פורסם לראשונה ב"שבו" 15
בשעות הראשונות לאחר המוות
צומח הזקן במהירות מדהימה
אז נהפך האדם לחיה
אפשר לומר שהנשמה התעופפה לה
והגוף מתבצר בעמדתו:
השיניים חזקות בפה
זקן יערי מכסה את הפנים
האדם השעיר המיוער נוהג במכונית לבנה
בדרכים פתלתלות אל העמק הנעלם
על ראשו צומחות השערות במהירות כפולה
מוחו חלול
פתאום נהיגתו נעשית היסטרית
דם זב מאפו
הוא ממהר לעצור
קול רדיופוני מדבר בשקט מספר איך כל זה קרה
וזה לא חדשות זה קטע מסיפור
הפנים המתות כוסו בשערות
עד שצריך היה להפריד את הסבך באצבעות
יפה מאוד. יפה איך את מדברת על החיים דרך האין-חיים.
מתאים לשבוע הדיכאון של הבלוגיה. שיר יפה בעיניי. השבוע ראיתי סרט מקסים של וודי אלן "אהבה ומלחמה". בסופו הגיבור מוצא להורג ביריות אבל הוא חוזר לומר כמה מילים על החיים והמוות. בין השאר הוא מסביר שהמוות מאפשר קיצוץ דרסטי בהוצאות…
יפה המסע שלאחר בו משתקף המסע שלפני מזכיר לי סיפור של בורחס או מרקס על היפיפיה ששערותיה המשיכו לגדול גם לאחר מותה. פה זו וריאציה גברית . מעניין המרד של הגוף. מאמינים עם נטייה מיסטית ייראו בזה ההיפך.
לא רק זה, גם שום דבר רע כבר לא יכול לקרות לך…
תודה למגיבים.
באמת כמו שאתה אומר אמיר דיווח מהאין חיים
ובלאקוניות כביכול-לאקוניות של שדרן רדיו שמדווח על זוועות . אבל זה חלק מסיפור כמו שאומר השיר
שיר המשרבב חיים במוות – במסגרת לא ליניארית, דומה לחיים עצמם. ההגיון בתוך הלא הגיון של הגוף והמוח. אולי
המוח אינו מודע לכך שזמנו תם וביחד עם גוף מת הם ממשיכים ליצור צמיחת צלליות? שיר מרתק המעורר הרהורים
רבים.
תודה דיאנה
דפנה, סבך החיים במוות עובר חזק מאד בשיר שלך.אהבתי את המעברים ביניהם, המשפט בשעות הראשונות לאחר המוות
צומח הזקן במהירות מדהימה
אורה תודה על הקריאה הקשובה
בשעות הראשונות לאחר המוות
צומח הזקן במהירות מדהימה
שיר חזק ומרגש. איכשהו, הזכיר לי קצת בטון את ויזלטיר, את "חרדת הנשמה" אולי