בננות - בלוגים / / וידוי על חיי ועל הסרט שעשיתי בגיל תשע עשרה שמוקרן לאחרונה בלי סוף. .
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

וידוי על חיי ועל הסרט שעשיתי בגיל תשע עשרה שמוקרן לאחרונה בלי סוף. .

 

 

מאחר והבלוג הוא קצת יומני ארשה לעצמי לפרוק את אשר על ליבי.

אתמול בלילה אחותי מתקשרת אלי ואומרת.. " רואים אותך בטלויזיה, ערוץ הבידור…"

ואני כבר יודעת על מה מדובר.

בשנה האחרונה הוקרנתי על גבי המסכים בלי סוף בכל מיני ערוצים נידחים יותר ונידחים פחות בגלל סרט שעשיתי שימו לב.. לפני למעלה מעשרים שנה.

כמעט עשרים שנה הכישלון המהדהד ההוא יושב על ליבי ואם הוא באמת כזה "כישלון" הסבירו לי אתם בבקשה למה מקרינים אותו ללא הפסקה?

לפני חודשים אפילו הלכתי ברחוב , הצצתי באיזה חנות ומי הופיעה אל מול פני הנדהמות?
אני בגיל תשע עשרה פלוס  .

לפני כשנה במסגרת עבודת תחקיר עצמי שעשיתי על אותה תקופה ניגשתי לקרן סרטי איכות וביקשתי את הוידאו של הסרט. כמובן שעם כובע וחצאית בני – ברקית בקשתי נראתה תמוהה ,אך נעניתי .

זאת הייתה הפעם השניה בחיי שראיתי את הסרט ההוא. הפעם הראשונה הייתה בהקרנה שלאחריה השתלחה בי המדינה כולה. עד אז לא ידעתי שלי ,ילדה בת – תשע – עשרה פלוס, יש כל כך הרבה שונאים.
 
ישבתי עם עצמי בסלון של הורי והרגשתי שאני מתמוטטת. אשכרה, באמת, שיחקתי שם ממש לא רע,כלומר .. איך הם עשו לי את זה , יבבות של שנים של קיפוח השתלחו מגרוני אבל הפעם באמת הרגשתי שסגרתי עלי את הדלת שאני כבר לא שם.
                     מה היה שם?

מסתבר שלהצלחה הרבה אבות והכישלון באמת יתום. 

אתם צריכים להבין שאז בשנות השמונים בניגוד להיום , בקושי צצו פה כוכבים ואני ששיחקתי בסגנון אריק רומר עם בעיה שפתית קלה נראיתי למבקרים הכי אנטי כוכבת שיש.

אומנם הייתי אמורה לשחק ילדת פנימיה עם אבא סרסור ואימא בהקפאה, משהי מוזנחת ותמוהה לחלוטין אבל הם העדיפו להדביק עלי את סטנדרט הפנטזיות הלחות שלהם ולהוריד סרט מוצלח למדי מעל המסכים.

תחושת הכישלון של י אז  הייתה איומה . בשיא תמימותי הלכתי ללמוד בבית צבי עם ביטחון ששואף לאפס , אבל עם נחישות משונה להצלחה ושם גיליתי מורים ותלמידים דוחים עד אימה.

לעולם לא אשכח מורה מתעללת שכתבה לי פתק בזה הלשון: את מטומטמת ויש לך איכויות של סוכרית טופי. 

כל כך רציתי להצלח , כל כך חיפשתי הכרה מחודשת שחיי הצעירים הפכו לאיזה זרם עכור ומטושטש. 

את הלילה ההוא שאחרי הפתק לא אשכח לעולם. הייתי נסערת לחלוטין אבודה, בודדה וחשבתי שמותי עדיף מחיי , לקחתי חפיסת גלולות שהחבאתי במקום נסתר , נסעתי לחוף הים ובקשתי חדר בבית מלון. התכוונתי לשים קץ לחיי ולכל הביזיון הזה ולערבב גלולות באלכוהות ולמזלי הרע שהוא כנראה טוב , שכחתי את תעודת הזהות שלי בבית ושום בית מלון לא הסכים לקבל אותי.

אני זוכרת שבכיתי ללא הפסקה אך הטיול לאורך החוף הרגיע אותי קלות וכשחזרתי הביתה זרקתי את הגלולות לפח והבטחתי לעצמי שלעולם לא אחזור לחשוב אפילו על לפגוע בעצמי.

אם כי הסוף לא היה ממש טוב. כלומר לא באותה תקופה. אומנם סיימתי את בית צבי , אך מנהל המוסד דאג להשחיר את שמי עוד יותר מהמומלץ הוא פחד להעיף אותי כי הבין שיש בי משהו ומצד שני
קיווה שההשפלות החוזרות והנשנות ירפו את ידיי. 

לאורך זמן הוא הצליח . כשיצאתי כאמור שסיימתי את לימודי  לא הייתה לי עבודה בשום תחום קולנועי או אחר.לא היו לי קשרים ובטח שלא חברים. כלום!  חוסר הביטחון כרסם בי התחלתי להאמין במה שאמרו עלי .
האמנתי ש..: אני לא מענינת, אין לי מה להציע וכנראה שגם אין לי כישרון.

על סעיף א' וב' התגברתי תודה לאל אבל בקשר לסעיף שלוש אני עדין מפקפקת.

ובזה החלאות כן הצליחו ואני מקווה שיבולע להם ביום מן הימים.

הרבה פעמים אני שואלת את עצמי למה זה קרה בכלל ולמה דווקא לי? ולמה בגיל צעיר כל כך?
  וגם אם התשובה כן ברורה לי אני עדין מתקשה לענות אותה לעצמי. כנראה שאני עדין גאותנית נורא.

דברים טובים שקרו לי בעקבות הביזיון :
הייתי כל כל ממוטטת שלא חיפשתי גבר חזק ומאיים ( המחלה הקודמת שלי).
חיפשתי רק חבר וכך בגיל צעיר מאד מותשת ממאבקי סרק עם חצי מדינה נפלתי מתייפחת לזרועותיו של בעלי לעתיד. זה קרה  על הפגישה השנייה והוא מיד הקשיב לי והאמין בי ועבורי זה היה המון .זה היה הכל .

לא האמנתי יותר בבני- אדם רק בילדים וזאת הייתה הסיבה העיקרת להולדת ביתי הראשונה.
מאחר והתוצאה הייתה מקסימה רציתי עוד ומהר.

חזרתי בתשובה.

כלומר זה היה המון שנים אחרי ..אבל אין ספק שאם אבקה זוהרת הייתה מלווה את צעדי הייתי אולי יותר שקועה בעצמי ופחות שקועה באמת.
 ————————————————————————————————

אנשים טובים שכן ליוו אותי באותה תקופה : חברתי עופרה ראובן שאף היא הספיקה לחזור בתשובה, בעלי, והבמאית ניקול קאסל ז"ל שהייתה היחידה שתמכה בי בכל כוחה לאורך כל ה3 שנים ולצערה לא זכתה לראות אותי שבה ומתרוממת על קרשי הבמה..

לא נורא ניקול לקדוש ברוך היו כנראה תוכניות אחרות עבורי .תמיד חשתי אשמה על כך שלא הצלחתי לממש את יכולותי כפי שאת כל כך קיווית ,אך בטוח שכעת שאת שם, גם את רואה את הדברים אחרת. 

תודה לך. 

 

 

20 תגובות

  1. מסקרן מאוד, ואגב, מה שם הסרט, כדי שנעקוב.
    חבל שהרמת ידיים מוקדם מדי, נכנעת לדעות.
    התחושה שלי אומרת שנשארת עם טעם תפל לגבי מאווייך.

    • לבנה ואיציק עדיף שלא תדעו את השם כי יש שם קטעים לא ממש צנועים.

      לבנה נכון קצת הוכרעתי כי חשתי שכולם כל כך נגדי וגם כי בלהיות שחקן יש משהו שהוא תמיד תלוי פנטזיות של הזולת ואני רציתי את אלה שלי.

      וגם כל מה שכתבתי שאולי פקפקתי ואיבדתי משהו ולוואי ואמצאהו בחזרה.

  2. איך באמת קוראים לסרט?
    הרי ברור שאני נורא רוצה לראות אותך בו,
    שיגידו המבקרים מה שיגידו.

  3. חברתי היקרה, את יקרה כי את מביטה אחורה בלי זעם… מקור להשראה.
    באהבה רבה טובה

  4. סבינה מסג

    אביטל, מה שעברת מוכר לי מהתנסות של בתי בבצלאל. אחרי שהדברים קרו, אכן מן החכמה להבין הכל לטובה. את נשמעת ונראית נהדרת!

  5. אביטל, סיפורך נוגע ללב.
    מצאת זהות חדשה דווקא בשעה שלא נשאת תעודת זהות. איזה מזל.
    ומובן שמסקרן לראות את הסרט.

  6. גלית וסקר

    אביטלף

    מעריכה את אומץ הלב לשתף ואת הכנות שבווידוי

    יישר כח:)
    גלית

    • תודה גלית על הוידוי הרגשתי שאני חיבת לפרוק ובפומבי כי כל העניין היה כל כך פומבי שתארי לעצמך שבבית הספר של אחותי ילדים היו מציקים לה בגללי.

      זאת הייתה תקופה נוראית , ניסיון שעבר ב"ה.

  7. יעל ישראל

    זה "הפנימייה" של צפל? נדמה לי שראיתי אותו פעם. בפעם הבאה שיקרינו אותו ביס אני אראה אותך. בטח היית טובה, אני בטוחה.

    והעיקר ההתנסות וההרפתקה, בעיני. חווית חוויה מרתקת בשביל גיל צעיר. וזה הכי חשוב, לדעתי. זה עולם מגעיל אך מעניין עולם הקולנוע, וזה שהיית שם, ולו רק לפרק קצר של תהילה חולפת, משאיר טעם. לא רק טעם רע, נכון?

    • יעל ישראל

      ואת ניקול קסל אני זוכרת.ואל תדאגי, את לא היחידה שמנהל בית צבי (ושתינו יודעות יפה במי מדובר) עשה לה צרות. ווי, מה שאני ספגתי ממנו.

      • אביטל היקרה תודה על הכנות התמימה והכובשת שלך ,את יודעת שמה שאישי כל כך הוא הכי אוניברסלי? פשוט נגעת בפצעים שרבים כאבו ..ועוד משהו מתברר, שהכל חלק מתוכנית אלוהית לא ידועה לנו ,מוסתרת מוכרת לנו רק בדיעבד, רק אז אנו מבינים שיש איזה שהוא הגיון בשגעון ובכאוס הלא ברור ,אכן ידיעה מנחמת…

      • איזה חמודה יעל כן אפשר להסתכל על זה גם כחוויה כי אז מי בכלל שיחקה בסרטים .
        לא הייתה כמעט תעשיה וכוכב נולד וכאלה כל העניין עורר כזאת קנאה .

        אבל טוב אילן מוסינזון שאת בטח מכירה אותו דווקא עודד אותי בזמנו ואמר לי שעכשיו אני מתועדת ולתמיד.

        בקשר למנהל ההוא ה" יעזור לו ולרוע מעלליו .

        יש לך יותר מידי אופי אז הוא בטוח שונא טיפוסים כאלה.

        • מיכל ברגמן

          אני אוהבת את הכתיבה הכנה שלך – ומה שיוצא מהלב נכנס אל הלב. וגם כואב בלב – איזו התמודדות איומה לגיל כ"כ צעיר. וכל מבקרי האומנות האלה – שעליהם כתבתי את הפוסט שלי "המבקר". דורסנות וכוחנות עם אבק של אנינות תרבותית בכאילו.
          ובכל זאת יצא גם טוב. ובכל זאת פצע הוא פצע גם כשהוא מגליד.

          • נכון מיכל , באמת התמודדות נוראית וחניכה די לא נעימה בלגלות כל מיני דברים על טבעם של בני האדם.

            כתבתי את זה אחרי שיחה עם אחותי שגם סבלה באותה תקופה , תארי לך, מה הקשר שלה לזה?

            וכזה עלה זה בהחלט הציף.

            אבל כחל פעם פחות , תודה לאל.

            תודה על ההבנה.

השאר תגובה ל חנה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת