כף האהבה סופרת ומשוררת מן הפריפריה אל המרכז
בְּיַלְדוּתִי
צָמַח רֹתֶם הַבָּר
עַל חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר
עָטַף בִּפְרָחָיו הַלְּבָנִים
הַקְּטַנִּים
חוֹלוֹת צְהֻבִּים
עַד חוֹף הַיָּם פָּלְשוּ
נִיצָנָיו
בְּלֹא מַיִם
רָוּ עֶדְנַת אַדְמַת הָאָרֶץ
לְפֶלֶא הָיָה לְאַרְצִי
קִשּוּטִים קְטַנִּים
מַבְרִישִים בְּצֶבַע יָרֹק
דְּיוּנוֹת צְהֻבּוֹת לְחָיַיִם
כְּצִי מְחַפֵּש חַיִּים
בְּלֵב יְשִימוֹן
הַלֹּא כְלוּם
וְעַכְשָו עֲטוּפִים הַחוֹלוֹת
בְּבָתִים לְבַנִּים
בְּעֵצִים גְּבוֹהִים
בִּבְרוֹשִים שֶסּוֹגְדִים לַחַמָּה
כָּבְשו עָרִים מְבֻתָּרוֹת
אֶת גְּבוּל הַמִּדְבָּר
נָדְדוּ הַחוֹלוֹת
וְלֹא עוֹד נְדוֹד
יַתְמוּת רֹתֶם הַמִּדְבָּר
בְּיַלְדוּתִי שִחַקְתִּי בְּגִנַּת הַיָּרָק
שֶאָבִי שָתַל בְּמוֹ יָדָיו
טִיַּלְתִּי לְיָד הַכֶּלֶב רֶקְסִי
וְרַק כָּאֲשֶר נָם
גָּדַרְתִּי יָדַי סְבִיב פִּיו
בָּאֹמֶץ הַזֶּה
שֶבָּא רַק כְּשֶלֹּא רוֹאִים
אוֹתִי
בַּיָּמִים הַהֵם אַרְצִי
כְּמוֹ שִמְלָה שֶל אִשָּה צְעִירָה
בְּיָמִים שֶל צֶנַע
נֵעוֹרָה
מִמַּחְנַק בָּנִים הַשָּבִים מִגּוֹלָה שֶנִּסְתַתְּמָה
וְהָיָה חֹם בַּלֵּב
וְהָיְתָה דֶּלֶת הַבַּיִת פְּתוּחָה
לְדֶלֶת אָחִים
מוֹשִיטָה מַבָּטֶיהֶ
לְיַלְדֵי הַשָּכֵן הַבּוֹלְסִים
בַּהֲסָבָה מִקְּעָרַת הָאֹרֶז הַפַּרְסִי
עַל שָטִיחַ שֶעָלָה אַרְצָהּ מֵאַרְמוֹנוֹת נֵכָר
נָטַש חַצְרוֹת שֻׂלְטָאנִים
דְּיוּנוֹת הַחוֹל נָלוֹשוּ לְמֶרְחַקֵּי הַמָּקוֹם
הֶאֱדִימָה אַרְצִי
שֶהָיְתָה
כְּגוּף שֶל אִשָּה צְעִירָה
וְעַתָּה הִיא
פְּצוּעָה
בַּחֲמַת זַעַם
דָּמֶיהָ זוֹעֲקִים
וְאֵין בְּרִית
בֵּין הַבְּתָרִים
אוֹי אַרְצִי
אוֹי,אוֹי, אוֹי
שיר מקסים. תנועת הקצב שלו נעימה לקריאה.
תודה, יעל.
שיר מרגש ונוקב. המעבר משיר אידילי לשיר קינה הוא מפתיע ומצמרר. שושנה, השיר הוא הישג שירי משמעותי.
בלפור היקר, תודה רבה על הערכתך את שירי. כשכותבים שיר לא תמיד יודעים עד כמה ההישג הוא הישג שירי, ועד כמה לשיר יהיו חיים אחרי היוולדו.
בכל מקרה מודה לך על התייחסותך.
שושנה ויג
אכן נכון, כשמשורר כותב שיר לעולם אינו יודע מתי רגע החסד של השיר שיגע באנשים. שיר הוא קודם כל מעשה של תקשורת בין אנשים. אף אדם אינו כותב שיר עבור עצמו.השיר שלך נוצר כדי לגעת באנשים ולעורר אותם. ואכן הוא מצליח לרגש ולגעת.
בלפור, מניסיונך האם ניתן לסמן מאפיינים בשיר שיהפכו את השיר ל"נכס",מה הופך יצירה לערכית? האם ההתפעמות היא שהופכת את השיר לכזה?
אודה לך אם תשיב.
שושנה ויג
לפי דעתי, אין מתכון איך שיר הופך לשיר שנוגע באנשים ועובר מאדם לאדם, עד שהופך לנכס ספרותי. אילו היה מתכון כזה היו כולם מאמצים אותו. לכל משורר יש שירים שונים, והוא מגלה לעיתים ששיר מסוים שכתב מעורר ומשפיע יותר משיריו האחרים. ברור ששיר צריך לבטא חוויה, לבטא רגש עז. וכמו שאמרו אלה שקדמו לנו: דברים שיוצאים מן הלב , נכנסים אל הלב.
בלפור ידידי, השיר רק נולד, כלומר ממש טרי מהיום, אני לא רוצה להעיד על איכותו ולא רוצה שיסמנו אותו כגילוי וכעילוי, ולא שיעניקו לו ציון. באמת, שירה היא הרבה פעמים עניין של טעם, של מצב רוח, של לכידת עינו ואוזנו של הקורא. מה יקרה עם השיר הזה ימים יגידו.
וכך עם כל מה שנכתב , מה ששורד את מבחן הזמן ועומד במבחן טעמם של בני האדם לא נוכל לצפות. נותר רק להמתין .
תודה לך
שושנה ויג
אכן צדקת. התגובה היא מיידית. מה שקובע באמת ביחס לערכו של שיר הוא מבחן הזמן. ובכל זאת, יש שירים שעוברים על ידך ולא עושים כלום. השיר שלך מעורר "בנגיעה ראשונה" וזה מסמן אותו כשיר כובש. בכל מקרה, כשמשורר כותב יצירה טובה, צריך לומר לו. והשיר שלך באמת טוב, וצריך לומר לך זאת. יישר כוח.
בלפור, תודה על ביקורך. מודה על הדיאלוג ,בתקווה שתבקר בהמשך, ומקווה שיוולדו עוד אחים ואחיות לשיר מולדת ולא רק שיר ההופך מאידיליה לקינה.
ושוב תודה.
שושנה ויג
מבחינתי מדובר בשיר געגוע,
לימים שאינם.
ושיר של כאב לב,
אותו אני חשה כאשר אני עוברת
ליד הדיונות המעטות שנותרו בנתניה,
ורואה איך הדחפורים נוגסים בהם
כל יום יותר ויותר,
ופוגעים אפילו בשמורה.
והרותם , זה שהייתי מגדירה בשיעורי
הביולוגיה, הוא כמדומני כבר לא נשאר.
שושי, תודה לך
כיום אני מתגוררת בנתניה, שנות ילדותי עברו באשקלון. ויש כנראה דימיון במראות הילדות שלנו.
כן, שיר געגוע.
תודה לך
שושנה
היי שוש, עשית לי את הבקר בשיר הזה. איזה יופי, את כל פעם מפתיעה אותי מחדש..אין סוף לדמיון וליכולת הכתיבה שלך…יישר כוח! חנה.
חנה, מודה לך על תגובתך. אני מקווה שהפלא יחזור.
שושנה ויג
שוש.. עכשיו כמו תמיד.. ביצירתך זו כמו בעוד אין ספור, את מצליחה להעביר את החוויה האישית לקורא, תוך הובלתו צעד, צעד עם נינוחות.. תנועה.. מראות.
אכן..
אוֹי אַרְצִי
אוֹי,אוֹי, אוֹי
תודה ששיתפת בחוויה
ליאת
ליאת היקרה,אני כתבתי על חוויה אישית ועל זיכרון אישי שהוא אספקלריה לזכרונות לאומיים.
מודה לך חברתי הירושלמית.
שושנה ויג
היי שושי
לקח לי זמן לכתוב, כי השיר ארוך, והיה קשה לי למקד, היה פה מסע.
אני חושבת ששיא השיר הוא יתמות -רותם המדבר.-
בעצם עליו השיר הוא הגיבור, הוא הסמן של השיר.
הסוף אוי ארצי , הוא מובן מאליו.
לכן הייתי מחלקת את השיר לשתיים היה לו הרבה יותר כוח כי הכל יפה, אבל ביחד לא בטוח.
שם השיר -שיר מולדת- ולכן אפשר להשאיר פתוח, המבין יבין.
לקח לי זמן לומר את מחשבותי, להתראות טובה
טובה, ראשית אני מודה לך על המשוב שאת משאירה כאן לשירים שלי. את מתייחסת לשיר באופן מעמיק. אני גם חשה שהשיר מורכב משני חלקים ובאמת ,"יתמות רותם הבר " חוצה את השיר.
מבחינת אורכו של השיר, אני חשה שביעות רצון בכתיבת שיר ארוך שיש בו שני חלקים החלק האחד באמת על הגיבור הצמח הזה שהסיטו אותו ממולדתו והחלק השני עוסק באנשים שהתיישבו כאן והם שהובילו להשחתת המקום.
יש קשר בין שני החלקים לדעתי, כאשר רשמת לי חשבתי בהתחלה על שני שירים אך כעת החלטתי שהשיר מורכב משני חלקים ולא שני שירים, ואין צורך לצמצם אותו.
יופיו במסע שהקורא עובר .
מעניין אם השיר יכול לדבר לכולם כיוון שהשיר עוסק בחוויות של חלק ניכר מן הבוגרים מאיתנו. היום בקושי רואים את צמח הבר , וגם חוויות הסוציאליזציה של החום החברתי כפי שעולה מן השיר .
אני מאוד אוהבת את ההערות שלך, הן מחדדותרעיונות.
אני חושבת לבוא להופעה שלך במרכז עינב מקווה שהכל יהיה בסדר.
שושנה ויג
הייי שושי
כן, קראתי אותו בצורה של שני חלקים, זה מענין בעצם השבר נמצא באמצע,-הרותם…- ובסוף שאת אומרת, או, או, ארצי.
זה עושה מסע פנימי וחיצוני.
שמחה מאוד שתבואי להופעה, אני מאוד עסוקה בימים אלה מסביב לענין.
שתמשיך לנו האש.
שבת שלום
טובה
טובה היקרה,
אני חייבת להודות לך על המשובים כאן, את בעיצומן של חזרות וגם טורחת להתייחס לשירתי, מאוד מביכה אותי . אני לא יכולה להתחבר לכל שיר ולהגיב. את באמת מיוחדת.
תודה לך
שושנה ויג
הקורא נמשך אל המלים: דיונות צהבות לחיים, כמו כן הכנסת הפעולה לשיר באמצעות: מברישים בצבע ירק, תורמת רבות. השימוש במלים: ישימון הלא כלום חזק ונכון שכן הקורא נכנס להגות ולחשיבה רחבה מעבר לנושא המולדת – מה הכוונה? ואז הוא קורא: עטופים החולות בבתים ונוצר המעבר שהוא לא מדורג ולכן חזק אל מציאות שכבר שונה לחלוטין מעולם הילדות – מולדת שחיק הטבע נגזל ממנה לטובת הבנייה המואצת והיא במציאות קיומית קשה… נעלם הצוהב. "כאב השורשים הכפולים" המבוטא באמצעות קערת האורז וכ"ו, מייצג את מי שבאו משם, במקרה זה את יהדות המזרח והשיר הופך למייצג עבור אוכלוסיה ומעבר לייצוג האישי של הכותבת. האמירה "ואין ברית בין הבתרים" היא אמירה המובעת בשירים אחדים שלי והיא המתבקשת כיום גם מאוהבי המולדת הכי מושבעים היות ואינה אמירה פוליטית אלא צעקה על המצב הקיומי של העם, הדבר יוצר בשיר את השילוב בין אהבה חזקה למולדת לבין המחאה על המציאות הבטחונית הקשה.
רשמתי כאן התרשמות ראשונית מאוד, אין בתגובתי נסיון לשימוש בכלי עריכה לגבי הביטוי השירי, דבר שלא אעשה, אלא התרשמות כנה מהשיר המעניין הזה העונה על צורך בשירתנו שבה נושאים אלה אינם מטופלים דיים, כוונתי האקולוגי, הבטחוני, הלאומי.
לשוש הנהדרת,
קראתי פעמים את שירך "שיר מולדת" וחשתי את משקל 60 השנים של מדינת ישראל מציצים מתוך המילים והשורות.
מדינה היא כמו אדם,מלאה רגשות,כאבים,שמחות…טבע…חיים שלמים.אני מחדדת ואומרת שגם למדינה ,ארץ, יש את "נקודת הייחוס" שלה…. ובשירך שרת לנו על ארצך שלך.
ישר כח! ה. חניתצה הלוי
חניתה היקרה, ראי אתתגובתי לאורה,אני סבורה שצריך לערוך ספר שירה או ספר יצירה העוסק במולדת כמלאת שישים למדינה. אסופה מקומית עכשווית.
שושנה ויג
אורה, אני אהבתי את התייחסותך "לכאב השורשים הכפולים", כנראה, בתת מודע אני שסועה כמי שנולדה לאב שנולד בפולין ולאם שנולדה בטוניס. אני בעצמי בעלת שורשים כפולים באופן קיומי. אני עיינתי בגיליון פסיפס ולא מצאתי התייחסותלכאב השורשים הכפוליים האישיים של ילידי הארץ. חבל, צריך לתת על זה את הדעת. ד,ר חלי אברהם איתן הזכירה אותי בספרה האחרון , כאב השורשים הכפולים וזהו לדעתי האזכור היחידי לנושא הזה.
חשוב לדעתי,לכתוב שירים אלה בשנת השישים למדינה.ואף לכנס אותם לחוברת או ספר.
שבת שלום שושנה ויג
שוש היקרה,
שירים שעניינם נוסטלגיה תמיד מדברים אל לבי.
את מצליחה להעביר את אהבתך לנופי הילדות, את געגועייך למה שהיה, את החווייה האישית שלך, ככותבת, אל הקורא.
תודה שהזמנת אותי לכאן,
שבת שלום ומבורך,
דבי
דבי היקרה,
הרשי לי לברך אותך לרגל זכייתך בפרס ראש הממשלה לשנת 2007, אף שגם אני חפצתי לזכות בייקר, אני יודעת שאת סוג של כוכב עולה בשמי הספרות העברית. שמחה על הכרותי עם יוצרת נפלאה כמוך.
וזכייתך מעניקה לשנת השישים למדינה גם מעין תקווה שיש פרסים המוענקים גם למי שכותב איכות ומזקק אותה בעדינות רבה.
את בהחלט ראויה.ושמחתי לכתוב על ספרך הראשון ולחכות לספר השני שכעת הוא בשלבי התהוותו האחרונים.
מעניין שיש לך שירים שמתייחסים למולדת וגם לבית ההורים שירים מאוד מיוחדים, ועל כך קצת במאמר שכתבתי עלייך.
http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-1814.htm
שבת שלום,
יקרה שלי, מכותבת אל כותבת, מאחות לכתיבה לאחוות כותבות.
שושנה ויג
בפשטות ובאוםן מדוייק את מצליחה להעביר נושא טריוויאלי. נושא אישי, אך נוגע בכולנו. אף אני בוכה נוכח הבתים הלבנים, החדשים המכסים את מדרונות ההר מאחורי בית הורי בחיפה, ההר שהייתי מטפסת אל פסגתו, רובצת בין סלעיו ומרגישה לבדי ביקום.
אסתי,אמת היא. בכל ביקור שלי באשקלון עיר ילדותי,אני אוהבת לסמן את המקומות שהיו ביתי,ממש מצביעה באצבע כאילו חלק ממני עדיין שם. אני מחפשת את זכרונות ילדותי ולא מוצאת את הכל כבשו הבתים החדשים נעלמו הפרדסים והשקמים. אט אט מחקו לנו את ילדותנו.
תודה לך
שושנה ויג