תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

—–

 

אל מר דה אמיצ"יס היקר
 
אני זוכרת שקראתי את ספרך הידוע "הלב" כשהייתי בת עשר לערך. ילדה עצובה שהספרים היוו עבורה מפלט ונחמה. קראתי אותו כי אבא ביקש שאקרא. ומיד כששקעתי בקריאה ייחלתי לכך שתחליף באופן מידי את אבא שלי. לא לתמיד , לתקופה. אתה בטח יודע שגם בבית הספר מחנכות רעות מתחלפות במחנכות טובות ואם זה לא היה קורה הייתי אבודה. אז למה אבות לא מתחלפים לפעמיים, למה מהם אי אפשר לקבל הפוגה קצרה?  
 
קודם כל אספר לך קצת על אבא שלי. אבא שלי הוא הבן של סבתא שלי . אישה יפה שחיה עם גבר שלא הראה לה כל אותות חיבה . שנים של חוסר אהבה עשו בה את שלהם והיא הלכה והתכערה , הלכה והפכה לקשת יום ומרירה. אבי שהבין לליבה היה הבן החביב עליה . היא העדיפה אותו על פני ילדיה האחרים ופיצתה אותו על כך שככל שגדל הפסיק להיות רצוי על ידי אביו.
 
הילד הדחוי והנערץ הזה הפך לאבי . כשנולדתי הוא נאנח מרה על כך שלא הייתי בן . הוא לא נכנע לטבעי העדין , והמשיך להתעקש על כך שממנו אקבל מנה יומית של חינוך ספרטני ונוקשה, לצד כללים להבנת והכרת העולם . אבי לימד אותי להתאגרף קלות ,וגרר אותי לטיולים של מיטבי לכת. הוא היה זה שסיפר לי בשעת האוכל את כל סיפורי התנ"ך והמיתולוגיה היונית, הוא האיש שלימד אותי לתת שמות לכל הציפורים הנודדות, הוא האיש שידע לחקות את כל שכניו, הוא שחקן רב גוני בעל אלף פנים , הוא האיש המצחיק ביותר בעולם כולו, והוא גם האיש המפחיד ביותר בכל העולם כולו. כשהגעתי לגיל שבע לערך החל אבי   להתנכר אלי במשך שבועות שלמים . הוא ידע לשתוק ולבהות שעות במהדורת החדשות. הייתה לו שתיקה של צייד מיומן שמחפש את הקורבן המתאים. ידעתי שהוא אורב לי אי שם בין הסלעים , ולמדתי להתהלך לידו על קצות האצבעות. .כשהכעס הרדום שלו התפרץ והחל להבליח לו מתוך האישונים ,מיהרתי להתרחק, להימלט, לרחוב , לסמטה אפלולית , לחבר , לחברה. הזדרזתי לשכוח   ששם, בבית ההוא ,מעבר לכביש , מאחורי דלת לבנה ,גר איש גדול עם כרס עגולה שקוראים לו אבא.
 
בקיץ ההוא הייתי כפי שכבר סיפרתי לך הייתי בת 10 וחצי . אבא ביקש שאקרא את ספרך , ואני שהתגעגעתי לשעת חסד דלה בחברתו נעניתי לבקשה. אני זוכרת שנסעתי ביחד עם כל בני משפחתי לחופשה במושב  " בבית –זית" . התארחנו שם בבית הערכה . אחי השתובבו להם בין שבילי המושב , ואני כהרגלי שקעתי בקריאה. ככל שקראתי אותך יותר כך הציפו אותי יותר ויותר כעסים על אבא (וגם על אימא). קנאתי באנריקו גיבור הספר שמקבל מכתבים מעודנים מאמו הנוזפת בו על התנהגותו הלא נאותה, קנאתי במשפחה הדלה חסרת האמצעים שמצאה לה נתיב תקשורת אחר, נתיב   שעיקרו כנות ופתיחות . נתיב שנחסך ממני משום מה. קינאתי בהם עד צוואר . קינאתי הייתה כואבת, צורבת . היא טפטפה פני עורי החשוף כמו גחלת, כמו שעווה חמה.
 
" ..או אז תבין שאביך היה תמיד חברך הטוב ביותר… מעולם לא הביא אותך לידי דמעות אלא לטובתך שלך. עכשיו לא תוכל להבין : עכשיו אביך מסתיר מעייניך את קשייו …כל דאגתו נתונה לך בלבד. אביך מחפש אותך כחפש ידיד נאמן , כדי לשכוח את צרותיו. כדי להתעודד ..הוא רוצה למצוא מקלט בחיבתך אליו . הוא זקוק לכך כדי למצוא שוב שלווה ואומץ להמשיך. תוכל להבין היטב כמה מכאיב לו אם במקום חיבה הוא חש קרירות ואדישות וגרוע מזה: הוא מוצא בך חוסר יראת כבוד. "
 
אלו היו מילותיך דה אמיצ"יס היקר ואני נלכדתי בניהן . את המילים האלה שמת בפיה של אימו של אנריקו. הן נועדו עבורי זה היה ברור. כן , גם אבי מסתיר מעיניי את קשייו , גם הוא מחפש את קרבתי כחפש ידיד נאמן , גם לו יש צרות ובעיות לא פתורות, אבל האם גם הוא מוצא בי חוסר יראת כבוד? לא , לא. לא דבק  בי שמץ של חוסר יראת כבוד. הייתה בי ייראה גדולה ועצומה , משתקת , בוכייה. אבל אולי  הוא פשוט חושש מהתפוגגותה .
 
 מה רבה היתה פליאתי שאבי כאילו קרא את מחשבותיי . לאורך כל ימות החופשה הוא הרבה לחקור אותי על הספר ודרש שאהיה בקיאה בכל מהלך העלילה. וכך בלי להודיע מראש הוא ביקש שאשיב לו על סוגיות כמו: " מה את אומרת על הסיפור מן האפינינים עד האנדים"?
" האם נכון להתנהג כמו הילד בסיפור הלבלר הקטן?"
רציתי לצרוח לו מול הפרצוף ולומר לו : " האם נכון לחקור אותי על ספר מופלא שחקוק כל כך בזיכרונך ולא לימד אותך לחמול ולהבין את הזולת , למה אתה סתם נטפל אלי בשאלותיך מה זה פה מבחן בהבנת הנקרא? "
 
אך כמובן ששתקתי גם מפני שפחדתי ממנו וגם מפני שייחלתי לכך שיעריץ אותי על משהו . נעם לי מאד שהנה הוא עומד מולי כולו רווי הערכה , מחמיא לי על יכולת הניתוח הגבוהה שירשתי כמובן ממנו אלא מה.
 
את כעסי פרקתי על הקירות של בית הערכה . קשקשתי והשחתתי אותם חמש דקות לפני שעשינו את דרכינו חזרה לתל אביב. עשיתי את זה בצורה מתוחכמת . כל קשקוש הוסתר על ידי מיטה, או ארון ,או שידה. נראה שציורי הקיר המכוערים שלי דמו לי : יצור שונא ,קנאי ונקמן שמסתתר מתחת למיטות עד יעבור זעם . יצור שאין בו את הכנות והצניעות הכובשת של אנריקו גיבור ספרך .
ייסורי המצפון שתקפו אותי לאחר מעשה הבהירו לי בברור שלעולם לא תוכל להחליף את אבא שלי, לא לשעה, לא לחודש ובטח שלא לשנה.
 
שוב הייתי בלתי ראויה.
 
 
ולסיום אומר לך דה אמיצ"יס    שבכל פעם שאני חוזרת ומשתקעת בין דפי ספרך אני בוכה . שם בחברת עצמי , אני שבה ונפגשת עם אבי, אבי האמיתי. אבי ,שהסתיר ממני את טבעו האמיתי , ורמז לי עליו רק שהעניק לי את ספרך ואת מתנת הקריאה.   
 
                                                                                                       שלך בהוקרה
                                                                                                        אביטל קשת.
 
 

 

21 תגובות

  1. אביטל זה טקסט חזק חזק וחכם חכם ויפה יפה, וקורע את הלב. והעובדה שבחרת לדבר לאבא דרך "הלב", זהו מהלך ספרותי ואנושי חכם מאוד. איך עיבדת את הכעס על אבא לתוך טקסט כה מורכב. נהדר ממש. בראבו.

  2. לאביטל,ישר כוח על האומץ להתערטל כך, לבוא חשבון, לבטא תמהיל של זעם וגעגוע בגלוי ובשקיפות. זו דרך חזקה לנהל דיאלוג עם שולחן הכתיבה והרגשות.
    אגב, יש לכתוב בית הארחה.

    • תודה על כל מה שכתבתן . כשכתבתי חשבתיעל כך שאני מנהלת דיאלוג.
      אני שמחה שהוא נשמע.

    • אביטל נפלא . נראה שלבסוף הבנת שהוא דיבר אלייך דרך הספר,אבל כילדה הרגשת אחרת . עשית דרך ארוכה מאז מקווה שהבנת את צרכיה וצדקתה של הילדה הקטנה . מקסים שקישקשת כך על הקירות ולא קישקשת על לוח ליבך קישקושים כגון:איפה טעיתי שאבי נוהג בי כך. הציורים ההם הייתי רוצה לראות אותם בגלל נטייתי לויזואלי. עוצמתה של ילדה קטנה. והסליחה של הבוגרת

      • זה חד וברור כל כך. פשוט מצוין.

      • תודה לך מירי. אין לי מושג מה שרבטתי שם. בין היתר שרבטתי אותיות. אכן היו שנים בהן הציון הגבוהה היחיד שהיה לי בתעודה היה בציור.

        אני ציירת פיגורטיבית גרועה, אך בעלי שהוא הצייר בבית ,טוען שיש לי קומפוזיציות טובות.לפני שנים ניסיתי להתפתח בתחום אך נפלתי על מורה נוקשה ובעלי טען שאני מתדרדרת.ומאחר ומעולם לא היו לי שאיפות בתחום הרמתי ידיים .
        ובכן הצירת והאומנית היא את! ושוב תודה .

  3. לי יש אבא נפלא, אבל כתבת את מהליכי התנהגותה של אמי!
    בכיתי אתך!

    • אביטל, כתבת שילוב מרתק במערכת היחסים הגלויה והסמויה , מחשבה מקורית, , אנחנו כילדים לפעמים רוצים להחליף את ההורים שלנו באחרים, כשרע לנו, לפעמים התחליף היא דמות סיפרותית ולפעמים מישהו שאנחנו מכירים. מרגש מאד

    • תודה לך.
      על אימי אני פשוט חסומה מלכתוב. אני שערת שהחלק הנוקשה באשיותי נובע מחוסר ההזדהות שלי עם דמות נשית.
      טוב שיש אתר.
      באשר לך תראי באימך גם את החיוב, אנחנו זקוקות להן.

  4. חזק ואמין.
    דווקא נחמד שאבא מלמד בת להתאגרף קלות.
    קראתי בלי להספיק.

  5. היי אביטל
    הספור שלך בא בשכבות, הוא כל כך אמיתי, ההבנות שלנו כילדים הם מדויקות.
    אני שנאתי את הספר הלב, לא יכולתי לסבול את כאבו של הילד.
    זה מעביר בי כעס גם היום, זה לא ספר לילדה שקוראים לה טובה
    להתראות הילדה שקוראים לה טובה

    • טובה, כמה זה קשה להיות טובה נכון? אבל את כזאת!
      גם ממני ביקשו להיות טובה וממש כשלתי ברגע מסוים.
      אני אוהבת את הספר, אבל באמת האלטרואיזם שם הוא על אנושי.

השאר תגובה ל אורה ניזר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת