חווייה מטלטלת ומדהימה

  את הכתבה כתבתי לאחר ביקור שערכתי ביום ראשון האחרון במרכז החדש "נא לגעת" ביפו לרגל פתיחת המקום

 הכתבה התפרסמה היום בגיליון של "טיים אאוט"

ביקשתי מלח, לא פלפל

הביקור במרכז החדש "נא לגעת" מזמן מפגש מרגש ומעורר עם עולמם של העיוורים והחירשים.// דפנה שחורי

"רק אם תיתן לי יד אני ארגיש שאני קיים", מכריז בקול השחקן העיוור_חירש איציק חנונא, מעל במת הבית החדש של קבוצת "נא לגעת". חנונא הוא אחד מ_11 שחקני ההצגה "לא על הלחם לבדו", שמרביתם חירשים עיוורים בעקבות תסמונת אשר – תסמונת גנטית שבה לקות שמיעה מובילה, בשלבים מתקדמים יותר, לעיוורון מוחלט. גם הפעם, כמו במקרה של ההפקה המוצלחת הקודמת של הקבוצה, "אור שומעים בזיגזג", מצליחים שחקני נא לגעת ליצור חוויה תיאטרלית מרגשת, מעוררת חושים ונוגעת, הלכה למעשה.

מרכז נא לגעת, שנפתח בתחילת השבוע בנמל יפו, נמצא במבנה משופץ ומעוצב ובו אולם תיאטרון; מסעדה בשם "בלק אאוט" המתנהלת בחושך מוחלט ומאוישת במלצרים עיוורים; ובית קפה בשם "קפה קפיש" בו עובדים ומגישים מלצרים חירשים. ההתנהלות מולם נעשית בכתב ובשפת סימנים בלבד. את המרכז, שפועל כמלכ"ר, הקימו הבמאית והמנהלת האמנותית עדינה טל ושותפה לפרויקט, ערן גור, איש עסקים לשעבר שעזב את עבודתו ונרתם לפרויקט החשוב וההומני. השניים הצליחו להגשים חזון ולהקים מקום משלהם בתקווה שייטע שורשים. לדבריהם, הפרויקט היקר, שעלותו כמיליון דולר וחצי, לא היה קם אלמלא התרומות הרבות שהגיעו מאנשים בארץ ומחו"ל ולולא הסיוע הכספי (שני מיליון ₪) שהעניק המוסד לביטוח לאומי למקום.

עמותת נא לגעת החלה את פעילותה בשנת 2002 עם ההצגה "אור שומעים בזיגזג" (שזכתה להצלחה גדולה בארץ ובעולם), ומבקשת יותר מכל להפוך את הבית החדש שלה למרכז שמספק פרנסה לחירשים ולעיוורים וחוויה מסוג אחר לגמרי לקהל הרחב. ואכן, הביקור במתחם הוא ללא ספק חוויה בלתי נשכחת. כבר בכניסה להאנגר העצום (שריד למבנה מהתקופה העותומנית) ניתן לחוש באווירה המחשמלת. החלל הפתוח מעוצב בסגנון המשלב קווים הייטקיים וגוונים של לופט ניו יורקי, אך בנוסף הוא מבקש מאיתנו, הישראלים, לא לשכוח שאנו מצויים על חופו של הים התיכון, וזאת בעזרת הצבת מבנה דמוי אוניה לבנה ומוארת בתוך החלל. מסתבר שאוניה זו היא מסעדת החושך "בלק אאוט", שבבטנה מתנהלות ארוחות בחושך מוחלט ממטבחו של השף אריק לופו (בייעוצו הקולינרי של ניר צוק).

תן לי יד

מבעד לווילון שחור ועבה מגיחה מלצרית עיוורת וחביבה בשם דבורה ומבקשת ממני להניח ידיים על כתפיה, כשבן זוגי מתבקש להניח את ידיו על כתפי. בצעדים איטיים המזכירים רכבת שדים בלונה פרק, מובילה אותנו דבורה אל תוך החושך. בהרף עין מתהפכות היוצרות: מאנשים בלתי מוגבלים המתנועעים בחלל בקלילות בוטחת, אנחנו הופכים לתלויים בחסדיה של המלצרית. והיא, שבאור היום נתפסה בעינינו כמוגבלת, הופכת בעולם האפל לדמות חזקה ומיומנת. דבורה מוליכה אותנו לשולחן ומורה בקול נוסך רוגע היכן מצויים הסכום, המפיות והצלחות. על פי הקולות הרמים שנשמעים מסביב, אפשר לנחש שבבטן האוניה יש עוד סועדים. צחוקם המהדהד נשמע לי לרגע קרוב ולרגע רחוק, חלומי ומעיק משהו בתוך האפילה.

"הכל בסדר דפנה?" שואלת אותי דבורה "אני מרגישה שאת מפחדת. תירגעי, אני איתך". והיא אכן צודקת. אני נכנסת לפאניקה קלה שמלווה בקשיי נשימה ובתחושה של אובדן שליטה. אך למרות הרצון לקום ולצאת, אני נשארת מרותקת לכסא, מבינה כי אם אקום ללא עזרתה של דבורה אפול על פני ואחריב את הסביבה. לצידנו מתיישב זוג אחר. קולה המבוהל של האישה מרמז אף הוא על קשיי נשימה.

לאט לאט שתינו נרגעות ומתרגלות לעניין. מהר מאוד אפשר אפילו ליהנות מהמצב החדש: טעמו של יין הקברנה שמוגש לשולחן חד ועז מתמיד, כמו גם המנות המפתיעות והבלתי מזוהות שאותן אנחנו מעדיפים לאכול בידיים ולא בסכין ומזלג. לדג שמוגש יש טעם כמעט לא מוכר, מודגש מאוד, טעים. החושים המושבתים מחדדים את חוש הטעם ויוצרים חוויה קולינרית ראשונית ומיוחדת. "זה המקום לבליינדייט", מעירה מישהי בהתרגשות אל תוך החלל השחור.

האיש שלא ראה שקיעה

בהצגה עצמה, המבוססת על סיפורם האישי של השחקנים, אני כבר מבולבלת ומוקסמת לחלוטין. על הבמה יושבים 11 השחקנים ולשים בצק לצלילי מוזיקה רומנטית. חלקם מספרים לקהל בעזרת מתורגמנים המשתמשים בשפת הסימנים במגע, על חלומותיהם: "אני ציפורה. אני חולמת ללכת לסרט עם פופקורן גדול ולראות את כל מה שקורה על המסך". יש משהו מהפנט ומרגש בתהליך הזה שבו עובדים השחקנים העיוורים_חירשים עם המתורגמנים. במהלך ההצגה מוכנסים מגשי הבצק לתנורים גדולים, ואט אט מתפשט בחלל ניחוח חם. נדנדה אגדית משתלשלת מהתקרה כשעליה השחקנית העיוורת_חירשת בת שבע רבנסרי. עגלת תינוק עתיקה, גלגליה עגולים כמצלתיים, חוצה את הבמה. אשה קשישה אוחזת בבובת תינוק ומספרת על הקשיים שבאי יכולתה לראות את פני אחיינה. על כל החלומות האלה נושרים לבסוף פתיתי נייר קטנטנים שמכסים את הבמה בשלג צבעוני. לפתע מטלטל את האולם קולו של השחקן איציק, עיוור מלידה וחירש, שצועק בקול גדול: "אני איציק ואני חלק מקבוצת תיאטרון שחיה בחושך ובדממה. מעולם לא ראיתי את השקיעה ואם תגידו שיש כאן חתיכה בלונדינית זה ממש לא יעשה לי כלום".

בתום ההצגה (שכל מילה נוספת על אודותיה עלולה לקלקל את החוויה) מוזמן הקהל לעלות על הבמה, לטעום מהלחם וללחוץ את ידי השחקנים. לפתע מתקרבת לעברו של איציק, שיושב ומתכתב עם הקהל בכתב ברייל, בחורה בלונדינית יפהפייה. היא אוחזת באצבעותיו והשניים מתחילים לרחף יחד כבריקוד דואט משונה על פני משטח הברייל שעל השולחן. היא כותבת: "הי איציק, קוראים לי נעמה ואני בחורה חתיכה ובלונדינית".