מתוך כתב העת מטען 12
כצלול קולות/ ראובן דותן
כצלול קולות בי
נהר שכחה הם עוברים בזעף
ואולי יפגשו מכרים ישויות כתמים
כצלול בי קולות עקובים מדם קרובים
קרובים להיברא מתמשכים
באים הם ונזכרים בי ילד תמים
איש נמוך פגשנו שמה
הולך צללים חושב מחשבות של גדולים
ועדיין ילד
רוצים הקולות לזמר בקול גדול
אך תועים הם במדבר שכחה
ולא ידעתי למה
פנינים זהב יהלומים לא ימצאו שם
אלא פני ילד חרד לעצמו
יושב ומשחק בארגז החול שבגן הילדים
וערמת גרוטאות סביבו
והוא מרחף אל קולות עמוקים
כמה וכמה רועדת המציאות בחלוף בה מראות מדהימים של הווה ועבר של זמן מתערבב בקולות דוממים בינות זכרון ושכחה. השכחה ההולכת לאבוד במדבר והנעה מהכרח טבעה כנהר, כאשר הילד איש הזה מזריק לי את כאב הכמיהה
חיבוק לראובן
ויונה וולך אמרה "גורילה שחורה ורעה כשיכחה"מחזיר חיבוק
ראובן
שיר רגיש ומרגש