בננות - בלוגים / / חותמת על ספרים
ללי ציפי מיכאלי
  • ללי ציפי מיכאלי

    ללי ציפי מיכאלי משוררת-על. בפועל אשת הקוסמוס הגדול.  נולדתי בגיאורגיה. עליתי לארץ כילדה. בוגרת המחלקה לספרות משווה (עולם) באוניברסיטת בר-אילן. שיריי התפרסמו בבמות שונות, תורגמו לשפות אירופה וגם לערבית, בנגלית, הינדית, סינית, יפנית, רוסית אוקראינית גיאורגית ועוד. בני היחיד הוא שלומי. בשנים שבין 2007-2005 שהיתי בדנמרק וערכתי טקסטים בנושא זכויות האדם. מתגוררת בתל אביב ופעילה בחייה הפואטיים.  תומכת פעילה בזכויות האדם.                                               

חותמת על ספרים

 

הערב חתמתי על ספריי בדוכן של הוצאת כרמל בכיכר רבין, לאחר שכרוז הכריז על כך שאני שם (שיווק). היה שם אחד שאמר לי, אני לא מבין שירה, ואחר התחכם ושאל אותי, מה זאת שירה בכלל? וכשניסיתי לענות לו בנוסח החדשנות (ראה הפוסט "שירה?"), הוא אמר, אבל איך יודעים אם הדרך הזאת טובה? שאלה שהיא לא רלוונטית בעיניי כי הרי הפריצה עצמה היא מעבר לטוב ולרע האסתטי הקבוע כיוון שהיא יוצרת מבנים חדשים של משמעות.
היה מישהו שקרא שם בקול את השיר "תעלומת החלה בקופי בין" והתחבר למילים הפותחות את השיר: "פגשתי המון חולי נפש/ בתל-אביב/ פגשתי המון/ נפש/ בת"א ", ומישהו אחר אמר "זאת באמת פריווילגיה לכתוב שירה". לא לא אדוני, זאת לא. זה היומיום.

ביום ו' ב"סוכר". לא בטוח שיהיה מקום. נסו.

 

 

 

 

 

 

3 תגובות

  1. חנוך גיסר

    את המשפט שלך על "הפריצה" אשמור ואנצור.
    שם נמצאת האמת.

  2. שירת חולין היא אמנם נחמדה, אבל האם השירה לא אמורה להתעלות מעל לשפת השיח היומיומי? האם אין זו חובתנו, אלו המתיימרים לשורר, להביא לקורא דווקא את אותה השפה ואת אותו כושר ביטוי אשר אין הוא נתקל בהם ביומיום?

    איני מדבר כרגע על אידאות – אידאה יומיומית היא שוות ערך לאידאה נעלה כלשהי, איני מבחין ביניהן. אני מדבר על דרך הביטוי. האם אין זה תפקידנו להעניק לקוראים משהו שהם אינם יכולים ליצור בעצמם?

    לפחות באופן אישי, יש לי הרגשה שחלק מההנאה שאני שואב מאמנות נעוץ בהערכתי לאמן, וליכולת שלו/שלה לעשות את מה שאני איני יכול (בכל תחום, פיסול, ציור, שירה – יו ניימ איט) – לא רק ברמת העברת המסר, אלא גם מהבחינה הטכנית.

    אבל הויכוח הפוסט מודרניסטי הזה כנראה לא ייגמר לעולם.

  3. גיורא לשם

    השאלה היחידה שבאמת עומדת על הפרק האם יש למשורר מה לומר והוא יודע איך או שמא אין לו מה לומר ו/או אין הוא יודע איך לומר את זה.
    באמנות בכלל אפשרית הגדוּלה בפריצת דרך ואפשרית הגדוּלה המיצוי דרך קודמת.
    ראו, לדוגמה: ייטס, ביאליק, אלתרמן,
    לעומת עזרא פאונד, שלונסקי, אבידן.

השאר תגובה ל יוסי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לללי ציפי מיכאלי