בננות - בלוגים / / ראיון עם יהודית קציר-בין שתי ערים
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש גולדפיש' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות "שבו" האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת 'עכשיו' שבעריכת פרופ' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון "סאם ישכיב אותי לישון'' הופיע אף הוא בהוצאת 'עכשיו'.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות. כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים. רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג-מעריב. זכתה (פעמיים) בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

ראיון עם יהודית קציר-בין שתי ערים

 

 

התפרסם היום 20.3.08 בגיליון של 'טיים אאוט'

בין שתי ערים

 

 

שיחה תל אביבית עם הסופרת ילידת חיפה יהודית קציר, לרגל צאת קובץ הנובלות "סיפורי תל אביב" // דפנה שחורי

 

"גבר בדרך כלל קורא מה שאשתו מכריחה אותו לקרוא, או את מה שהוא השיג בחנות ספרים לפני הטיסה. נשים הן יותר ורבליות, נשים מתעניינות יותר בעומקים רגשיים, נשים יותר סקרניות ופחות ממוקדות לדבר מסוים. לא?"

 

"אם הנפש עשויה קצת כמו בבושקות שצומחות אחת על גבי השנייה אז אין ספק ששלוש הבבושקות הראשונות הן חיפאיות ונניח ששלוש הבאות הן תל אביביות"

(יהודית קציר, מתוך הראיון)

 

לפני כשלוש שנים הופיע הספר "סיפורי חיפה" ובו שלוש הנובלות החיפאיות של יהודית קציר שנדפסו בנוסח מחודש. כעת הגיע תורם של "סיפורי תל אביב" – שלוש הנובלות התל אביביות של קציר, בהן "סוגרים את הים", זו אשר פילסה את דרכה בראשית שנות התשעים והקנתה לה את מעמדה. תל אביב בסיפורים אלה מתוארת מבעד לעיניים של מהגר. של מי שבא מבחוץ – בין אם זה ליום אחד ובין אם לתקופה.

מאז נכתבו הנובלות חלפו להן כמעט עשרים שנה, וכיום מרגישה קציר, ילידת חיפה 1963 נשואה ואם לשתי בנות, תל אביבית לגמרי. לאורך כל שנות כתיבתה, ועל כך מעידים סיפוריה, כמו התהלכה קציר על שתי יבשות, כשרגלה האחת כאן במישור המהביל ורגלה השנייה אי שם בין האורנים והרוח החיפאית.

עם השנים פוחתים, לדבריה, הגעגועים לעיר הולדתה, בה חייתה עד גיל 20, ותחת זאת נהפכה לה תל אביב לבית. "טוב לי פה", אומרת קציר כשהיא ישובה נינוחה בדירת הסטודיו הקטנה שלה (אליה היא מגיעה בכל בוקר להתבודד ולכתוב), המצויה באחד הרחובות היפים שבצפון הישן של תל אביב, נישאת מעל שדרה אפלה של עצי פיקוס. על השאלה האם בכל זאת צצות מדי פעם מחשבות על הגירה מן העיר משיבה קציר: "אני לא יודעת, אולי פעם כשאהיה זקנה יתחשק לי לעבור לגור בגליל", אך מיד היא מוסיפה בבדחנות: "אבל מי יודע, אולי בעצם אהיה מאותן קשישות שרצות מהפילהרמונית למוזיאון ובחזרה".

אני מתארת לעצמי שהרעיון שעומד מאחורי הדפסת הספרים הוא לקרב אל יצירתך קהל קוראים חדש.

"בוודאי, אף על פי שספרי כולם נמצאים כל הזמן על המדפים. אבל מבחינת הפניית זרקור אין ספק כי מהלך הוצאתם מחדש של 'סיפורי תל אביב' עשוי לקרב סוג של קהל חדש של קוראים שממש משעשע אותי לחשוב שכאשר יצאו הסיפורים לראשונה הם היו עדיין תינוקות או ילדים קטנים והיום הם כבר בני 20".

מאז הפריצה שלך כסופרת בתחילת שנות התשעים חלפו באמת כמעט עשרים שנה. אין לך חשש שסופרים צעירים חדשים יתפסו את מקומך?

"ממש לא. להפך. לא נעים לי מקוראים שנורא מחכים לעוד ספר חדש שלי, שבינתיים הולך ומתמהמה. אבל אני אתחיל מזה שמאוד קשה היום לזכות לתשומת לב בגלל שיוצאים כל כך הרבה ספרים. אני ממש לא מקנאת באנשים שצריכים היום להתחיל. ובנוסף אני יודעת שמה שאני עובדת עליו עכשיו הוא אחר לחלוטין מדברים קודמים שלי. בכל ספר אני מנסה לחדש".

אם כך התיאוריה שסופר כותב את אותו ספר כל חייו לא נראית לך?

"אני לא חושבת ש'למאטיס יש את השמש בבטן' ו'הנה אני מתחילה', שני הרומנים שלי, הם אותו ספר. אבל כמובן שבסופו של דבר כל אחד כותב את עצמו. אהרון אפלפלד אמר פעם שכל אחד עודר בחצר הקטנה שלו שמאחורי הבית. יש לפעמים שמנסים לעדור לעומק באותה קרקע ולמצוא דברים חדשים ויש לפעמים שמנסים ומשתדלים להרחיב דווקא ולצאת את הגבולות גם לשדה שליד. אני אישית משתדלת להרחיב במקביל להעמקה".

 

הספרים בתור שליחים

אחת השאלות שתמיד שואלים בראיונות עם סופרים היא "ספר על תהליך הכתיבה שלך". מה לעשות שהרבה פעמים השאלות הנדושות ביותר הן גם המעניינות ביותר? קציר מספרת ש"בכתיבה יש שלבים, תקופות, ימים ורגעים. לפעמים היא מפכה ושוטפת, שזה נדיר… לפעמים אני יכולה לבהות מול המחשב יום שלם ורק לפני שאני צריכה לצאת לאסוף את נועה בתי מבית הספר נהיה לי לא נעים מעצמי, ואני משאירה מאחורי בחטף שלולית קטנה, ורק למחרת אני קוראת אותה כדי לדעת אם היא שווה משהו. ואני חוזרת לאחור ומתקנת הרבה תוך כדי הכתיבה וכמובן בסוף. בדרך כלל כשהדרפט הראשון גמור אני נותנת לקרוא לשבעה_שמונה אנשים – בן זוגי, חברות וחברים חלקם מתחום הספרות וחלקם מתחומים אחרים. אני אוספת את ההערות והתגובות ועורכת מחדש לפיהן".

קהל הקוראים היום הוא בעצם קהל קוראות. מדוע לדעתך זה כך?

"כיוון שגבר בדרך כלל קורא מה שאשתו מכריחה אותו לקרוא, או את מה שהוא השיג בחנות ספרים לפני הטיסה. נשים הן יותר ורבליות, נשים מתעניינות יותר בעומקים רגשיים, נשים יותר סקרניות ופחות ממוקדות לדבר מסוים. לא?".

מה דעתך על זירת הפרוזה העכשווית?

"כשרונות צעירים ודאי שיש, אבל השאלה היא איזה המשך יהיה לזה כי אין עדיין פרספקטיבה של זמן כדי לשפוט".

קורה שבמסגרת עבודתך כלקטורית כאשר את מזהה כתב יד טוב צצה לה קנאה?

"אני אוהבת מאוד לגלות קולות חדשים. אבל זה לא סותר כלל כי קנאת סופרים והרצון לגלות קולות חדשים בחדווה גדולה יכולים לבוא יחד. כשאני מזהה קול חדש שהוא שלם ובשל אני נורא מאושרת. הקנאה יכולה להתבטא בכך שכשאני קוראת קטע טוב אז אני חושבת 'ככה גם אני רוצה לכתוב'. אבל בסופו של דבר המחויבות שלי היא לדברים שאני רוצה להגיד וההדהוד לעולם ולקוראים יהיה לפי קריטריון אם זה יהיה טוב ואם יהיה לזה ערך. אז ממש לא משנה לי מי מלפני מאחורי או מכל צדדי. מה שכן, אני מניחה שאם אני יודעת על סופר שמכר והצליח בחו"ל אז זה יכול לגרום לי להגיד: 'הנה, יש למה לשאוף'".

גם את לא קופחת. עד היום תורגמת ליותר מעשר שפות.

"כן, נכון, אבל עדיין אי אפשר לדבר על הצלחה במאות אלפי עותקים. מה שכן לגבי התרגום, התחושה שלי היא שהספרים הם השליחים שלי. הם מפלסים לי את הדרך. אבל אין לי ציפייה שאת 'סוגרים את הים' יקראו מיליארד סינים. אם יקראו אותו עשרים סטודנטים לעברית באוניברסיטה בבייג'ין אז עשיתי את שלי".

ב"סיפורי תל אביב" יש הרבה מחיפה ולהפך. שתי הערים נרקמות בסיפורייך שתי וערב. האם קיימות בתודעתך שתי ערים שהן סמויות מעין, המקבילות באופן מטפיזי לתל אביב ולחיפה?

"הייתי מגדירה זאת אחרת: עיר נבנית בשכבות, תקופה על גבי תקופה. גם הנפש נושאת את העיר על תקופותיה השונות, על הזכרונות הפרטיים שלנו ממנה, וזכרונות הדורות הקודמים. חיפה שלי היא העיר שאני מבקרת בה היום לעתים רחוקות .היא גם חיפה של ילדותי ונעורי – הנוף, הטבע, הבתים, הרחובות, החנויות, בתי הקפה והמסעדות של פעם, האנשים שחיו בה, היקים הקשישים, ניצולי השואה, השלאפשטונדה הקדושה… כל אלה מהווים רקע לזכרונות שיוצרים מפה פרטית מאוד המשתקפת בסיפורים וברומנים. מתחת לה יש שכבה נוספת – זכרונות הילדות והנעורים של הורי בשנות השלושים והארבעים, ימי המנדט .ועוד שכבה – זכרונות הילדות והנעורים של סבי, שנולד בחיפה ב_1909.
"כך גם תל אביב – העיר כפי שהיא היום, שהקמתי בה את משפחתי. מתחתיה קבורה תל אביב של זכרונותי משנות השמונים, כפי שכתבתי עליה ב'מאטיס'; בארים שנסגרו כבר לפני שנים, קולנוע פריז, שינקין של חנויות קטנות ובעלי מלאכה וקפה תמר אחד. הדמויות שהסתובבו כאן אז, רבים מהם כבר אינן. ויש גם תל אביב שקיבלתי כנדוניה מבן זוגי – זכרונות ילדותו ונעוריו משנות החמישים, השישים והשבעים. ותל אביב של סבתי יהודית, שנולדה ביפו

ב_1907 ושנותיה הראשונות עברו בנוה צדק, כפי שהיא משתקפת במכתביה לסבי החיפאי טרם נישואיהם. אני נושאת בתוכי את השכבות של שתי הערים, ובכל סיפור או רומן מחליטה לאיזו שכבה אני רוצה לחפור".

מה את אוהבת בתל אביב?

"אני אוהבת שהכל קרוב ונגיש. אני לא נוהגת מפני שיש לי פוביית נהיגה קטנה, אז אני יכולה ללכת הרבה ברגל. תל אביב זו עיר לאנשים שלא נוהגים. אני אוהבת מאוד את מסעדת מנטה ריי בכל שעה. אני אוהבת את הים. את אזור שינקין. את כל הסיפורים הראשונים שלי כתבתי בקפה תמר, עוד לפני ששינקין נהפך לשינקין".

 

המשוגעת מעליית הגג מול הסופרת בעלת המשפחה

המשורר אלון אלטרס כתב באחד משיריו: "בתל אביב גם הצומח אפור". קציר טוענת שהיא אוהבת מאוד את רחובות העיר, אבל אם יש משהו שמתסכל אותה וגורם לה להתגעגע לחיפה זה זיהום האוויר. "בתל אביב יש תחושה שאתה חצי נושם, אתה לא לגמרי נושם", היא אומרת. "אז זה לא שהכל מושלם, אבל בסך הכל טוב לי פה".

אחת מזירות ההתרחשות שלך בנובלה "סוגרים את הים" היא דיזנגוף סנטר. כשנכנסים לקניון קשה שלא להיזכר בגיבורה שלך, המורה החיפאית אילנה, ובתלאות הקורות אותה בתוך מלתעות הקניון צהוב המעקים, אי שם בסוף שנות השמונים.

"תל אביב קשה וזרה לאילנה, שהולכת ומסתבכת בה עד רגע התנפצות חלום הילדות שלה, ממנו היא מסרבת להיפרד וללכת הלאה. לסיפור עצמו יש סוף חמצמץ כזה של השלמה, ותמיד כששואלים אותי האם בסוף הסיפור הגיבורה מתאבדת, אני עונה שזה כלל לא עלה כלל על דעתי מעולם. זה ממש לא סוף התאבדותי. הוא לא סוף פסימי ולא סוף אופטימי. פשוט אלה החיים".

אגב, בסיפורייך קל מאוד לזהות את "יהודית קציר האמיתית".

"כששואלים אותי על ההבדל בין החיים והכתיבה אז אני אומרת שהרבה יותר מעניין אותי הקשר בין הקורא ובין הטקסט – איפה הקורא מזהה את עצמו בסיפור – מאשר להגיד 'זה תשעים אחוז אני ועשרה אחוז לא'. הרבה פעמים הסיפור זה ביוגרפיה טנטטיבית דווקא. אולי אם לא הייתי עוברת לתל אביב בגיל 20 והייתי נשארת בחיפה ולומדת ספרות אז הייתי המורה אילנה שמלמדת בבית הספר שבו הייתי תלמידה בעצמי".

זה נשמע כמו חרדה מלהיהפך למורה האפרורית אילנה…

"יכול להיות".

את נשואה ואם. איך מצליחים לתמרן בין חיי משפחה, כתיבה, עריכה, סדנאות, הרצאות, נסיעות לחו"ל?

"בהוצאה משתדלים לא להעמיס עלי יותר מדי כדי לאפשר לי לכתוב. אין מה לעשות, זו הפרנסה ואי אפשר לא לעשות את זה כשיש משפחה. אבל עם זאת כשיש תקופה טובה של כתיבה וכשאני מרגישה שזה בנפשי ובעצמותי אני מסוגלת לסלק הצידה את כל הדברים האחרים ולקחת פחות סדנאות והרצאות. לנצל את הגל הטוב. אני חייבת לציין שמאוד טוב כשיש בעל עוזר ותומך שנמצא הרבה בבית ואחראי על המטבח ועל הבישולים. ובעניין הזה אני רוצה לספר משהו: כשהכרתי את משה, בעלי, הוא סיפר לי שהיתה לו כלבה שהוא היה מאוד קשור אליה וכשהיא המליטה לו עשרה או 11 גורים ולה היו רק שמונה פטמות אז הוא היה דואג להאכיל את הגורים בבקבוקים. ואני מיד אמרתי לעצמי: 'זה יהיה האבא של הילדים שלי'. כך שבבחירה בין להיות השחפנית או המשוגעת מעליית הגג ובין להיות סופרת שהיא בעלת משפחה בחרתי באפשרות השנייה, ומסתבר שזה אפשרי".

בנובלה השלישית בספר, "הנעליים של פליני", יש קטע שבו גיבור המשנה בסיפור, יהושע שפילמן, במאי כושל שמנסה להרים סרט, מספר על חוויית חייו כשנסע לפסטיבל הקולנוע בוונציה ולו רק כדי לשאול את פליני: "סניור פליני, האם אתה מאושר?". גם אני רוצה לשאול אותך – האם את מאושרת?

"רוב הזמן אני שמחה בחלקי. אושר זה משהו אחר. זה סוג של אקסטזה שיכולה לקרות ברגעים מול נוף מדהים או במפגש מדהים עם בן אדם. אבל אני יכולה להעיד על עצמי שאני אדם יציב ובריא מבחינה נפשית. מאוד. אולי יותר מדי".

ומה הלאה? מה החלום?

"מבחינת חלומות קטנים – אז נניח כן הייתי שמחה אם אחד הרומנים שלי היה הופך לסרט. אני פשוט לא מסוגלת לכתוב בעצמי את התסריט. מבחינת החלום הגדול, אז באמת לגמור ולהוציא את הרומן הקרוב ואחר כך לסיים לכתוב את ספר הסאגה המשפחתית שלי, ספר שאותו כבר התחלתי לכתוב ועליו אני מדברת כבר שנים. אבל זה יהיה בוודאי ככה בסוף המנהרה. זה המגדלור שלי".

"סיפורי תל אביב", קובץ הנובלות התל אביביות של יהודית קציר, יצא החודש בהוצאת הספריה החדשה

 

 

 

 

8 תגובות

  1. תודה

    יהודית קציר היא סופרת מחוננת אבל יש תחושה שכל הראיונות איתה זהים זה לזה: קחי ראיון מלפני עשר שנים ואני סמוכה ובטוחה שלא תוכלי להבדיל בינו לבין הראיון שלך (לפחות חסכת מהקוראים את השאלה הקבועה על היותה אפיגון נשי של יעקב שבתאי). מוזר הפער בין התנופה הצבעונית והמופלאה שיש בטקסטים שלה (הנעליים של פליני האהוב עליי מכולם, וכמובן שלאפשטונדה) לבין השממון המפוהק, האפור, שיש בכל ראיון איתה. היא כל כך נורמלית, נורמלית מדי, שזה חשוד – כלומר אם היא הייתה גבר, הייתי בטוחה שמתחת לחליפה המוקפדת יש בהכרח סט לבני סאטן אדומים.

  2. ראיון משמים עם סופרת משמימה.

    • למה לראיין סופרת שמוציאה כל פעם מלדש סיפורים ישנים? יש די סופרים שמגיע להם ראיון בעקבות העבודה הקשה שהשקיעו בסיפורים חדשים.

  3. איגור שטייניץ

    לא קראתי באף ספר של יודית קציר
    וללא ספק לא אקרא גם אם יציעו לי אחד לפני טיסה
    שתעמוד בתור
    יש כל כך הרבה לפניה

  4. שיעמום גמור. הסופרת חוזרת ולועסת את מה שאמרה בנובלות הראשונות שלה.

    אין לה מה להוסיף ולחדש.

    זו סתם לעיסת גירה.

    ריק ומשעמם.

השאר תגובה ל *** ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי