כף האהבה סופרת ומשוררת מן הפריפריה אל המרכז
ביום הזיכרון באשקלון, 7.5.08
שבועיים לאחר נפילת קאסם בסמוך לחלקת ההורים השכולים
רוּחוֹת מְנַשְּבוֹת בִּקְרִירוּת
מְזֻיֶּפֶת
חֹדֶש מַאִי לֹא מְקַיֵּם הַבְטָחוֹת
שֶל חַמְסִין
מִסָּבִיב הַבְּרוֹשִים אִלְּמִים
מַחְבִּיאִים עֲקֵבוֹת שֶל טִיל .
בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן
בִּקְרִיאַת הַיִּזְכּוֹר
עָצוּב לָהֶם
לַקְּבָרִים הָאִלְּמִים.
וְאָנוּ
מְבֻיָּשִים
מִתְכּוֹפְפִים
כּוֹרְעִים
וּמְנַשְּקִים כָּרִית קָרָה
מוֹרְחִים אֶת הָרוֹק שֶלָּנוּ
עַל מִשְטַח הָאֶבֶן.
שַיִּש לֹא מַחְזִיר נְשִיקָה.
גם השמיים בוכים. לכן אין לנו את החמסין של מאי.
אהבתי את המשפט האחרון שלך: "שיש לא מחזיר נשיקה". כמה מר, כמה עצוב. מצמרר.
שירי, השמיים בוכים בלי דמעות, כבר יבשו הדמעות..
שושנה
אבל הם קודרים. היום יצאתי החוצה ושמתי לב לקרירות ולרוחות. זה כאילו שהם ידעו מה מתרחש שם בחוץ…
ומנשקים כרית קרה
מוכרחיםאת הרוק שלנו
על המשטח האבן..
כי זהו הגשר בין זכרון
לרוח השכול
שירי, יש לעצים לב.
הלוואי שלא היינו זקוקים ליום הזיכרון כדי לחוג את יום העצמאות, אולי מצד שני הקונפליקט הזה הוא החיים..
שושנה
כן,הברושים שאני אוהבת וכותבת עליהם — הם גם עצים של בית קברות.
סבינה, כן חשבתי על כך, על האסוציאציה המיידית של ברושים ובית קברות..
שוש