שהם סמיט סופרת, מבקרת
גוליבר/ ג"ונתן סויפט/סיפר מחדש: מרטין ג"נקינס/ איורים: כריס רידל/ 144 עמודים
אשתקד, ביום חופש-גדול אחד החלטתי לשמח ( ואגב כך לתרבת…) את ילדיי: הבאתי להם מספריית הווידיאו את הסרט "מסעות גוליבר" (אנגליה,1976 , בימאי: פטר האנט). אמנם אין זה סרט ילדים מובהק אלא ( כך נכתב בגב האריזה) עיבוד ברוח הסאטירה החברתית של סוויפט (פורסמה לראשונה ב- 1726) ובכל זאת הנחתי כי הוא ראוי לצפייה משפחתית וכי נמצא בו עניין משותף: הרפתקת הפלגה, ארצות משונות, גמדים, ענקים – מה כבר יכול להיות לא-לילדים? בתודעתי נצרב למואל גוליבר כג"נטלמן אנגלי, רופא, חוקר ויורד-ים אמיץ; לבוש כהלכה בפרטי לבוש נושאי שמות כמו "ירכית", כפי שנשקף מן האיורים המקוריים ואחר כך באלו הקלאסיים-קונדסיים של בינה גבירץ אשר ליוו את העיבוד של א.ל. יעקובוביץ ( ניתן לילדה רוחלה, אמי, כ"משלוח מנות" בפורים תשי"ב מזוג דודים אריסטוקרטיים). מה רבה היתה תדהמתי, ואף גדולה ממנה זו של ילדיי, כאשר כותרות הפתיחה של הסרט נמוגו ואנו מצאנו את עצמנו במחיצתו המבהילה של גיבור אחר: מיוסר, זועם, מיואש, מתאכזר אל קרוביו, מתפרץ, מגיר ריר – מטורף.
שיגעונו של למואל גוליבר הודר כמעט לחלוטין מעיבודי יצירתו הקלאסית של סוויפט לילדים. השיגעון, אשר שימש את סוויפט באופנים מגוונים בבואו לבקר את החברה האנגלית בת-זמנו, נחשב לנושא שספרות הילדים נוטה לראות כבעייתי, כאחד מאותם עניינים אפלים שיש להותיר מחוץ לחדר הילדים. במקרה של "מסעות גוליבר", התלוותה ההחלטה להותיר את השיגעון מחוץ ליצירה להשמטות הרבות האחרות שהקהו את עוקצה הסאטירי, וגם את עוקצה הפארודי ( פארודיה על ספרות מסעות שהיתה נפוצה בזמנו של המחבר, שהיתה, אכן, עת תגליות גיאוגרפיות וכיבושים קולוניאליים שכנגדם הוא מתריס) . למעשה, ההשמטות שנעשו בעיבודים לילדים (לפחות באלו העבריים) ובכלל זה השמטת פרקים שלמים המתארים את העולמות השונים שבהם, כביכול, ביקר גוליבר, הפכו את הסאטירה הצולפת לסיפור הרפתקאות הרואי של איש אמיץ ורב תושייה הנחלץ פעם מציפורני הגמדים, פעם מציפורני הענקים – וכנהוג בספרי הילדים מפיק מכך לקח חינוכי: "בסופו של דבר ראה אותם כשווים לו, כמוהו כמוהם. לראות כך ולהעריך כך בני אדם נעים יותר ונוח יותר, שכן שוב אין צורך להרים ראש או לכופף ראש ברצותך להביט בפניהם – ועליך להסתכל אך ישר – עין מול עין." ( מסעי גוליבר, תרגם ועיבד: יעקב ניב, מסדה, 1976)
על רקע כל הנאמר לעיל מסתמן "גוליבר" של מרטין ג"נקינס וכריס רידל כמשב רוח רענן בשדה הגוליברים. למעשה, כבר האיור הקריקטורי על הכריכה רומז על הגיבור שבחובו – הוא ניצב בתנוחה של דחליל, ראשו עטור צמות מגוחכות, הבעת פניו אווילית, וסביבו, על פיגומים, ננסי ליליפוט מסירים את בגדיו הישנים ותופרים לגופו מחלצות ליצניות. בעמודים הפנימיים מצפה לקורא הצעיר גוליבר ששיבולים צומחות מפדחתו, ושוב, לבוש בגדים לא-ג"נטלמניים בעליל ( מכנסיים מנוקדים, גלימה עם ביצי עין) . הקריצות הויזואליות של רידל (סולם הגמדים שעון בדיוק כנגד איבר מינו של גוליבר) אינן עומדות לבדן; גם הטקסט שכתב מרטין ג"נקינס (מדען שהיה למחבר ספרי מדע פופולארי לילדים) לא מסתיר את שיגעונו של התייר והאנתופולוג המפורסם (כך שגם קורא צעיר מבין מיד את האירוניה שבמשפט "יצא לי שם של דובר אמת על כן תוכלו להאמין לכל פרט ופרט בסיפור שאתם עומדים לקרוא." (ע"מ 6 )
אבל הצגת גוליבר כמטורף וכבדאי איננה החידוש היחידי של ג"נקינס ורידל. חידוש נוסף, המחזיר למסעות גוליבר את כבודם הוא בכך שגוליבר אכן פוקד בספר זה לא רק את "ליליפוט" המפורסמת – היא מדינת הגמדים ואת "ברובדינגאנג", מדינת הענקים, אלא גם יתר המדינות שבדה סוויפט במטרה להלעיג על זני האנוש השונים. במסעו השלישי יוצא גוליבר ל"לפוטה" האי המעופף המאוייש במדענים המתמחים בהמצאות מופרכות ובלתי יעילות – כגון אכילת נוסחאות חשבון כתובות בדיו בלתי-רעיל והחדרתן אל מוחו של התלמיד בדרך זו ( וכאן כמובן משגר סוויפט משגר את חציו באקדמיה ובאנשי המדע). במסע הרביעי הוא מבקר בארץ ההויהנהמים, הנשלטת בידי גזע עליון של סוסים תבוניים, הנוהגים כמתורבתים והאציליים שבבני האדם. תושביה האחרים הם בני אדם ברבריים המכונים יאהו ומתנהגים כחיות. בפרק זה, החותם את המסעות, שם סוויפט בפי גיבורו את דבר הסלידה הקשים ביותר ביחס לבני התרבות, "המעמידים פנים שהם יצורים חושבים ואף על פי כן הם עושים מעשים מחרידים." (ע"מ 129)
מי שזיהה כאן טון מטיפני אינו טועה. בין שלל עיסוקיו כיהן סוויפט גם ככומר, עיסוק הנראה, על פניו, מרוחק מאין כמותו מסאטירה, ובעצם הוא צדה השני של מטבע תיקון העולם. הזמן, הוא שהפך את הסאטירה הצולפת להטפה צדקנית. לטעמי, כאן מצויה ההחמצה הראשונה של ג"נקינס כמעבד, שלא השכיל להיפרע מן הנימה הזו ולהמיר אותה במשהו קצת יותר ארסי , יותר סוויפטי ( אפשר להיזכר, למשל, בסאטירה המבריקה "הצעה צנועה", שבה מציע סוויפט, בהיתממות סאטירית, פתרון גאוני לבעיית הריבוי הטבעי והרעב – אכילת ילדים ) . ההחמצה השנייה (יש להניח כי מאחורי שתיהן עמדה השאיפה להישאר נאמן לסגנון הכרוניקה המקורי) מצויה בדרך הסיפר של ג"נקינס, הדבק, דבקות טכנית ודוגמטית בהגדה (telling) על פני הראייה (showing). לפחות בדרכו הלא-יצירתית של ג"נקינס ( המוכיחה את ההבדל בין כותב חביב לילדים לסופר-אמן מיומן) המדווח על המאורעות כולם באותו ריחוק, באותה תבנית לשונית באותו טון, וללא דיאלוגים! התוצאה היא פגיעה אנושה במפרשי הדרמה.
זה המקום לחזור ולהדגיש את תרומתו האדירה של המאייר כריס רידל ( "משהו אחר", "טיפ טיפה של שלג", "מתנות יום הולדת") ליצירה המשותפת. למעשה, במקרה זה בהחלט אפשר לומר שהאיורים הרבים והדומיננטיים הם ההופכים את הספר – גדול הפורמט והמרהיב – למה שהוא. לא שורה מסוימת, אלא אחד מני עשרות האיורים המסוגננים, רבי ההבעה, עשירי הדמיון ומלאי ההמצאות הם שייצרבו בראשו של הקורא הצעיר כ"גוליבר" (השפע רב והבחירה קשה). גם הבחירה בשני תת-סגנונות איור: איורי שחור לבן כמו קלאסיים, ואיורים צבעוניים מאוד, קאריקטוריים – היא בחירה חכמה שבאמצעותה צובע המאייר את המאורעות ברגשות – החסרים כל כך בטקסט המילולי. ולא רק רגשות, אלא גם הומור, פראות, גוזמה, הגזמה וכל אותם פרטים קטנים ומצחיקים ( שהאיור עושה עמם חסד והמילים עוול). וכמובן, טירוף.
סוויפט המסכן היה מוקיר, כך אני מעזה לנחש, את העיבוד הסופר-מושקע הזה ליצירתו. הוא מת בודד, אומלל, ובצוואתו ביקש לתרום את כספו להקמת בית-חולים לחולי נפש ליד דאבלין, "כי אין אומה הזקוקה לכך יותר מאירלנד".
פורסם בספרים, הארץ נובמבר 07
אני תוהה, את מתכוונת לגרסה המוסרטת בת שמונה שעות שראיתי לאורך לילה אחד, רק שאני סברתי, הייתי אז בת עשרה, שמדובר דווקא בסיפור אודיסאה המכיל היקש פילוסופי בכל אחד מהעולמות, כמו המשפט המצוטט אצלך מביקורו בארץ ההויהנהמים, רק עם הומור ואירוניה, זכורה לי במיוחד הסצנה שבה הוא משתין על בית המלוכה והמלכה כדי לכבות שריפה שלא דועכת ובזאת מאבד את יחסם החם של הליליפוטים ונכבל
ביקורת נפלאה.
נ.ב
את יכולה להגדיל את גודל הפונט?
מרתק ומסקרן