כְּבָר כָּתַבְתְּ פֶּה אָדֹם מִפַּחַד
מוֹכִיחָה אוֹתִי אֲחוֹתִי יוֹשֶׁבֶת לְמַרְגְּלוֹתַי
וּשְׂעָרָהּ בּוֹעֵר מוּל עֵינַי כְּמוֹ סְנֶה מִדְבָּרִי
יָשַׁבְנוּ בְּעֶרֶב גָּשׁוּם
וְדִבַּרְנוּ עַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ
מְצֻיָּדוֹת בְּמָגִנֵּי דָּוִד
יָשַׁבְנוּ לְמַרְגְּלוֹת הַשַּׁעַר הַסָּגוּר וּבָכִינוּ
לְאַחַת שֵׂעַר עֶרְוָה שָׁחֹר
לִשְׁנִיָּה כָּחֹל כְּמוֹ פֵיָה
כְּשֶׁהַכֹּמֶר פִּתְאוֹם הוֹפִיעַ
דָּחַפְנוּ מַקְלוֹת זוֹ לְזוֹ שֶׁתִּתְעוֹרֵר
זוּזִי כְּבָר צְעָקָה הָאַחַת עַל הַשְּׁנִיָּה
מְאַמֶּצֶת מָגֵן דָּוִד לְחֵיקָהּ
לְכָל אַחַת הָיוּ תִּינוֹקוֹת לְמִשְׁמֶרֶת
כְּשֶׁהָאַחַת נֶחְלְצָה מִן הַדִּירָה
הָאַחֶרֶת הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת
פּוֹלָה כִּנִּים וּמְשׂוֹחַחַת
לְתוֹךְ אַבְנִית הַשְּׁפוֹפֶרֶת הַשְּׁחֹרָה
לא הכל אני מבין, דפנה. לעיתים יש תחושה של פער בין הפן האינטימי והסודי של השיר לבין הכלים הניתנים לפענוח. אבל מקריאה שנייה ושלישית עולה שיר עשיר, שיש בו צמדים מסקרנים(סנה מדברי מול ערב גשום; הכחול מול השחור; הכומר מול מגני דוד; דוד המלך מול הבכייה למרגלות שער שמהדהד בכייה על נהרות בבל בזכרם את מלכות דוד, וכמובן – ההמשכיות לפה האדום מפחד, שכבר כתבת עליו).
זה שיר אחיות מסתורי וגלוי בעת ובעונה אחת, שופע נשיות. לו כתבת אותו בימי הביניים, היו מעלים אתכן על המוקד…
🙂
שחר, לדבריך לא הכל אתה מבין אבל אני חושבת שאתה מבין המבינים, ותמיד אני כל כך מוקסמת מהתגובות שלך- שותה אותן בצמא , תגובות שקודחות לעומק הלב והמילה היישר אל קרקעית ההבנה שם מתורצצים להם סודות.
אני מבינה אותו במין הגיון פנימי שלא יכולה להסביר. בכל אופן, שאבת אותי לתוך השיר דפנול. הוא גם מאוד ציורי. ממש רואים אותו.
שלום דפנה
מנסה להבין את השיר, בכמה מילים יש דבר מה דואלי במערכת היחסים בין שתי האחיות ובין שתי הדתות, בין מציאות וחלום. אחות יושבת למרגלות אחות אחרת, וזו שיושבת בעיניי השנייה היא כסנה בוער. ואז אולי באה שריפה.
מיכל, תודה על הקריאה השיר הזה סוריאליסטי הזוי שההגיון השולט בו מזכיר לי יותר מכל חלום משונה
ואולי באמת באה השרפה מתוך אבנית השפופרת השחורה
תודה יעלה יעלה
שיער ערווה כחול
שפופרת שחורה
פה אדום מפחד
דפנה
מסכים עם תגובתם של שחר מריו ויעל. שיר ציורי, סתירתי וחמקמק. משם כוחו ויופיו. ויופיו רב.
איתי
איתי תודה על הקריאה הקשובה
דפנה
מאד מאד אוהבת את השיר הסוריאליסטי הזה, המיסטי והחזק הזה.
יפה דפנה. מאוד מיסטי, מסכימה עם קודמי והשורות האחרונות מעניינות כי הן מדברות על חוויית הורות, אבל לא ממש ברורה ויש בהן לחץ ופחד שמתקשר אולי לשורה הראשונה. העמימות הזו מוצאת חן בעיני, רגע אחד אתה בתוך סבך חלומות ופולחן נשי ורגע אחד בעולם הדומסטי.