ככה אני חולה ושום סיפור רציני לא רוצה להתעסק איתי. שום סיפור בהמשכים שכבר הקדשתי לו את מיטב זמני בעבר לא מוכן להישכב לי על מיטת הטיפולים. כתיבה זה דבר רציני אני מסבירה להם , זה לא רק לבלוג , אבל להם אין שום עניין לשתף איתי פעולה. אני יודעת את הסיבות , יש זמן פציעות ויש זמן הוכחות , תוכיחי לנו שאת שווה ואני מביטה למעלה . הוא יודע שאני שווה הוא עשה אותי ובכל זאת אני נכנעת להם , מעניקה להם זמן פציעות. ואז היא נכנסת לחדר ומתיישבת לי על המקלדת .
" זוכרת אותי?" היא שואלת.
" בטח ! בגללך חשבתי פעם שאולי אתחתן עם אישה."
" ואני כבר עשיתי את זה."
כן, כל העניין היה מבלבל נורא. היא הלכה אחרי לבית ספר למרות שזאת לא הייתה הדרך שלה , היו לה תלתלים וג"ינס צמוד. היא הייתה מהמקובלות מין חברה של כולם . הצעדים שלה הלכו והתקרבו אלי ,כתפתי את הילקוט שנשמט ממני , שומעת אותה אומרת לי מאחורה .
" יש לך עיניים יפות."
" סתם חומות." עניתי לה .
" לא סתם, מה שייך הצבע, צריך הבעה." היא כבר עמדה לידי .
" איזה הבעה יש לי? "
" של משהי מיוחדת!" היא שבה ובחנה אותי וכבר הייתי חברה שלה .
אחרי בית הספר היא גררה אותי לקפיטריה וקנתה לי סברינה על חשבונה. זאת הייתה הפעם הראשונה שאכלתי דבר כזה. הררים של קצפת נגרסו בגרוני וכבר חששתי לגזרתי והיא דיברה ודיברה . קראו לה שמחה והיא אמרה שזה שם טוב, שהיא באמת שמחה . קינאתי בה. אחר כך היא עברה נושא ,מספרת לי על החבר האחרון שלה שהיה חייל .
" עשינו את זה ." היא אמרה " וזה לא משהו מיוחד אז בדקתי איך זה עם בת וזה כבר משהו אחר ."
"כייף?" שאלתי .
" ועוד איך ."
זה היה קצת מפחיד הפתיחות שלה והמבטים ואיך שהיא הייתה הראשונה ששמה לב לזה שיש לי עיניים עם הבעה . היא לא הייתה מכוערת והחבר שלי גם הוא לא היה משהו מיוחד , בדיוק כמו שהיא אמרה .
הלכתי הביתה מהורהרת , פתחתי את הדלת. אימא שלי עמדה ובישלה משהו. בדרך כלל לא סיפרתי לה כלום על עצמי אבל הפעם המצב היה מדאיג וגם רציתי שתדע , שתלחץ לה במקומי , אולי זה הכל בגללה ,אז אמרתי לה .
" תשמעי אני חושבת שאני לסבית."
היא ניגבה את הידיים בסינר שלגופה וצחקה . לא הבנתי מה מצחיק בזה .
" שטויות." היא אמרה בסוף.
" אבל יש ילדה בכיתה מעלי שמוצאת חן בעיניי."
" אז מה , מה זה אומר .."
" כדאי להתרחק ממנה? "
" כן." היא פסקה .
יותר לא אכלתי סברינות עם קצפת אבל זה לא שהפסקתי להסתכל עליה. חשבתי הרבה על העניין של זה שאפשר לרצות בן ואפשר להתאכזב ממנו ואפשר לרצות רק קצת בת ולא להתאכזב בכלל . אפשר אפילו להתענג על זה .
היום אני כבר לא חושבת על זה בכלל, אז כנראה שאימא שלי צדקה.
מצד שני מעניין שכשאת חולה היא עולה בזכרונך.
יש בלבול בגיל הזה שאני אוהבת לכתוב עליו ויש לי גם בנות בגיל הזה ואסוציציה רודפת אחרי אסוציציה. יש ממקום חוליי געגועים למקום של רק להתבגר ולא להיות אחראית לכלום.
יאללה תקומי מהמיטה, אין ברירה.
אסור לך להיות חולה יותר מדי.
לא להיות אחראי לכלום – אין כמוני להזדהות אתך.
תודה אתה נחמד.
אביטל – תהיי בריאה!
הזכרון שלך מעניין. תמשיכי לספר עוד!!!
נהניתי לקראך. דוקא מתוך החולי צץ משהו נקי וצלול.
תודה אסתי ושירה. אסתי, גם אני הרגשתי שהכתיבה כאן שלי אחרת את מאד רגישה.