איסטנבול, קטע מספרו של אורחאן פאמוק

חזזרתי ממספר ימים באיסטנבול , עיר שאני הולכת ונמשכת אליה בכוח יצר רב. קשה להקיף ולהבין אותה. מאין כוחה. זה צירוף של תמונות ותנועות רבות. המלאות שחזרתי ממנה, הביאנ אותי לאלם מסויים, מלווה בכאב. החלטתי להביא לכאן, קטע מתרגום שלי לספרות של אוחאן פאמוק. קטע בו הוא מנסה לפענח את התחושה המלנכולית המיוחדת המשותפת לאנשי העיר. תחושה שאין לה שם, מחוץ לתורכית.

איסטנבול ( Memories of a city ( / אורחאן פאמוק

 

המלנכוליה, או ה- Huzun המשותף לכל אנשי העיר.

 

נקודת הפתיחה שלי היתה התחושה שילד יכול להרגיש שעה שהוא מתבונן דרך חלון מכוסה באדים. עכשיו אנחנו מתחילים להבין Huzun, לא כמלנכוליה של אדם בודד, אלא, מצב הרוח האפל של מליוני אנשים יחדיו. מה שאני מנסה להסביר הוא את ה- Huzunשל עיר שלמה, של איסטנבול.

 

לפני שאנסה לצייר את ההרגשה הזאת שהיא ייחודית לאיסטנבול וקושרת את אנשיה ביחד, ננסה לזכור שהמטרה הראשונה של צייר נוף, היא לעורר אצל המתבונן, אותם רגשות שהנוף מעורר באמן עצמו. רעיון זה היה אפנתי ומיוחד באמצע המאה התשע עשרה בין הרומנטיקנים. כאשר בודלר מזהה ומגדיר את העניין בציוריו של Delacroix שהשפיעו עליו בעיקר בגלל אווירת המלנכוליה שלהם. כמו הרומנטיקנים והדקדנטים שבאו אחריהם, הוא השתמש במילה באופן חיובי למדי, כשבח. זה היה שש שנים לאחר שבודלר יישב את מחשבותיו אודות Delacroix(1846) כאשר חברו, הסופר והמבקר Theophile Gautier השיב ביקור באיסטנבול. הכתיבה שלGautier , על איסטנבול, השפיעה על הסופרים של איסטנבול כמו Yahya Kemal, וTanpinar . לכן, כאשר Gautierמתאר את אווירת נופי העיר כמלנכוליים באופן קיצוני, הוא התכוון באותה מידה, לשבח.

 

אבל, ההרגשה שאני מנסה לתאר עכשיו, אינה המלנכוליה של איסטנבול, אלא ה Huzun אשר דרכו אנו רואים את עצמנו משתקפים, ה Huzun שאנו סופגים בגאווה וחולקים כקהילה, כדי לחוש את Huzun  זה לראות את התמונות המעוררות את הזיכרונות , בהם, העיר עצמה נעשית איור מועצם, מהות חזקה של ה Huzun אני מדבר על הערבים בהם כאשר השמש שוקעת מוקדם, העל האבות החוזרים הביתה תחת אורות הרחוב ובידיהם שקיות פלסטיק. על המעבורות הישנות של הבוספורוס, העוגנות בתחנות נטושות באמצע החורף. במקום בו, מלחים ישנוניים משפשפים את הסיפון, דלי בידיהם ועין אחת מסתכלת למרחק על מסך טלוויזיה בשחור לבן. על מוכרי הספרים הזקנים המתנדנדים בין משבר כלכלי אחד לשני, ואז מייחלים כל היום לקונה שיופיע, על הספרים המתלוננים שגברים כבר לא מתגלחים כמו בעבר, בעקבות המצב הכלכלי. על הילדים המשחקים בכדור בין המכוניות ברחובות מרוצפי אבן. על הנשים המכוסות העומדות לתחנות אוטובוס מרוחקות לופתות שקיות פלסטיק עם קניות ומדברות לאף אחד תוך המתנה לאוטובוס שאף פעם לא בא, על בתי הסירות הריקים של וילות עתיקות בבוספורוס. על בתי התה המלאים עד קורות התקרה, בגברים מובטלים. על סרסורי הקליינטים הפוסעים הלוך ושוב בכיכר הגדולה של העיר בערבי הקיץ, בחיפוש אחר התייר השיכור האחרון . ערבי חורף בהם המונים נדחקים לתפוס מעבורות . בניני עץ שכל לוח עץ בהם נשבר אפילו כאשר היו ארמונות הפשה וכל אלה שהפכו בימים אלה למבנים של העירייה. על הנשים המציצות בעד הוילונות בזמן שהן מחכות לבעליהן שלעולם אינם מסוגלים להגיע הביתה עד מאוחר בלילה. על גברים זקנים המוכרים בחצרות מסגדים חוברות דקות של מאמרים דתיים , מחרוזות תפילה ושמן צליינים. על עשרות אלפי כניסות זהות לבניני מגורים שהחזיתות שלהם חסרות צבע ומכוסות לכלוך, חלודה, פיח ואבק.על נדנדות שבורות בגנים הריקים. על צופרי אוניות החודרים בעד הערפל. על חומות העיר , החורבות מאז ממלכת ביזנטיון. על השווקים הריקים בערבים, על אכסניות הדרווישים. ה tekkes שהתפורר. על השחפים הנחים על דוברות חלודות שהתקרשו עם אזוב ושבלולים שאינם נרתעים תחת מטר גשם. על סרטים דקים של עשן העולים מארמון ארובה יחידה בת מאה, ביום הקר ביותר של השנה. 

על המוני גברים הדגים בצדי גשר גלאטה. על החדרים הקרים בספריות. על צלמי הרחובות. ..