הבלוג של עדנה שמש סופרת, מתרגמת, עיתונאית עצמאית, מבקרת ספרים
Of Gentle Giants / עדנה שמש
ביקורת על
של עכברים ואנשים / ג'ון סטיינבק
הספרייה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, כנרת-זב"מ
תרגום ואחרית דבר: טל ניצן
אם יש משהו מפתיע בהוצאתה לאור בעברית של הנובלה של עכברים ואנשים היא העובדה שהיצירה הנודעת הזאת, שנכתבה בשנת 1937 והקנתה לסופר האמריקאי ג'ון סטיינבק תהילה כמעט מיידית, מופיעה בתרגום לעברית רק בימים אלה, כעבור 74 שנים.
מטבע הדברים, התרגום מעורר עניין, גם העובדה שהמתרגמת העניקה פרשנות לשמה של הנובלה שהיתה ידועה בעבר כ-על עכברים ואנשים ותחת שם זה אף הועלתה כמחזה החל מראשית שנות ה-50, בהפקות שונות של התיאטראות בארץ. סטיינבק אגב, התהדר בכך שהוא הסופר הראשון הכותב בסוגה ספרותית-תיאטרלית מובחנת וייחודית (טקסט ספרותי שאפשר להעלותו כמחזה כמעט ללא שינוי), סוגה ששכלל והביא לשיא בנובלה Burning Bright.
של עכברים ואנשים הוא פראזה מתוך השיר 'לעכברה' שכתב המשורר הסקוטי בן המאה ה-18 רוברט ברנס, משוררה הלאומי של סקוטלנד בעיני רבים. ארבע שורות מהשיר (בתרגום לאנגלית בת-זמננו) מהוות מעין תמצית לרעיון המרכזי של הנובלה כולה:
The best laid schemes of mice and men
Go often askew,
And leave us nothing but grief and pain,
For promised joy!
גם לדמויות המאכלסות את הנובלה של סטיינבק לא יישארו בסופו של דבר אלא "יגון וכאב במקום האושר המובטח".
של עכברים ואנשים שנכתב על רקע המשבר הכלכלי האמריקאי הגדול בשליש הראשון של המאה הקודמת, הוא סיפורו המורכב של החלום האמריקאי ושִברו; סיפורן של כמה דמויות שוליים, בהן לני וג'ורג', שני "hobos", עובדים-נוודים, המגיעים לחווה מבודדת, לאחר שנמלטו ממקום אחר. לני סמול, בן חסותו של ג'ורג' מילטון, הוא מעין " gentle giant", ענק רפה-שכל ואילו ג'ורג' הפיקח הוא משענתו המנטאלית, פרשן המציאות שלו, שלני אינו יכול בלעדיו. לא בכדי נשמעים שמות השניים רבי-רובד ואירוניים: שמו של האחד מאזכר את שמו של ג'ון מילטון, המשורר האנגלי שכתב את 'גן העדן האבוד' (וההיקש ברור: גן העדן האוטופי שהשניים מייחלים לו יישאר רק בגדר משאלת לב) ואילו השני, סְמול, ('קטן') הינו, כאמור, דווקא בחור מגודל שכוחו הפיזי הרב – כך מתברר במהרה – הוא גם מקור חולשתו והוא שיוביל אותו אותו, בסופו של דבר, לאובדנו. לני אוהב ללטף עכברים, גורי כלבים, ארנבים, ונשים, להבדיל, בלי להבין את גבולות כוחו או מה מותר ומה אסור. הוא נמלט עם ג'ורג' אל החווה לאחר שנגע בשמלתה של אישה (רק רצה ללטף) והואשם בדבר חמור מזה. אף שלני הוא המניע הראשי של העלילה, דמותו אינה מתפתחת במהלכה והיא נשארת פלקאטית במידה רבה. לני הוא 'פשוט' במובן הטוטאלי של המילה ואינו בר שינוי; יש בו תום פואטי (שעושה את דמותו למייצגת, ביתר-שאת) והוא חסר-הגנה במידה שמזמנת אפריורי את הטרגדיה שלו, שתחתום את הסיפור.
על אף שונותן של הדמויות שלני וג'ורג' פוגשים בחווה, רב המשותף ביניהן מן הנדמה ממבט ראשון. סטיינבק עושה קטגוריזציה מעניינת שלהן במאפיין חיצוני, האות C הפותחת את כינוייהם: קְרְלִי, קרלְסון, קלרה, קְרוּקְס, קֶנְדִי, מה שעושה אותם למייצגים סימבוליים של תכונות אנוש יותר מאשר לדמויות של ממש. המשותף לכולם הוא בדידות עמוקה ונכות פיזית ואף רגשית. כשנה לאחר פרסום הנובלה כתב סטיינבק בהקשרה ובנוגע לערך החברות שהוא כה מוקיר:
"Try to understand each other"
אלא שאמירה זו נשארת חיוורת לעומת עוצמת הברוטאליות הקיומית העולה מן הטקסט הקצר, הכתוב בחסכנות המינגוואית. חלקן של הדמויות האלה מקבלות את מצבן בהכנעה או בניסיון התרסה כנוע, הגם שהן מתפתות לתקוות-רגע כשלני וג'ורג' משתפים אותן בחלומם לקנות חווה משלהם ולחיות בה חיים צנועים אך עצמאיים. האנשים האלה אינם חולמים על זהב מתגלגל ברחובות וחלומם אינו בלתי ניתן למימוש בתנאים נורמאליים – אשתו של קרלי רוצה להיות שחקנית, וקנְדי וקרוּקס, כמו בסיפור ילדים אמריקאי טיפוסי, מצטרפים זה אחר זה לטור המתארך של התאבים להיות חלק מן החלום הפשוט-לכאורה, אלא שהשנים הן שנות שבר גדול ומושאי החלום, אף שהם צנועים, אינם בני השגה. הקורא למֵד, חושש, שמדובר באשליה גרידא; שהם נוטלים חלק במלחמת הישרדות, ותו לא. בין השורות, נכתבת הערתו של ג'ון סטיינבק על חולשות האנוש: הנובלה היא שיעור מאלף על מהותו של האופי האנושי; תהייה על מהותו של החזק והחלש. תגובותיהם של עובדי החווה כלפי לני מוכיחה, אלידבא ד'סטיינבק, שלא רק החזקים נוהגים ברשעות פוגענית אלא גם, ואולי דווקא, החלשים: קְרוּקְס שגבו העקום העניק לו את כינויו, שחור ציני ובודד הזוכה לצריף משלו רק בגלל גזענות טהורה, בודק את גבולות הרוע שלו בהבהילו את לני עד דמעות: הוא אומר לו שג'ורג' הלך כנראה לבלי-שוב וכי הוא, לני, נדון להישאר לבדו בעולם; בתורהּ, אשתו של קְרלי – דמות המזוהה רק כאשתו של קְרלי בנו של 'הבוס', שנישואיה רעים וחייה משמימים – מאיימת על קרוקס שתעשה בו לינץ', איום אכזרי וכלל לא מופרך בתקופה האמורה. ואילו באמצעות קְרלי שהוא גם מתאגרף חמום-מוח, המחבר מבקש ללמד אותנו שהכוח, כשהוא מנוצל כדי לרדות בחלש, מקורו בעצמו בחולשה. באשר ללני, סטיינבק מציג בפנינו במידה מסוימת של תחכום תמונה מורכבת, כי חולשתו הפטאלית של לני, ה'מלטף' למוות, גלומה דווקא בכוחו הפיזי הלא-נשלט שאין הוא מודע לתוצאות השימוש בו, ומשאירה אותו דווקא חשוף וחסר-הגנה לחלוטין.
בקֶשת ההתנהגויות האנושיות של באי החווה נעדר כמעט לגמרי הממד המוסרי. איש-איש לנפשו. ומי שמסיים את תפקידו בדרך זו או אחרת, סופו שייזרק לכלבים. לקנְדי הזקן קטוע היד והחרד ליום שלא יוכל עוד להביא תועלת יש כלב הנמצא ברשותו מאז היה גור, וקרלסון מחליט להוציאו להורג רק כי הוא זקן מדי. קנדי מקונן על כלבו (ועל עצמו); על אפסותו של מי שחייו חסרי מטרה או משמעות: "הייתי צריך לירות בכלב בעצמי, ג'ורג'. לא הייתי צריך לתת למישהו זר לירות בכלב שלי", הוא אומר ופניו אל הקיר, כאילו הוא מסכים עם העיקרון האכזרי, רק מבקש את מידת החסד הראויה. המתת הכלב, שאין בה לא חסד ולא רחמים, היא פרפראזה על המתת החסד של אדם, שתנעל את הסיפור ותעמיק עוד את תובנתו של הקורא שלמוות הזה יש פנים רבות: שהרחמנות הכי גדולה היא, בסופו של דבר, האכזריות האולטימטיבית ולא ההיפך; שעם הירייה היחידה שנורית בעורפו של לני, נרצח גם חלום החווה האוטופי, שהיא גוזרת את דינם של קרוקס וקנדי לחיים חסרי תוחלת, אם כי בה בשעה, נקרה על דרכו של ג'ורג' הנפטר מעולו של רפה-השכל, חופש חדש.
מטבע הדברים, תרגום טקסט כגון של עכברים ואנשים שנכתב בעגה קליפורניה של ראשית המאה שעברה מזמֵן אתגרים מורכבים למתרגם. הנובלה מלאה בשפתם חסרת העכבות והצבעונית של פועלים קשי יום שאף הביאה לכך שהספר לא הורשה להיכנס לספריות בתי הספר בארה"ב במשך שנים; היא גם מעלה בכל חריפותה את שאלת נאמנותו של המתרגם לשפת המקור או לשפת היעד, דהיינו, מה יקדש יותר – את הדיוק או את הקוהרנטיות? בנובלה יש כמה דוגמאות לבעייתיות הנובעת מהעברת תבנית המשפט מה'אמריקאית' אל העברית, למשל: "…כי היא מלכודת-עכברים, אם ראיתי אחת בחיים" שאינה 'מתלבשת' על העברית; או הקושי הנובע מאובדן רובדי משמעות, למשל העובדה שבאנגלית 'hand' פירושו גם פועל, עובד, וסטיינבק מתמקד רבות בכפות הידיים של דמויותיו: כפותיו הענקיות של לני, כפתו הקטועה של קנְדי, ידו המרוסקת של קְרלי, להראותנו שהם חסרי-תועלת, פגומים ונכים ביותר ממובן אחד. אולי הערת שוליים היתה מאירה נקודה כגון זו, אם כי המתרגמת מתייחסת לתמות רבות וגם לנושא הידיים באחרית הדבר מאירת-העיניים שלה.
באשר ל"הנחש החליק בין קני הסוף" זוהי טעות נפוצה בעברית גרידא, שכן 'קנה' ו'סוף' הם שני צמחים שונים; ואכן, "שרלילה פלילית" לתרגום הביטוי הסלנגי " jail bait" (קטינה שניתן לטעות בה כבגירה בגלל נתונים גופניים נשיים בשלים) הוא מקורי ונועז, אבל אולי אינו משמר את משמעות הביטוי באנגלית. עם זה ראוי לציין שבחירה זו נבלעת בים של בחירות אחרות, מוצלחות מאוד, שעושות את התרגום לעברית לטוב, קולח ואותנטי.
הביקורת התפרסמה הגיליון האחרון של כתב העת לספרות עיתון 77
באמת עדנה הרהרתי בחנות האם לקנות או לא, נשמע שכן.
להתראות טובה
אין מה להסס טובה – זו ספרות במיטבה. לפעמים נעים (ונחוץ) להתווכח עם קלאסיקות – גם כאן לא מזיק, אבל בהחלט שווה קריאה.
מאמר מעניין, עדנה. תמיד טוב להיזכר בסטיינבק החביב, שבשנותיי הצעירות מאוד טרפתי את ספריו לתיאבון בזה אחר זה (ולפעמים רצתי אח"כ לראות גם בקולנוע…).
תודה, תלמה
ותודה חנה!
מאמר יפה רהוט והוגן המתיחס גם לנובלה תכניה , רעיונותיה ודמויותיה וגם לתרגום על כל חוזקותיו וחולשותיו
אהבתי