שמש שחורה/על ספרה של עדנה שמש

 ביקורת שלי שהופיעה היום בגיליון של "טיים אאוט" על ספרה היפה של עדנה שמש אמסטל

שמש שחורה

על קובץ הסיפורים "אמסטל" מאת: עדנה שמש, הוצאת הקיבוץ המאוחד/סדרת "קסת" בעריכת יובל שמעוני 2007 ,159 עמ"

אומרים שכדי לצפות בקשת,יש להפנות את הגב אל השמש ולהביט בגשם. נראה כי על פי עצה זו עלינו לנהוג בבואנו לקרוא ב "אמסטל" ספר הביכורים היפה להפליא של עדנה שמש. כיוון שאם רצוננו לחזות ביופיו החמקמק הזורח מבין השורות, עלינו דווקא להישיר פנינו לכיוון העצב האפרורי המצוי בו למכביר. אין ספק כי דכדוך ויגון מכתרים ומרחפים מעל כל ששת הסיפורים בקובץ צנום זה, אולם קולמוסה הרגיש והחומל של הסופרת, כמו גם איזו רוח מסתורית וחמקמקה המתקיימת במרווחים שבין השורות, כמו מצילים את הספר מלהיות פקעת של עצב ותו לא. וכך מתוך תהומות הכאב מפציעה מול עיני הקורא קשת מילולית עדינה ועתירה בניואנסים.

נוכחותו המעיקה של המוות, המשמש כאידרת הדג של הספר, מורגשת כמעט בכל עמוד ועמוד. ולא משנה כלל אם מדובר במוות שהתרחש כבר ושממשיך לרדוף את הגיבורים אשר נותרו בחיים או בין אם מסופר על מוות מאיים הקרב ובא. הסיפור הראשון  "אמסטל" המשמש כ "דלת הכניסה" של הקובץ וכן הנובלה החותמת את הספר "קול נדריי" הם לטעמי הסיפורים החזקים בספר. בשני המקרים הגיבורים הם אנשים מבוגרים שנותרו לבדם בבית ריק לאחר שבני זוגם חלו או מתו וילדיהם, כדרך הטבע, כבר נטשו את הקן. והקורא, מוצא עצמו שותף ועד למלחמתם הקשה והעיקשת  בבדידות הנושכת. הסיפורים הללו ממחישים ביתר שאת עד כמה לא קל להיות זקן בודד ולהלך בחדרים ריקים ומעלים אבק אשר היו פעם שוקקים תכונה משפחתית. אך כאמור יכולותיה של שמש לצקת יופי כמעט אימפרסיוניסטי אל קערות סיפוריה מרככות את עוצמת העצב ואף מחלצות ממנו עוצמות חבויות.

 בנוסף לעושר הלשוני והדימויי מפגינה שמש יכולת לזגזג בין משלבי לשון שונים, בין שפת סלנג, המתאפיינת בעגה מקומית, לבין שפה גבוהה ועשירה המתכתבת עם יצירות מן הספרות הקלאסית. גם הבחירה לגעת בו זמנית, הן בנימיה הכואבים והמחוספסים של המציאות הישראלית(בסיפור "ערבסקות" למשל) והן בקפליה הענוגים והקלאסיים של השמלה האירופית- ספרותית, תוך מתיחת קשרים וגשרים בין העולמות השונים, מרתקת ביותר. אך עם זאת ראוי גם לציין כי ריבוי האקספרימנטים הלשוניים והתוכניים הללו, על אף היותם מרתקים, מצביעים על איזושהי בוסריות וכן על היעדר קו מגובש.

נראה כי "אמסטל"(המתווסף לכמה יצירות של סופרים בראשית דרכם אשר גם אצלם ניכרות השפעות מבורכות ממורשת התרבות הישראלית ומן הספרות האירופאית ) מבסס את הדעה הרווחת כי אכן התחלנו להתרחק מאותו דור סופרים-עיתונאים שפרץ לתודעה בשנות התשעים ושהתאפיין בשפה אנורקטית ובכתיבה אישית וקלילה- כזו הנמנעת מלגעת בנושאים "גדולים". ובנוסף מהווה הספר מעין קונטרה לאותם כותבים אופנתיים רדודים המתאימים עצמם לשפת הsms הקצרה והענייה אשר פשתה לצערנו מחוץ לצגים המרצדים אל ערוצי התרבות והתקשורת כולה(תופעה מדאיגה המבקשת מן הסתם מאמר נפרד).