כף האהבה סופרת ומשוררת מן הפריפריה אל המרכז
1.
מי ששחה לו מצד אל צד בסלון הישן
לא נמנם ולא התאונן
נסדק עולמו.
הדג שלנו נמלט מאקווריום שבור.
2.
השבוע הסטנו מתקן
והרגליים הרעועות
הזדעזעו
אחד הפועלים הזהיר אותי
הוא לא יחזיק מעמד
עכשיו אנו בסלון החדש
והדג שלנו שוחה בגינה
מתמקם לו באדמה היבשה
3.
הספות הישנות שוכבות בנחת
על הדשא הירוק
חשבנו לפרסם מודעה בעיתון
"נעלם לנו הדג,
המוצא
ישר מחזיר"
4.
יש לי רצפה חדשה מבריקה
כמו אקווריום חדש
ואין לנו אף דג מנקה
מסכן הדג
ענת בוקר טוב,
כנראה, זהו המחיר לשיפוצים. הדג איננו לא מצאנו אותו.וכדאי שלא נמצא אותו.יהיה כאב לב לפגוש אותו …
יש לי בעייה כעת לדפוק מסמרים או מתלים לתמונות כעת משהקירות חלקים.
נעים לי ככה בבית העירום. כמו התחלה חדשה.
שושנה
שוש, ארבעה שירים שכל אחד עומד בפני עצמו. אהבתי במיוחד את הראשון והשלישי. הם "מוראקמיים" באווירתם.
איריס, צודקת !!!
יש באמת, הרגשה של כמה שירים קטנים. אאמץ את החלוקה.
שושנה
אוהבת מאד.
עדנה, תודה לך.
ושבוע מקסים.
שושנה
שוש בוקר טוב
אני צריך לקרוא את זה כמה פעמים – עברתי על הטקסטים פעם אחת – הם מסקרנים..ומורכבים..
מעבר לביקורת זו – אני חייב להתעמק..
קראתי את שירתך הראשונה – ולא אהבתי.. אז באימגו – זוכרת 🙂
כעת זה מעניין
ושוב
אני חוזר לזה בערב
יום מקסים
צחי כהן
צחי, תודה לך על המשוב.
מפתיע לגלות מנין נובעים השירים.
שמחה על השינוי שעברת. גם בגישתך כלפיי.
שוש
שוש "שיפצתי" אם זה לא מקובל עלייך כתבי לי. צחי
מי ששחה לו, בסלון הישן
שלו,
מצד אל צד,
לא נמנם,
לא התאונן.
עולמו נסדק.
לאט.
הדג שלנו נמלט,
מסדק.
מהאקווריום
השבור.
צחי, אני לא אהבתי את התוספת שלך "נמלט מסדק". לדעתי זה ברור שזה סדק, זה המון שברים.גם ברור שיש כאן מעין מטאפורה סידרנו הכל מחדש וחסר רק הדג המנקה שהיה כאן. נשלים אותו במשהו אחר ולזמו מסויים הוא יהיה חסר. אף שהוא היה רק דג הוא חסר עדיין.
שוש
שוש היקרה
לטעמי – השיר הזה עוסק בזוגיות.
הסלון הישן – זו הזוגיות הישנה והמשעממת.
יש פה חיפוש לריענון הזוגיות.
הדג כמה שהוא משעמם שוחה לאיטו ומנקה – הוא ההתרמה לפירצה מהסדק.
הסדק הוא סימבול לואגינה – יש פה אלמנט מיני – המיניות בתוך הזוגיות – תפרוץ את השיגרה המשעממת.
אני יכול לכתוב לך עוד הרבה
הרי מה הדוברת בשיר רוצה – להחזיר עטרה ליושנה – להחזיר את הכיף שבזוגיות והדג שנמלט מהסדק זה פיתרון עצוב – להימלט מהזוגיות.
אגב באמירה שהדג נימלט- יש גם אפשרות שהוא יחזור…
אוי, צחי, אתה הצחקת אותי. זה אחלה…אני לא חשבתי על הפירוש שלך. אם מצאת את מה שמצאת בשירים הקטנים או השיר הזה, אני לא יכולה להנתגד. זה בהחלט פיענוח מעניין וכן, מי לא רוצה לרענן את הזוגיות שלו.
תמשיך לכתוב ולפענח אני בהחלט נהנית…
רק אל תהיה דג קרב…
שוש
שום דג קרב… 🙂
האמת, חשבתי שהפרשנות שלי לא כל כך מיוחדת – היא דיי בנאלית..
מה שמעניין זה השימוש בדג ובסדק לטעמי השורה החזקה בשיר ששיפצתי לך-
"הדג שלנו נמלט,
מהסדק."
כלומר היכן מיקום המיניות בזוגיות..
לגבי יתר השירים – אחזור אליהם
כל טוב
הבית עבר שיפוצים והלב נסדק. האופטימיות שבי קיוותה שהדג שוחה באגם בגינה אבל האדמה היבשה לא נתנה לאפשרות הזו להתקיים. יחד עם זאת הכל חלק ומבריק וחדש אז תתחדשי ותתענגי כי החיים ממשיכים ושיפוץ בית הוא תנופה להמשך טוב.
סיגל ,
מעניין כיצד התחושות שלי מתבררות בעקבות הפרשנות שלכם!!!
ממש מעניין. כמו טיפול פסיכולוגי חינמי…
תודה לכם.
שושנה
הי שוש מכירה את משבר השיפוצים מצרפת כאן סיפור שכתבתי בנושא לאות הזדהות. מקווה שזה אפשרי:
. השיפוץ
פנינה פרנקל
עכשיו יש בבית שיפוץ. פעם כשעוד היה שם מספיק מקום, הייתה שם גם אהבה. היא זרמה בחללים חסרת צבע ללא צורה וללא ריח. הסתובבה חופשי בכול פינה, במרחבים הרחבים של חדרי הדירה. כמו החתולה הלבנה שהבאנו הביתה מהרחוב. נהנית מהמקום הרב שהותרנו לה כדי לנוע, ולהניע אותנו כאוות נפשה. כאילו ניתן למתוח את גבולות הקיר ללא הגבלה. התחככה בנו בליטוף חושני ושרטה ברהיטים המעטים שניצבו כמו לא שייכים בפינת החדר. לרגע, דילגה חסרת משקל מעלה, ישובה במרומי הארון או מעל המקרר, הייתה מתבוננת בנו מזוויות לא שגרתיות. אורבת ומשקיפה עלינו במבט מיוחם לשעת כושר של מוכנות לקבלה. ולרגע התכרבלה לה מתחת למיטה הזוגית כמו הלכה לאיבוד בתוך השמיכה שמשכה אליה להתעטף בה כמו ברחם חם.
בעורי ובגופי עדיין טבועים קרעי זיכרונות וגעגועים קטועים למגע הרך והגמיש כשהייתה באה אלי פתאום, מתחככת, מלקקת בי ולפתע בורחת כאילו נבהלה משד שהבחינה בתוכי או שהתפרץ מתוכה. לרגעים הייתה מתמתחת, נוגעת, ממששת ומטילה תאוותה ישירות ובלי עכבות מוסכמות על כל מה שעמד בפניה, ולרגעים הייתה מתרחקת ביללה, מרפה ומשאירה אותי עם קצוות חשופים כמו פה פעור של תינוק המצפה לעוד.
נהגתי בה כמובן מעליו. מתעלמת מדביקותה בי כאילו שקיומה עושה היא רק לעצמה. לפעמים , כשלא נענתה לרצוני, איימתי, ודחפתי אותה מעלי בביטול, ומשהתעקשה שרטתי בה כמי שמואס בה ומחפש לו הרפתקה מסוג אחר. לא פעם דיברתי בה קשות. זועמת הייתי מטילה בה את כעסי על האחרים, או מתגרה בה עד קצה העצב האחרון. היא הייתה שולפת מולי ציפורניים ואני הייתי משחיזה לה שיניים לטרף. מצפה לרגעים שהר הגעש יפרוץ והלבה הרותחת בי תתפזר ממני תעטוף אותה ותזחל אל כל פינות החדר. מנסה הייתי לתפוס אותה ולאחוז בה לרגע . שתינו חשופות כמו שני מתאבקים חבוקים, דוחקים את הגוף ואת הדם שייחדו אותנו ויתמזגו זה בזה, מתוך כמיהה להכות בזעם שהוטמע בנו בשל פגעי הזמן. רק היא ידעה שאט אט צמח בתוכי נמר פראי, כלוא, מורעב וזועם בלי הרף. מחפש לו מפלט לחופש או אורב סביבו לטרף יומי.
תחילה הסברתי לכולם ש "צפוף מידי במטבח". אחר כך, הארונות נראו לי קלופים ועלובים. בהמשך, החרסינה באמבטיה, נראתה שרוטה ומיושנת. חדרי השינה ובתי השימוש, לא מספיק רחבים והסלון "רוצה חזית אחרת".
צריך לעשות שיפוץ. חזרתי יום יום בפני שמעון, כמו מנטרה הודית, שמביאה איתה שלווה ויציבות בחיים. כשחזר מעבודתו הראיתי לו כתמים כחולים שהופיעו בגופי, ממכות שקיבלתי בהיתקלות בפינות הקיר ובפתחים הצפופים. חסר לי אויר, בשינה. הכרזתי. וחסר לי מקום למנוחה. "הקירות עבים וקרובים מידי" פסקתי כדי לשכנע אותו לשפץ.
את ציון השיפוצניק הזמין שמעון בעלי. הוא קיבל עליו המלצות מחבר בעבודה. גם לאחר שהזמין אותו אלינו, קיווה שלאחר שתוצגו פני תוכניות השיפוץ, שאתחרט. כך יוכלו החיים שעלול חזור לשגרה והוא יוכל לצאת יום למקום העבודה שלו, לדלג על קיומי ולחזור משם בשלווה כמקודם.
אבל ריח הזעה שנדף מציון, הידיים הבשרניות, הפצועות והשרוטות מכול צד, האבק האפור שכיסה את בגדיו ואת עורו. עוררו את חושיי והנמר הזועם שבי החל להריח דם. בביטחון מקצועי וכלאחר יד, הסביר לנו ציון את תוכנית השיפוץ. משרטט ומקושקש על ניר מחברת משובץ: "כאן צריך להרוס את הקירות" קבע, בסמנו קו מזוגזג על הדף. "את בתי- השימוש החדשים צריך להעביר לשם" סימן בקווים ובצלבים על גבי משבצות הנייר. "מה עם המטבח?" שאלתי.
"את יכולה לבחור מטבח חדש לטעמך, בתנאי שיתאים למידות הנכונות".
"לאן יעבור הסלון?"
"חזית הסלון תעבור מהצפון לדרום" סימן על הדף בקשת ארוכה שהסתיימה בחץ. "וחדר השינה של הבן יהיה כאן, דרכו יעברו לחדרי השינה של הבנות".
"איך תהפוך שני חדרי שינה לשלשה?" שאלתי בספק.
"אל תדאגו, העיקר שבכול חדר יהיה מקום למיטה, לשולחן ולארון" סימן בעיפרון מלבנים תואמים. אפילו על הדף היה ברור שלא יישאר בחדרונים האלה מקום לתנועה, אלא מעברים צרים מרהיט לרהיט. "אני פותח שבילכם, לכול חדר חלון כדי שיכנס אוויר ויהיה בו מספיק שמש ואור ביום. לא נורא, החדרים קטנים אבל, יהיו מזגנים חדשים שיספקו אוויר לכול חדר בהתאם לעונות השנה".
מתבוננת מכושפת בשרירי הזרועות של ציון המתפוצצים מתוך שרוולי החולצה המשופשפת, הסכמתי לכול. שמעון התבונן בי באיפוק התואם את הלכותיו, לא מוכן להשקיע מאמץ בויכוח. "תעשי מה שאת רוצה" הודיע לי שמעון לאחר הביקור של ציון. ספק רוצה שאניח לו לנפשו וספק מבין בחושיו שעדיף לו להתכופף ולא להישבר מזעם הרוחות הקשות המנשבות סביב.
שום דבר לא רמז עדיין לתוך איזה מסע מטורף אני נשאבת. גם השריטות העצבניות של החתולה. שקימרה גבה עד גבול הקשת, ניפחה שערה, שלפה טלפיה מול ציון, להזהירו מפני זעמה, גם אלה לא רמזו מספיק לקראת הבאות.
למחרת החתימה על הסכם הדברים. הגיעו ציון והפועלים עם מקדחות חשמליות ופטישים כבדים, מוכנים להרס. בטון סמכותי ודואג, ביקש ציון, לכסות בסדינים את הרהיטים ולהזיזם מהקירות כדי שלא יפריעו לו בעבודתו.
ביום הראשון, הוצאו במכות של אזמל ופטיש,כל המשקופים ממקומם. הסדקים שנוצרו בקירות עדיין לא בישרו את הבאות. בלילה התבוננתי בסדק שמעל למיטתי ולא ידעתי להחליט אם הוא מחייך אלי כמו נחש מעובה, או שמרגע לרגע מתרבים שם הראשים של מפלצת הנושפת גיצי אש הצורבים את גופי הישן.
שמעון, הצטמק לו בפינת המיטה כמו מנסה להעלם ולהתעלם ונרדם מיד לשינה ארוכה. החתולה מצאה לה מקום לישון מתחת למיטה הכפולה, וכול הלילה לא הפסיקה להתלקק כדי לנקות את שאריות האבק שדבקו בה.
למחרת הם החלו בהרס הקירות. לאחר שעות של טרטור רועש ועצבני של קידוח במקדחות שטניות קרס הקיר המרכזי של הסלון. אחריו נפערו הכניסות לחדרים כמו פתחי מערות קדומים. עדיין יכולתי לחייך, לראות את עצמי בדמיוני, כנסיכה עטופה באלפי צעיפים מרקדת בין השערים המעוגלים שנוצרו בכניסה לכול חדר ומפתה את הסולטאן הטורקי המצפה לטבול שפמו ברוק הנוטף בין שפתיי. שמעון כבר לא היה שייך לחלומות שלי.
את הילדים שלחנו לסבא וסבתא ורק אני והחתולה התהלכנו בין ההריסות. היא התרוצצה סביב רגלי בעצבנות. מנסה להיצמד כמו מחפשת ממני סימן להושיעה.
אט, אט נעלמו בזה אחר זה קירות המטבח וחדרי השינה. אחד, לאחד קרסו לפני כמו היו עשויים מקרטון העוטף קופסת גפרורים חד פעמית. החתולה הסתובבה בהבעה של תמיהה וחיפשה את הקירות אליהם הייתה רגילה להיצמד. מתוך עייפות וייאוש, היא ניתרה ועלתה על ערמת הרהיטים המכוסה. התכדרה ככדור לתוך קופסת קרטון בה ארזנו את הספרים שהיו בספריה ושעות לא ידענו לאן נעלמה.
שמעון האריך את ימי העבודה שלו והיה מגיע בחצות, ממלמל דבר מה, משתדל לא לפגוש את עיניי, הולך לישון ובבוקר בורח למקום עבודתו. כשהתעוררתי ופקחתי עיני חשבתי שאני עדיין בתוך חלום או בסרט על דירה שנפל בה פגז ממטוס קרב טועה. הטלפון צלצל " אני לא יכול להגיע היום" הודיע ציון. "עניין משפחתי" הסביר, בקול לוחש ומסתורי, רמז שאסור לשאול יותר מידי.
הורדתי רגלי לרצפה וחרדה אחזה בי בחיפושיי אחר נעליי שרק אתמול ידעו למצוא את הדרך אל כפות רגלי בלי כל מאמץ. ניסיתי לנוע ולבדוק מה נותר מהחדרים שהיו. כמו לוליין המתהלך על ריצפת זכוכית כך בערו תחתי האריחים לכול מקום אליו פניתי. לא מצאתי את בגדי וכלי האיפור שלי נעלמו. גם מברשת השיניים שלי לא נמצאה במקום קבוע.
החתולה עקבה אחרי בדאגה.כלאותו יום נשארה כמעט בלי נוע על מגדל של רהיטים במרכז החדר. ישובה בתוך סל כביסה שהתייבשה ולא נמצא מקום לאן להעביר אותה.
למחרת בבוקר כשהתעוררתי קידמו את פני ערמות של הריסות. בעין אחת צפיתי בשמעון, מנסה למצוא לעצמו שביל סביר כדי להגיע לשירותים ולאמבטיה. לאחר שהתרחץ והתלבש, יצא ומבלי להביט לעברי או לומר מילה, זרק שלום תפל ומיהר לעזוב את הבית. בשלב זה, האמנתי עדיין שציון יבוא מיד עם אנשיו, יתחיל לאסוף את ההריסות, ואוכל להחזיר חלק מהדברים למקומם. החתולה הסתובבה בין ההריסות, ולא הפסיקה לילל. וגם באותו יום לא הגיעו ציון ואנשיו לעבודה.
בשעות הצהרים מצאתי בארנקי את מספר הטלפון של ציון וחייגתי. "אני לא מבין אותך" גער בי בנזיפה, "הרי הסברתי לך, עניין משפחתי". "איזה עניין משפחתי מונע ממך פתאום לבוא ולסיים את העבודה?" שאלתי בכעס. "חמותי נפטרה" ענה לאחר היסוס. "שבעה ימים לפחות אני צריך להיות פה ליד אשתי בימי השבעה", הוסיף במלמול מתנצל. סגרתי את השפופרת, דוחפת בזעם את החתולה שנצמדה לרגלי.
פניתי להכין לי ארוחת בוקר. הסירים והצלחות שמטבח היו נגועים באבק מדברי. גם לאחר שטיפות חוזרות ונשנות ידעתי שלעולם לא יחזרו להיות שלי. אפילו החתולה סירבה ללקק את החלב מהקערה אליה הייתה רגילה מתמול שלשום.
בבית השימוש דאגתי להשתין בעמידה שפופה ולהניח פיסות נייר במקום המגע עם רגליי כמו בבית שימוש ציבורי. כי עלו בו ריחות של שתן זר. ריח יבש ושונה של צרכים אחרים.
למחרת, בלי כל הודעה מראש חזרו הפעולים.
"ציון עסוק, הוא לא יכול לבוא, יגיע מאוחר יותר" הסבירו לי, ומיד בקשו "תכיני לנו קפה, אנחנו נשב פה לחכות ל"בוס". הוא הגיע בשעות הצהרים. לבוש חגיגית בחליפה מהודרת. "תשמעי יש בעיות עם הירושה, אני חייב להיות אצל העורך דין שלי" הסביר עם כניסתו לדירה ההרוסה.
"ומה יעשו הפועלים שאלתי?" בהשלמה ובייאוש.
"אל תדאגי, אני אסביר להם מה לעשות". הוא פנה אליהם ודיבר בתנועות גוף גדולות ומשסיים לחלק את הנחיותיו פנה ממהר לעבר הדלת והסתלק לפני שהספקתי למחות או להתווכח. בלכתו ניתקל בחתולה, ובעט אותה מעליו בבהלה. "אולי תסלקו אותה מפה" פקד. "אנחנו עוד עלולים להרוג אותה בלי כוונה".
משהלך התרווחו הפועלים לעשן סגריה. לאחר מנוחה נוספת זזו לאט ממקומם והתארגנו להמשיך בעבודתם לשלב ההרס הבא. הם יצרו במרכז הסלון ערמות של מלט גבס ומים וערבבו במרכז עיסת בטון כדי להדביק ולסגור בה חורים לא רצויים שנוצרו במהלך ההרס. כשצעדו בנעליהם על פני הבית פיזרו והדביקו את שאריות המלט והבטון בכול פינה.
"לא נורא" הסבירו לי "בין כה תצטרכו להחליף את הבלטות של הרצפה".
לאחר שבוע התמזג גופי והפך לחלק מהשיפוץ. שתינו, החתולה ואני הפכנו לצללים אפורים מצבע האבק האפור שדבק בנו. גם ניסיונותיי להתרחץ מספר פעמים ביום, הופסקו די מהר על ידי הפסקת המים שנגזרה עלי בשל עבודות השרברבות.
מרגע לרגע הרגשתי שתנועותיי ומחשבותיי משתנים ומעצבים על ידי תהליך השיפוץ. יום אחד נאלצתי "להתאפק" כי טיפלו בבתי השימוש, יום שני נדחקתי לפינת חדר השינה ולא יכולתי לזוז משם, כדי שלא אפריע לסתתים שהחליפו את הרצפה בסלון. כמו שיפחה בארמון, חיכיתי במהלך היום דרוכה לסימן של ציון, שהגיע בינתיים, ושל פועליו, כדי להכין להם ספלי קפה וסנדוויצ"ים עם גבינה צהובה, במתכון שהוכתב לי והשתנה מדי שעה.
לאחר מספר ימים, הופיעו "הבנאים" שהחליפו את "ההורסים". אלה ביקשו קפה אחר וסנדוויצ"ים עם נקניק. נאלצתי לרדת בבגדי המאובקים, למכולת לערוך קניות במהירות כשאני שומעת את קולו של שמעון מצטלצל באזני "אל שתשאירי אותם לרגע לבד, הם עלולים לגנוב משהו".
בכול תנועה שעשיתי, היה עלי להיאבק מחדש כדי למצוא את עצמי מול הבית.כל בוקר עברו עלי שעות בחיפושים. יום אחד לא מצאתי את התחתונים ואת החזיות שלי שהיו דחוקות במגרה הקבועה. יום אחר , חיפשתי, בכול מקום, את הארנק עם מברשת השער והאודם המשופשף. הפכתי לזרה בבית שלי. לא נותר בדירה דבר שהיה שייך לי .
רק החתולה הייתה עוד כרוכה אחרי. נצמדת לרגלי, אולי בניסיונות לברוח מפחד שלא תידרס על ידי הפועלים ואולי בניסיונות נואשים לשמור ולהגן עלי מפני ההרס שסביב.
לאט התמוססה כל הבית סביבי. יותר מכול דאגתי לדפים, עבודת הדוקטורט הלא גמורה, עשרות שירים שכתבתי למגרות ועדיין לא פרסמתי. כתבות ומאמרים שהתחלתי בכתבם לאחרונה הונחו בערמות. גם הסדינים והשמיכות בהם כיסיתי ועטפתי בקפידה את שולחן הכתיבה שלי, לא הבטיחו את קיומם ומיקומם של המילים. פחדתי להרים ולהציץ ולחפש מתחת הכסויים. גם כך, ידעתי בביטחון, ששם בפנים הכול הוזז ביד נעל
פנינה, מייגע לקרוא סיפור כתגובה.
בכל מקרה תודה על ההזדהות. אני מצפה לרגע שאטרוק את הדלת והשיפוצניק לא יופיע יותר. אשאר בשלוותי בעולמי עם ילדיי החתולה שמסתובבת חופשי, הכלבה הקטנה והארנב הלבן.
שוש
שיפוצים עבורי הם די טרואמטיים (חוויתי לפני כשנה וחצי) אבל בטח לדג שלך יותר…
אילנה,בסך הכול איני צריכה להתלונן.השיפוצים עומדים להסתיים אחר שבוע וקצת. לא ניתן להאמין, זה היה מהיר. עדיין השיפוצניק מגיע בכל יום כיוון שבחוץ יש עדיין עבודה.
לי נמאס לראות זרים מסתובבים לי בבית.
שוש