק הפשפשים בתל אביב שם ליד יפו. אני זוכרת קצתשווקים מחו"ל או משוק הכרמל..אני נוסעת לשם היום.
וגם רוצה בקר בחנות פואמה של אביה בן דוד..
אולי אני אוליד שירים נוסים היום אני פוריה…
אהבתי את ההתייחסות שלך..זה מחמם את הלב..
שושנה
היום היה יום לקניון. עשיתי מעשה משונה חילקתי ספרים למכוניות. תליתי ספר על החלון הקדמי הצמדתי בעזרת המגב הקדמי. אם מישהו מוצא ספר שירה על החלון זו הייתי אני. בחניון של הדיזינגוף סנטר.
ב"פואמה" של אביה בן דוד וליאת הייתה שם לבד. השארתי 3 עותקים והשאר חילקתי בחניון..יש לי עוד בבית..מעניין אם מישהו אי פעם יזכיר לי זאת.
הבת שלי אמרה שעשיתי מעשה שטות, אני חושבת שעשיתי מצווה.
חג שמח
שושנה ויג
עד עכשיו אהבתי את כל השירים שלך, מאד הם מה שהם, מה שאולי את, לא מתחכמים מידי ואם זאת כן.
לאביטל ,
המון תודה ..במקום לכתוב כאן משהו משלי, יש מישהי שאשתמש בשירה. היא הדוגמה שלי.
אֲנִי – רחל
כָּזֹאת אָנֹכִי: שְׁקֵטָה
כְּמֵימֵי אֲגַם,
אוֹהֶבֶת שַׁלְוַת חֻלִּין, עֵינֵי תִינוֹקוֹת
וְשִׁירָיו שֶׁל פְרַנְסִיס זַ"ם.
בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים עָטְתָה נַפְשִׁי אַרְגָּמָן.
וְעַל רָאשֵׁי הֶהָרִים
לְאֶחָד הָיִיתִי עִם הָרוּחוֹת הַגְּדוֹלוֹת
עִם צְרִיחַת נְשָׁרִים.
בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים… זֶה הָיָה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים.
הָעִתִּים מִשְׁתַּנּוֹת
וְעַכְשָׁו –
הִנֵה אָנֹכִי כָּזֹאת.
שושנה ויג
שיר מצמרר בעוצמה הרגשית שבו. כולנו מחפשים את היחד את החברה את הלהיות עם כולם. אבל בתוך תוכנו אנו לבד גם בהמון. השיר מעביר את התחושה הזאת בעוצמה.