בננות - בלוגים / / אקונומיקה
שהם סמיט
  • שהם סמיט

אקונומיקה

שהם סמיט

אקונומיקה

              

"באורך רוח נושא אדם את כאב הבטן של זולתו"                                               

מאשדו די-אסיס, זיכרונותיו של מת       

 

 

ביום חמישי ברא אלוהים את התנינים ושאר שרצים ורמשים שהחיים היו הרבה יותר יפים בלעדיהם, וביום רביעי – בכל יום רביעי – הגברת גייר, גמלאית תושבת צפון עירנו , מחכה שהטרנזיסטור במטבח יכריז על השעה אחת, שאז בקירוב מסתלק זה שעושה לה את הספונג"ה; ורק אז, כשהלז מסתלק, היא יכולה להתפנות, לנשום לרווחה, ואז גם מסתלקות מראשה התמונות תצלומים, למען הדיוק – שיום יבוא ויונחו על שולחנו של מפכ"ל המשטרה, תצלומים בהם רואים אותה, גיטה גייר, בת שבעים ושתיים, מוטלת אפרקדן במרכז שלולית דם מקרישה ובליבה סכין-הלחם, או שעונה על פרחי הטפט כשלצווארה כרוך כבל הטלפון המסולסל והשפופרת הצועקת בחיקה הקר, או – ועם התמונה הזאת הכי קשה לה – כשסנדליה האורטופדיים , ובתוכם רגליה המגוידות, מציצים מפח הזבל הירוק החוסם דרך קבע את הכניסה לבניין.

כן, כאלה הם החיים במטרופולין, וכל מי שחושב שאין אלו אלא פירות-באושים של  דמיון מזדקן  סימן שאינו פותח טרנזיסטור. מי שכן פותח, כמו הגברת גייר, או אפילו טלוויזיה או עיתון, יודע שכיום, יותר מאי-פעם, יש לנקוט כמה שיותר אמצעי זהירות ומיגון ולחשוב פעמיים לפני שמכניסים זרים הביתה .

ובכל זאת, על הסדר והניקיון ראוי לשמור, ומי יסכים להתהלך, אפילו בפנטופלך, על ריצפה שלא כובדה בדטרגנט, ליטול ידיים בכיור מוכתם, לזון עיניים באוסף בובות-עמים מאובק? בטח שלא הגברת גייר, אשה היגיינית שהגיעה למסקנה הגיונית: להקריב את שלוות-רוחה על מזבָח הניקיון.

וכך, מדי יום רביעי מגיע הכושי –  כמו שהיא מקפידה לקרוא לו במלרע – מזיז את רהיטיה הכבדים, מנגב במטלית יבשה ואחר-כך לחה את חבר בובות העמים ושאר שכיות חמדה, מחזירן – כמצוות גבירתו – למקומן, משתדל שלא לשבור מאום, מגלגל את השטיחים הפרסיים, מטאטא ושוטף את המרצפות, ממרק משקופים, מתגים ושקעים, והחשוב מכול: מקרצף היטב כיורים, אמבטיה, חרסינות , כמו גם את אותו מתקן סניטרי שאף מלכים נזקקים לו, מקרצף ומחטא ומלבין היטב באמצעות נתרן דו-כלוריתי המכונה בלשון עמנו אקונומיקה.

אפרופו הלבנה:  ובכן, האמת היא שזה לא היה פשוט כלל ועיקר לגברת גייר להסתגל לרעיון שכושי – מילא כושית אבל כושי – ינקה אצלה, אבל המושבניקית  שהועסקה אצלה שלוש שנים חזרה אל האספסת ותחליף לא נמצא, ובתה, היחידה, זו שתמיד צעדה עם הזמן ועם הזמן עברה לדור בלופט-גשפט בצפון-צפון-צפון העיר, הבת דנן פצחה במסע שכנוע, שכיום הכושים אופנתיים מתמיד, מנקים ביעילות, יתרונם שהם לא חוקיים ואין צורך לשלם עליהם ביטוחים או לדאוג מה יקרה אם חלילה  יחליטו לשבור לעצמם איברים דווקא אצלה בסלון, ובכלל, הם כוח אדם זול , לכול היותר עשר ש"ח לשעה.

             

בשמונה הוא מתחיל, בשמונה בדיוק. כושי כושי, אבל דייקן כמו שעון שווייצרי. צלצול באינטרקום; חצי דקה אחרֵי בדלת, והיא, מאחורי שרשרת של ברזל, פותחת לו. שרשרת כזו יש פה לכל הזקנים.  גם את המבט הזה יש לכל הזקנים. המבט שכדי לנסות למחוק אותו הוא חושף אליה את שנהב-שיניו  (בורקות כלהב) ומפטיר גוד מורנינג , ברכה מפורזת, לא בשפה שלו, לא בשלה.

ומייד נבלע – כמה רגעים של הקלה  – במרפסת השירות, שם מחכים לו ידידיו הוותיקים: סמרטוט, דלי ומגב , מטליות, וארסנל של חומרים שאם מוזגים אותם לתה אפשר למות מזה או לקלקל את הקיבה. שלא נדע.

לבלוש אחריו, זו המשימה שלה. לבחון את צעדיו, את תנועותיו. למשל כשהוא מבריק שמשות, לראות כמה עיתונים ישנים הוא צורך. דווקא בזה הוא הרבה יותר יעיל מהמושבניקית שפה ושם, אגב ניקוי-חלון, לא התאפקה מלעצור לקרוא פיסה לא-הכי-טרייה של רכילות, או לעיין עיון עוין בפני האל-קמט של פלונית-דוגמנית רגע לפני שתעשה מהם קציצת נייר.

אבל גם הכושי בוחן את סביבתו. לומד כל בית, משנן כל פרט.  הפרטים מלמדים על בני-הבית ובני-הבית  על בני-אדם. לא נכון שאין בני-אדם בין אלה שהוא מנקה אצלם. יש שאפילו מזמינים אותו ללגום עימם כוס מים במטבח.  אבל הרוב, הרוב לא בבית ואין להם צל-אפל של מושג מה הוא מעולל בהיעדרם; לפחות זה מה שהם אומרים לחברים כשרוח חרישי עובר ביום שישי בסלונם.

 

שמונה ועשרים. המטבח מאחוריו, וגם הגברת גייר, שיכולה תודה לאל להתרווח לה לשתי פרוסות של לחם בגבינת תשעה אחוז ותה.  מה-חבל שעל תיאבונה מעיבות בעיות עיכול שהשתיקה יפה להן וגם ריח הכושי לא בדיוק מוסיף בריאות. יוכלו לו רק הזמן והחלונות שייפתחו לרווחה ויישאו החוצה, לרחוב, אל השכנים המהוגנים, את בליל המלל של אחת מתוכניות האקטואליה לה מטה הגברת גייר בקביעות את מחצית אוזנה – האזנה המקנה לה שליטה בענייני דיומא ומכניסה קורטוב פורענות-של-אחרים אל תוך חייה.

ומי לא ישוש למעט גיוון? אפילו הכושי  היה שמח לו ניתנה לו מדי פעם החירות לשנות את מהלך פעולותיו. להקדים למשל פרוזדור למרפסת , אפילו אמבט לכיורנו טוב, אבל מה לעשות שגברת גייר אינה חסידה של אימפרוביזציות, ויותר מזה, היא מעלה על נס את השגור החוסך את הצורך בדיבור.

ובעצם, מעבר למילים המפורזות הבודדות הנאמרות בבואו ובצאתו, משתרעת בין הגברת גייר לכושי שלה שתיקה. ומי שתוהה כיצד, ללא מילים, פיענח הלז את מאוויי הניקיון של גבירתו, שוכח כי יש לה ברוך השם בת השולטת ללא מצרים לא רק ברזי  נכסיה של אמה, אלא גם ברזי שפת אמם של אזרחי העולם הגדול והטלוויזיה .

 

בקיצור, בפעם הראשונה הבת הבהירה לו הכול, ומאז, כבלחיצת כפתור, הוא נע מן המטבח אל הפרוזדור ומהפרוזדור אל חדר השינה, וכך, צפוי כקו אוטובוס, הוא ממשיך מחדר לחדר עד שנגמרים החדרים ונגמרת הדירה ומגיע הזמן לנקות דירה אחרת , ואז הוא בעצמו עולה על אוטובוס ונוסע לבית הבא  ועובר, עם אותם דלי-מגב-סמרטוט , מחדר לחדר, מחדר לחדר .

האם די במחשבה זו לחרוש ולזרוע  במצחו תלמים שחורים, או שמא כבר הפליג משם בקו אחר אל הערב  האורב לו בדירה צרה-צרורה,  בשכונה דרומית שכף רגלה של גברת גייר לא דרכה בה כבר שנים ואולי מעולם.

 

אומרים שמאוד מלוכלך שם, בשכונות הדרומיות. שיש שם הרבה פשע, ושיכורים מתגוללים ברחובות. היה בעיתון על פועל רומני, שמרוב שיכרות נפל ממרפסתו אל המרפסת שמתחת! יברך האל את הפרופסור הרצפלד המתגורר מעליה, אלמן כל-כך עדין ותרבותי, לא שומעים אותו בכלל, אולי רק את הטלוויזיה הוא מדליק קצת בקול רם, נו טוב, גם אצלה השמיעה כבר לא מה שהיתה, וכשהוא מסיים את ענייניו בשירותים אז אפילו לה קשה שלא לשמוע. אם יש משהו לא סולידי, אפילו וולגרי, בבית הדירות שבו דרה הגברת גייר, זוהי הצנרת המבשרת בקולניות על כל סילוק מוצלח של רעלים מגוף.

 

לכן היא עושה כל מאמץ לחסוך בביקורים בחדרון.

לגלות איפוק.

כל עוד יש מישהו בביתה.

לא כל שכן כשמדובר בכושי שעלול להכניס לעצמו לראש כל מיני רעיונות מלוכלכים.

די לה בנוכחותו המבאישה את חדר-השינה.

 

כלום הבחין בסדר שהשליטה שם  במיוחד לפני בואו, לפני בואם של כל המנקים, ללא יוצא מן הכלל, ללא הבדל דת/גזע/מין? החדר הזה, שבשבילו הוא עבודה, עובדה מוגמרת בת עשרה מ"ר – ארון, שידה, מיטה מוגבהת עם כיסוי מושבץ של צמר מיטת יחיד! אלמנות בגיל הגברת גייר לא יאה שיחזיקו במיטה כפולה, ואפילו זו מיטת כלולות, אשר הכילה את מר גייר, זה  העקוד כעת חיה מאחורי זכוכית וממוסגר וממוסמר למקומו על כותל המזרח.

 

האם גם בחדרו של הכושי תלויים קרובי משפחה? לא. אבל אמו נמצאת עימו בארנקו. ואליה  הוא שולח את מיטב כספה של הגברת גייר. כן, לגברת גייר אין מושג, אבל בקרב הכושי שלה פועם לב בן מסור לפחות כמו בחזה בתה היחידה העושה כעת במרקס אנד ספנסר לונדון במכירות סוף העונה אשר מהן תביא לה – אם תזכור, ואם יהיה מקום במזוודה – מטפחת משי או כפפה.

 

שלא כבתה, גברת גייר עצמה לא יצאה את גבולות המדינה מאז עלייתה. נסיעה לחוצלארץ משמעה טרדות ואריזות ומטוסים שעלולים להתרסק, להיחטף, להמריא באיחור משווע. וכשהטיסה מתאחרת, מאליה מכבידה השלפוחית ומי יערוב לגברת גייר שחדרי הנוחיות יהיו פנויים ונקיים ושהיא לא תמצא את עצמה עומדת  בין זרים גמורים בתור ל— ועוד באוויר. וכל זה כדי לקפוא מקור מול איזו קתדרלה שאפשר לראות בטלוויזיה, או – וגם את זה מוטב לראות בטלוויזיה – להישדד ברכבת תחתית.

תודה לאל שבעירה של הגברת גייר הפרנסים רק מדברים על רכבת תחתית, ואפילו היתה אחת כזו, ראש-העיר בכבודו ובעצמו לא היה משכנע אותה לעלות. לא כל עוד צריך לרדת לשם כך אל מתחת לפני האדמה. באוטובוסים היא לא עושה שימוש למרות ההנחה המשמעותית לגמלאים. כולם יודעים מיהם בימינו הנוסעים באוטובוס.

בנסיבות אלו, פלא שגם דרום עירה של הגברת גייר הוא לה כסוג של חוצלארץ? יבשת לא נודעת, לא קורצת לתיירת הספונה בצפון-צפונה.

ברם, כל מי שנוטר לה לגברת גייר על שאינה מוצאת עניין במתרחש מעבר לגדר ביתה, יזקוף נא לזכותה את דאגתה המתמדת לטיפוחה של אותה גדר-חיה שאלמלא היה מי שידאג להשקייתה כבר היתה קמלה ומתה ומשרה תוגה לא רק על דיירי הבניין אלא גם על זה שממול וכן על דיירי הבתים הסמוכים ולמעשה על כל מי שחולף-עובר ברחוב בדרכו לאחד מבתי-הקפה האופנתיים או להבדיל למרכז הרפואי המודרני המתנשא  מעליהם, עם כל החולים העולים ויורדים שאולה במעליותיו; אך למה נעכיר את האווירה בטרם עת כשחלל ביתה של גברת גייר הולך ונכבש בריח סחלבים ואקונומיקה.

 

שהרי הכושי לא קפא על שמריו. כבר סיים להציף את  חדר השינה במים מהולים בדטרגנט בשום מהול באקונומיקה, כיבד  בשארית התמיסה את הפרוזדור המוליך לסלון ואחר סחט את הסמרטוט וחזר ועבר בשנית, הפעם עם סמרטוט נקי , וטישטש את עקבותיו, ואחר בבטחה שם פעמיו לשירותים לרוקן שם את הדלי, ואף הקיש, ליתר ביטחון, בדלת, ומשלא נענה הדף אותה בזרוע נטויה ומצא שם לתדהמתו – ועל פי-הבעת פניה גם לתדהמתה – את הגברת גייר.

פלצות כזו אפילו היא לא שיערה: היא, על האסלה, בשמלה מופשלת, בתחתונים, מעומלנים ונקיים אומנם, אך מופשלים עד קרסוליים.

וגם הכושי לא בקלות עיכל את המראה.

תגובתו הראשונה היתה לחזור ולטרוק את הדלת  – מייד. הוא לא ידע מה לומר, מה לחשוב, הוא היה משותק. משוכנע שלעולם לא ייסלח לו, לעולם, וגם אם כן, הוא לא היה מסוגל לחכות לה לאותה סליחה. העדיף לברוח. לחסוך משניהם את המבוכה.

לא ברור מדוע לא נמלט.

 

אט אט, מתוך השקט המוחלט, הוא הבין שזה הרבה יותר גרוע. אם כי הרגש הראשון היה הקלה עצומה , כשהיא ככה, לא בהכרה או מתה או מה שהיא לא, המבוכה נדחית, אולי אפילו מתבטלת.

את כל המחשבות הללו הוא הרשה לעצמו לחשוב בשפת הזולו שלו .

אחר-כך, באותה שפה, חשב שעליו להזעיק עזרה רפואית, מה שאילץ אותו להשאיר אותה ככה בזמן שרץ לשכנים ממול שלא היו בבית, לשכנה מלמטה שהציצה בו מבעד לעינית דלתה ולא פתחה, לשכן שהטיח בו באנגלית כועסת נו ג"וב היר פור יו, לאשה עם התינוק-צורח שהקשיבה והשאירה אותו לבהות  בדלת הנסגרת ונכנסה פנימה וחזרה עם התינוק סתום במוצץ ושלחה אותו, גם כן באנגלית, חזרה למעלה לחכות לאמבולנס.

ועד שהוא הגיע.

הוא לא ידע אם עליו להשאיר אותה כמו שהיא או להוציא ולהשכיב, לא ראה מספיק סדרות חדר-מיון, מספיק סרטים. כשכבר אזר עוז, היא היתה כבדה כמו הספה, ולהוציא אותה מן החדרון מבלי שראשה ייחבט במשקוף לא היה קל כלל. הוא השכיב אותה במסדרון, על הרצפה החשופה, הלחה. היה מעביר אותה למקום נעים יותר, יבש ורך, אך חשש להזיק. כדי לפצות על כך יישר את שמלתה. בתחתונים המופשלים לא העז לגעת. פתאום נכנס בו פחד, שהיא כבר מתה, שיש לו עסק עם מעביד מת.

מה שיגרור אחריו לבטח עסק עם המשטרה. איזו אירוניה! אתמול, בדרום, ברח מזוג שוטרים, מאלה שיוצאים למסעות ספארי, והיום, בצפון, הוא מחכה להם מיוזמתו, בדירתה של מי שהם הרי מייד יכתירו כנרצחת. אולי מוטב, כך חשב, אם גם במילים אחרות, להשאיר אותה להתקרר על רקע הטפטים בחברת  הדלי -סמרטוט -מגב , לקום ולברוח —

 

קרימינולוגים יכולים לדון בזה,  האם הפחד הוא ששיתקו או שאמו בג"ונגלים הטיפה לו מוסר שלא ננטש.

כשהפרמדיקים פרצו פנימה, במדי כתום-לבן, עם השכנה-עם-התינוק, הוא הוביל אותם אל זירת אובדן-ההכרה/מוות, והשקיף על המהומה המכשירית, על איך, אחרי כל מאמציו לשמור על צניעותה, נגזרו שמלתה וחזייתה ושטרות הכסף שהיו מיועדים לו נחשפו ונשלפו  כדי לאפשר לזוג כפות דפיברילטור להקפיץ אותה משלוותה ולהותיר חותמת חריכה על שני שקי-שדיה הבלויים.

נדרשו שניים כדי להעמיס אותה על אלונקה, שנאנקה במקומה. נאמרו דברים. הוא לא הצליח להבין. לפענח, מה יקרה עכשיו,  אם היא תמות או לא, אם המשטרה תבוא או לא. מוזר, איך ברגע אחד הם עזבו והשאירו אותו לבדו בדירה החצי-נקייה שהוא סיים, במהירות, בארבעים דקות שהוא נשאר חייב לה – לנקות , את כל-כולה , ובמיוחד את האסלה,  עם כל האקונומיקה שנשארה בדלי.

 

"הוםסנטר" /פרוזה/ידיעות אחרונות/2002

תגובה אחת

  1. וידויה (האחרון) של הגולדי, עכשיו אצלה בבלוג – המסכה יורדת – אל תחמיצו!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשהם סמיט