כף האהבה סופרת ומשוררת מן הפריפריה אל המרכז
עגונה בביתך שמונה עשרה שנים
ועכשיו את כבר מדברת
קולך נשמע מפוחד
עדיין חוששת מפניו
יש מישהו באוויר שיש לך עמו עדיין חשבון
חוטי החשמל ליד חדרך היו האורחים שלך
והעצים שהניפו צמרותיהם עד לקומה השלישית
ידעו שאת ספונה בחדרך
האיש שלך היה בבית
וכל השנים היית עגונה בחדרך
עגונה בביתך
ניצולת נישואין
ניצולת כתובה
וריקה מכל אושר
עינייך לעסו את עצמן בתוך חוריהן
וכבה אט אט החיוך שכבש אותו
שני צימוקי יין האירו לך את הדרך
זה היה בקבוק השתייה
היו שאמרו
עגונה בביתך שמונה עשרה שנים
לא תולה את הכביסה אל הרוח
ולובשת אותו בגד
לא מתאפרת
לא רוקדת
לא מחבק
לא זוכר
רק קפץ את ידיו אלייך
וכאשר בא יומו
הלכתְּ בבית הקברות
בעגינותך
זרחה השמש
ליוותְּ אותו בדרכו האחרונה
ניצולת שואה מארץ זרה בבית זר
כמו יבוא של עובדת זרה
יולדת ילדים
והם כעת לומדים לאהוב אותך
אמא חדשה
עגונה בביתך החדש בבית האבות