בננות - בלוגים / / ביקורת על גולדפיש ב nrg שכתבה שירה ארד
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש גולדפיש' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות "שבו" האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת 'עכשיו' שבעריכת פרופ' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון "סאם ישכיב אותי לישון'' הופיע אף הוא בהוצאת 'עכשיו'.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות. כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים. רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג-מעריב. זכתה (פעמיים) בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

ביקורת על גולדפיש ב nrg שכתבה שירה ארד

 

 

 

ביקורת על גולדפיש בnrg של שירה ארד

http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/856/905.html

"גולדפיש" מציג תיאטרון אכזריות

שיריה של דפנה שחורי מדממים ומותירים את הקורא חשוף וללא הגנות, שותף פעיל למתרחש. שחורי 'יוצאת' מתוך הספר ופונה אליו ישירות, רואה אותו רואֶה אותה. דימויה מעוררים קרבה וריחוק, הזדהות וזעזוע בו זמנית

 

<!–

 

שירה ארד | 22/2/2009 14:05 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר


'גולדפיש' הוא כמו סרט. לא, בעצם הוא כמו הצגה. סרט שהוא הצגה או הצגה שהיא סרט. מצגת של עולם שנברא מתוך מפץ גדול, שבר של זוגיות שהתנפצה.

גולדפיש, דפנה שחורי

גולדפיש, דפנה שחורי צילום: כריכת הספר

דפנה שחורי לא מכינה אותנו למפץ הזה ולא מרככת את הפגישה שלנו איתו. מיד כשעולה המסך מתגלה בפנינו מעין זירת אגרוף לאחר קרב, עם גיבורים מדממים. האקספוזיציה מציגה בפנינו את החולדה, את דפנה ואת אלון, כשהחולדה היא למעשה תולדה של הקרב שהתרחש:

לַחֻלְדָּה אֶקְרָא דַּפְנָה
אֶקְרָא לָהּ גַּם אַלּוֹן
אֶקְרָא לַחֻלְדָּה גַּם דַּפְנָה וְגַם אַלּוֹן
לָרֹאשׁ שֶׁלָּהּ
שֶׁהֻפְרַד מִן הַגּוּף בְּאַכְזָרִיּוּת בִּידֵי לוֹכֵד מַזִּיקִים
אֶקְרָא אַלּוֹן
לַגּוּף הַמְפַרְפֵּר
שֶׁנּוֹתַר עַל הַקַּרְקַע נְטוּל כִּוּוּן
אֶקְרָא דַּפְנָה
לַסֵּבֶל הַטָּהוֹר הַנָּקִי אֵין אַגַּב שֵׁם
אֲבָל אֶת אוֹתוֹ בֹּקֶר שֶׁבּוֹ גִּלִּיתִי אֶת הַחֻלְדָּה
אֲכַנֶּה קָתַרְזִיס

('לחולדה אקרא דפנה', עמ' 7)

מתוך רסיסי המפץ הזה, או הקרב הזה, נולדים השירים הבאים בספר, שנעים על ציר הזמן קדימה ואחורה, מודדים ועושים חשבון נפש נוקב מול כל הרגעים הקשים והטובים. וקשת של רגשות מדממים נפרשת מול הקורא ההלום:

לֹא הָיָה שָׁם חַלּוֹן
לֹא חָדַר אוֹר
וְלֹא נָשְׁבָה רוּחַ
לָכֵן הַצּוֹפֶה וַדַּאי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ הַאִם בְּכֶלֶא מְדֻבָּר
וְהַאִם הַמֶּלְצַר אוֹ הַסּוֹעֵד
הוּא רוֹצֵחַ אוֹ שׁוֹדֵד

 ('הוא מבקש לאכול ספגטי שחור', עמ' 13)
<!–<<>>

 

שחורי לא מניחה לקורא/צופה להישאר פאסיבי וממש כמו שאנטונין ארטו, בתיאטרון האכזריות שלו, שבר את הקיר הרביעי ועימת את הצופה עם דם ממשי, כך גם שחורי, ב'שירת האכזריות' שלה, שוברת את מוסכמות הדף ה'בטוח', ממסמרת את הצופה ומאלצת אותו להתעמת איתה ועם מה שקרה לה בצורה חדה וחותכת.

היא לא מיפייפת דבר, מדממת באמצע הסלון ומותירה אותו חשוף וללא הגנות, שותף פעיל למתרחש. היא 'יוצאת' מתוך הספר ופונה אליו ישירות, רואה אותו רואֶה אותה. המודעות הזו והפנייה הבלתי אמצעית אל הקורא/צופה יוצרת תחושת קרבה וריחוק, הזדהות וזעזוע, בו זמנית. מה שמוליד גם רגעים של ייאוש ושל חוסר אונים מול תקווה שאבדה:

דַּוְקָא כְּשֶׁהַחֻלְדָּה הֶחְלִיפָה קִדֹּמֶת
וְנֶהֶפְכָה לִנְסִיכָה פַּרְוָתִית
נִפְרַדְנוּ
וְלֹא יָכֹלְתִּי לְהוֹכִיחַ עַד כַּמָּה נִתָּן לְהִשְׁתַּנּוֹת
וּלְהֵהָפֵךְ מִמְּכַרְסֵם

עָכוּר שֶׁמּוֹשֵׁךְ בְּעִקְּבוֹתָיו זְנַב עַוְלוֹת אָיֹם
לְעַלְמָה בַּעֲלַת זְנַב נְעוּרִים שָׂעִיר וְנוֹצֵץ.
אִלּוּ הִצְלַחְתִּי לְפַתּוֹת אוֹתְךָ
לְהִשָּׁאֵר עוֹד סִיבוּב חַיִּים נוֹסָף בִּמְחִצָּתִי
הָיִיתָ לָבֶטַח שׁוֹכֵחַ הַכֹּל וּמִתְאַהֵב מֵחָדָשׁ
בְּאִישׁוֹנֵי הַדְּבַשׁ הָעֲגֻלִּים שֶׁלִּי.

('דווקא כשהחולדה החליפה קידומת', עמ' 18)

שחורי משתמשת במטאפורות אקספרסיביות שמהוות מעין הד של מקהלה יוונית. כמו במבנה המסורתי של טרגדיות יווניות, בהן למקהלה תפקיד חשוב שמחבר את הצופה למתרחש על הבמה, כך ב'גולדפיש' – המטאפורות מהדהדות ופונות ישירות אל הקורא:

וְהִיא יוֹדַעַת בְּוַדָּאוּת:
בַּיּוֹם שֶׁהוּא יַעֲזֹב אוֹתָהּ הִיא תְּשַׁחְרֵר אֶת הַחֻלְדּוֹת עַל הַשָּׁטִיחַ
וְאָז הַצּוֹפִים יַעַצְמוּ עֵינַיִם

('חצי ירח', עמ' 8)

 

<!–<<>>

מסירה את הצעיף העבה של ההרגל

אבל ה'אכזריות' בשירתה של שחורי לא נגמרת בפנייה אל הצופה/קורא. היא מתבטאת גם בפאתוס של דימויים אקספרסיביים קיצוניים ('חָזֵהוּ הָאָדֹם מְטַפְטֵף/ מַסְגִּיר אֶת מְקוֹם הַלֵּב', או 'לְהִתְפַּתּוֹת לְהַטְלִיא מֵחָדָשׁ/אֶת הַזַּיִן עִם הָעֶרְוָה/ אוֹ לְחַזֵּק לֵב אֶל לֵב בְּלוּלָאָה'). אך הפאתוס הזה אינו רגשני ואינו נגוע בסנטימטליות פורנוגראפית. הוא נע בין ניכור ברכטיאני לבין רגש עמוק ותיאטרלי ארטואיסטי כמעט אופראי. הזדהות וניכור משלבים ידיים ויוצרים מצב בו הצופה חושב ומזדהה לסירוגין.

שחורי כמעט ולא מפסקת את שיריה. היא שוטחת אותם בפנינו ונותנת לנו 'לעשות בהם' ממש כמו שהם 'עושים בנו'. החולדה שמופיעה בהתחלה היא רק הקדמה לעולם שלם של דימויים מעולם החי, כמעט ג'ונגל סוריאליסטי של חיות – נחשים, שוורים, חזירים, אפרוחים, ציפורים, כבשים ועוד.

"הדימוי בשיר", כותבת לאה גולדברג, "המקרב דברים רחוקים והמתאר דברים, מצבים ומעשים שאינם מתרחשים כביכול במציאות, חושף את האמת, מסיר מעינינו את הצעיף העבה של ההרגל, המכריחנו לראות את העולם "כמות שהוא", היינו כמו שהוא מצטייר לפנינו בהכללותיו היומיומיות, השיר מגלה את האמת הנסתרת שבו, פוקח את עינינו על אופיים העמוק, העשיר, המגוון יותר של הדברים."

 

דפנה שחורי

דפנה שחורי צילום: יח"צ

כך עושה שחורי ב'גולדפיש'. היא משתמשת בדימויים הללו בחוכמה וברגישות כדי למפות את הלב השבור, הנוקם, הכועס, המשלים והמתבונן שלה.

 

<!–<<>>

 

הספר מחולק לארבעה חלקים. "שניים", "גולדפיש", "ללדת על ברכיך" ו"שבע השנים" כשבד בבד נפרסות תמונות מחיי נישואין, כרוניקה של פרידה ידועה מראש, בגידה ונקמה והכול בצבעים עזים ובוהקים לאור ניאון חריף קר ומפוכח, של חדר ניתוח לאחר המוות.

החלק הראשון בו התמקדתי, הוא מעין תמונת מסגרת, כשכל אחד מהאחרים מהווה פן פנטסטי/קמאי אחר. בכל פרק שחורי מגייסת לטובת התמונה שהיא מציירת צבעים אחרים. גם גיבורי הדת היהודית והנוצרית לא נשארים מקופחים. בפרק השני, 'גולדפיש', נכנסים לבימת השיר ישו, דניאל, דוד ומשה, כשהראשון מופיע בתפקידו המקורי ('נֵלֵךְ כְּמוֹ יֵשׁוּ עַל הַמַּיִם') בעוד השלושה האחרים מקבלים תפקיד חדש כשחקני חיזוק בידי המשוררת:

'עָזַבְתִּי בְּדִיּוּק בַּזְּמַן
לִפְנֵי שֶׁהֵחֵל הָרֶצַח
דָּוִד הֶחְלִיט לְנַסֵּר בָּהּ
וְדָנִיֵּאל לֹא סֵרֵב
הֵם חָזְרוּ וְהָלְמוּ בָּהּ..'
('עזבתי בדיוק בזמן' עמ' 31)

רוברט פרוסט כתב: "אין השירה צריכה לחכות לניסיון הזמן. הבחינה שהשיר הוא טוב היא לא אם נשכח אותו אי פעם – אלא בכך שברגע הראשון לפגישתנו עמו נדע שלעולם לא נוכל לשכוח אותו". ואם בפגישה עסקינן, 'גולדפיש' היא פגישה בלתי נשכחת. הקורא נפגש עם הספר, אך לא פחות מכך –  עם עצמו, כמעט עד כדי תחושת דז'ה וו. כזו היא הפגישה שלי עם הספר הזה.

שירה ארד היא עורכת סרטים, מתרגמת, כותבת  ובעלת בלוג בבננות בלוגס

<!–

 

 

 

10 תגובות

  1. מירי פליישר

    אני לא מתפלאת
    יופי של שירים ויופי של ביקורת
    שאפו

  2. תגידי,מה קשור אנטונין ארטו? איך הפך הגאון הזה כיסוי ערווה לספר שירים מלא פיטפוטים ומדוזות ומשוררת בתחתונים וחזיה?

  3. בננות נאלמו

  4. דפנה, בהצלחה רבה עם הספר.
    שירה, כתבת מקסים, השזירה, העריכה של השירים עם דברי הביקורת שלך, כל הכבוד.

  5. איריס קובליו

    דפנה ושירה- שותפות יפה
    דפנה- ספרך נהדר ובהחלט ראוי לטורים משבחים
    שירה- כתבה יפה. מציעה לך לכתוב מדי פעם לעוד משוררים 🙂

  6. נהדר, חן חן לשתיכן !

השאר תגובה ל תמי קאלי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי