כף האהבה סופרת ומשוררת מן הפריפריה אל המרכז
הָעֵינַיִם שֶלָּהּ מְדַבְּרוֹת
תַּחֲרָה יְשָנָה
גַּרְבֵּי מֶשִי
מַגָּע הַיָּד
הַהוּא
הָעֵינַיִם שֶלָּהּ מְדַבְּרוֹת
מוּל חַלּוֹן הָרָאֲוָה
מַבָּט פָּנֶיהָ
בּוֹהֶה בָּעֲרָפֶל
הִיא חוֹלֶמֶת
אוֹרוֹת הַנֵּאוֹן
מְרַצְּדִים עַל פָּנֶיהָ
וְהִיא
סַךְ הַכֹּל זְקֵנָה
בַּת שִבְעִים
וּקְצָת
אֲנִי כָּמוֹהַ
עוֹד מְעַט
אִשָּה מִתְגַּעגַעַת
שוש, כולנו כמוה עוד מעט. שיר שנוגע.
תודה, אמיר
מעניין כיצד שיר נולד, פתאום לאחר שהשמש שוקעת מתוך התבוננות שלי באחרת אני מגלה את עצמי.
זה הפתיע אותי ואולי לא..אולי ראיתי מה שלא רציתי לראות כל כך מהר.
שושנה
שיר של תחרה ועדינות נפש, אבל אני חושבת, שבעים, היום, כשרבים כ"כ מפליגים הלאה לשמונים ועוד ועוד, זה ממש ילדה…
לאסתי,
כן, את צודקת הגיל אינו פונקציה של גיל ביולוגי בימינו אנו.המראה החיצוני הפך להיות למושא הסגידה שלנו.
אנו מנסים לצקת משהו מעבר לחיצוניות..
שושנה ויג
השיר כתוב במשיכות מכחול מאוד עדינות, והוא מבטא הכול בקליפת אגוז.
בלפור ,תודה לך