בננות - בלוגים / / אי של שקט-היום במעריב תרבות
גולדפיש
  • דפנה שחורי

    נולדה בתל אביב 1968 אם לשתי בנות. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בימים אלה רואה אור ספר שירים חדש גולדפיש' בהוצאת כרמל-עמדה(שרבים מתוכו פורסמו בגיליונות "שבו" האחרונים.) השירים הראשונים התפרסמו בכתב העת 'עכשיו' שבעריכת פרופ' גבריאל מוקד, וכן הספר הראשון "סאם ישכיב אותי לישון'' הופיע אף הוא בהוצאת 'עכשיו'.  מפרסמת שירים בכתבי עת ובעיתונות. כותבת ביקורות ספרות בעיתון ישראל היום, ווכן בעלת טור שירה ב'ישראל היום' ). עורכת ספרים. רשימות רבות אפשר לקרוא בארכיון אתר נרג-מעריב. זכתה (פעמיים) בפרס קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. חלק מן השירים תורגמו לאנגלית.

אי של שקט-היום במעריב תרבות

 

 

http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/811/465.html
ראיון עם אריה סיון

אי של שקט

 

אריה סיון, המשורר שחולל מהפכה עם שותפיו לחבורת "לקראת", והאיש המופנם שהתפרנס מהוראה ולא התערבב בקליקות ספרותיות, עומד לחגוג 80. הוא עדיין כותב(ולא מראה גם לאשתו לפני הפרסום), עדיין פעיל(במידת האפשר), קצת מוטרד(מהזיכרון שנפגם) ומאד מקווה ששירתו לא תישכח

 

דפנה שחורי

 

 

 

למרות שאריה סיון הוא משורר נחשב שפרסם 15 ספרי שירה, ולמרות שזכה בפרסים ספרותיים כפרס ברנר ופרס ביאליק, ולמרות השתייכותו לקבוצת "לקראת" המיתולוגית(יחד עם נתן זך, משה דור, משה בן-שאול ואחרים) אשר סימנה מהלך חדש בשירה העברית של שנות החמישים, ספק אם במשאל בקרב סופרים ומשוררים צעירים מיהו אריה סיון נצליח לחלץ מהם תשובה ברורה. עובדה זו עלולה לקומם גרעין ספרותי רודף צדק אך משיחה עם המשורר בן השמונים כמעט, בקוטג" היפה שלו ברמת השרון, ניכר כי הוא דווקא חי בשלום עם האלמוניות היחסית. "כותרת של ביקורת שנכתבה על הספר האחרון שלי היתה "מדוע כמעט ולא שומעים על אריה סיון",  אז התשובה שלי היא שזה המצב העובדתי ואני לא יודע למה זה. או שזה בגלל הצניעות שלי, בגלל תכונות אופי שלי, או שככה העולם בנוי. אני באמת לא יודע", הוא אומר בעודו ישוב בנחת על ספה מקושטת מפיות תחרה מעשה ידי אישתו.

וזה לא מתסכל אותך?

לא, ואין לי טענות. אבל מאד יכול להיות, ואני אומר את זה בחצי צחוק, שבעוד שלושה דורות יקום מישהו ויגלה את המשורר החשוב אריה סיון"

 

       ***

בסיון, יליד תל אביב 1929, טמון פרדוקס: שירתו היא דיבורית, קומוניקטיבית ונגישה, בעלת זיקה עמוקה לטבע הארצישראלי, כזו שאינה מסתגרת בדלת אמות ומרבה לעסוק באירועים היסטוריים ופוליטיים מרכזיים בתולדות המדינה. אבל אישיותית הוא עונה יותר מכל על ההגדרה "משורר למשוררים". אדם צנוע ומופנם שהתרחק כל השנים מן הביצה הספרותית והתנהל מאחורי הקלעים ובאופן עצמאי. ולכן, כמו במטרה לחלצו מתהום הנשייה ולשפוך סביבו מעט אור זרקורים אשר לו הוא ראוי, התאגדו להם כמה וכמה אנשי ספרות, מבקרים ומוסיקאים, ביניהם: פרופ" ניסים קלדרון, נתן זך, נתן סלור, פרופ" רות קרטון-בלום, חמי רודנר ואחרים וארגנו לסיון בוקר הוקרה היום ה14.11.08 במועדון צוותא בתל אביב. סיון מספר שלאירוע הוזמנו גם כמאה מתלמידיו לשעבר בתיכון הכפר סבאי שלימד בו ספרות ולשון במשך שנים רבות.

נשמע מרגש.

נקווה שהתכנית תתבצע ושהאנשים יתרמו כל אחד כפי יכולתו ושזה יהיה יפה ונחמד."

ממרומי שמונים שנותיך, אילו ניתנה לך שוב הבחירה עדיין היית בוחר מחדש בשירה?

"קודם כל אתקן אותך: לא ממרומי השמונים אלא במורדות השמונים. הרי יורדים כל הזמן, הגוף לא מה שהיה, אני לא אותו אדם שהייתי בגיל ארבעים ואפילו לא בגיל שישים. ולשאלתך אם הייתי בוחר שוב בשירה, זו מעולם לא הייתה בחירה שלי! זה פשוט בא עלי, תקף אותי, נפל עלי. בכלל לא התכוונתי להיות משורר. את השיר הראשון כתבתי בגיל 18 כאשר שירתי בפלמ"ח ואחר כך שלחתי את זה ל "דבר" והם פרסמו את השיר, לתדהמת הורי וחבריי להכשרה".

אז השירה בעצם בחרה בך?

"כן, בדיוק. כי אני לא כותב, אלא המילים נכתבות. באות מילים ונכתבות ברגע של תחושה מסוימת, שהיוונים קראו לה השראה, מוזה".

נסה לתאר את תחושת ההשראה

"זאת ממש הרגשה פיסית, הרגשה מיוחדת שאין בלתה, ואם אני מחמיץ את הרגע אז זה לא חוזר. למשל כשהייתי נוסע לכפר סבא ללמד, ובאוטו, באמצע הנהיגה, פתאום באו מילים, רציתי לעצור ולכתוב אותם אבל לא יכולתי לאחר, אז לא עצרתי וכשחזרתי הביתה, זהו זה – הלך".

מיהו הקורא הראשון שלך?

"אני לא מראה את זה לאף אחד. אני תוקע במגירה ואם זה ראוי ומבקשים ממני שיר, אני שולח. אני מיוזמתי לא שולח שירים לשום מקום".

אשתך קוראת את השירים שלך?

"לא, אשתי היא מאותם תשעים אחוז שלא פתוחים לשירה. היא פתוחה למתמטיקה".

ישנה טענה שמתמטיקה קרובה לשירה.

"ככה אומרים, אני לא גיליתי את זה".

עושה רושם שאתה אדם שחי חיים מסודרים: מורה לשעבר, איש משפחה. רחוק מאוד מתדמית המשורר הבוהמיין.

 "נכון. התחתנתי ב54" ועברתי בעקבות אשתי לרמת השרון, לכן הייתי יוצא מעט מאוד לבתי קפה ולמסיבות. אני נזכר שפעם, לפני המון שנים, היינו במסיבה אצל וינשטיין שהיה עושה כינורות, עם וולך, ויזלטיר, הורביץ מוקד ועוד כל מיני, וכשהיה מאוחר התנדבתי לקחת את יונה וולך טרמפ הביתה והיא כמעט ולא דיברה איתי. כל הדרך היא שתקה".

והיום אתה נפגש עם משוררים? יש לך חברים מעולם הספרות?

"לא, לא, רק מכרים. חוץ מרפי וייכרט שמופיע פה מדי כמה שבועות ומביא לי את הספרים האחרונים שהוציא ב"קשב" ואנחנו משתהים לשיחה. אני חלש מאוד בצד הזה של לשמור על קשר עם אנשים, וזה מציק לי, זה כואב לי. כואב לי על קשרים שקשרתי ולא החזיקו מעמד. גם כילד לא הייתי חברותי וככה זה נמשך כל חיי. אז אילו הייתי עושה את זה שוב הייתי עושה את זה אחרת והתוצאות אולי היו יותר טובות".

נשמע כמו חרטה עמוקה.

"אני כותב הרבה על חרטות".

זכית בפרס ביאליק, מהי המדרגה הבאה שאתה שואף אליה?

אריה סיון: "אולי אני אזכה בפרס ישראל, מי יודע. הייתי מועמד בעבר כמה פעמים ואני ממתין. זה לא שאלת חיים אבל אני ממתין. אני מקווה מאד ששירתי לא תשתכח".

 

***

בשיריו של סיון קיימת זיקה עמוק לטבע, בעיקר לאדמה ולחול. "אין לי טענות, רק בקשות, בעצם/ בקשה אחת אליך, חול:/ זכור לי חסד ילדותי, אהוב אותי/ כפי שאהבתיך בהיותי/ ילד רך בחמוקיך", הוא כותב באחד מהשירים ב"ערבון: מבחר שירים 1957-1997" (מוסד ביאליק/הקיבוץ המאוחד). "כשהייתי ילד בתל אביב", הוא אומר, "שנים שיחקתי בחול. חול זה רך ומלטף ומחבק ואדמה זה דבר קשה אבל בלי אדמה אי אפשר לחיות אדמה מצמיחה את הלחם, את החיים. זה פירוש מקוצר, את היתר תבני לך בעצמך".

משירת הנוף שלך ניתן, באופן מטפורי, לחלץ את מפת ארץ ישראל.

 (צוחק) "אני לא יודע אם את כולה, אבל ודאי את חלקה. מה שכן אני מרגיש, כמו שמנחם בן כתב עלי פעם, משורר ארצישראלי- על החול שלה ועל האדמה שלה, ועל האבנים שלה ועל הים שלה".

וכמשורר ארצישראלי האם כך דמיינת שתראה מדינת ישראל כפי שהיא נראית היום?

"בשום אופן לא. הייתי אופטימי. חשבתי שהציונות, ואני ציוני, מגשימה את עצמה ועושה את הדבר הנכון. בית לאומי או מולדת לעם היהודי. ועכשיו הסתבכנו, הסתבכנו בעיקר בגלל היעדר מנהיגים שיוליכו אותנו בדרך הנכונה. ואני יכול לומר שאני מאוכזב ויש לי הרגשה מאד קשה לגבי ההווה וגם לגבי העתיד".

 

השירים על ילדותך בתל אביב נוטפים עסיס של געגועים. למשל, בשירך "בשכונה הישנה" מתוך הספר "דייר לא מוגן" אתה כותב שורות צובטות לב: "אני הולך בעקבי הילד שהייתי/לאורך הגדרות ברחוב לסל/ומתעכב על מקומו המשוער של כל עמוד-גדר//אני כבר בן שישים ושש שנים, עודני מתעקש/לחפור מה שנתן בי סימנים."

"היו גמלים שהלכו על קו החוף והירקון שהיה נקי. געגועים, געגועים, געגועים. כי למרות המצב הכלכלי היה הרבה יותר גרוע בכל זאת הייתה הרגשה טובה, הרגשה אופטימית, שמחה. מזדקנים אז הכול מתקלקל".

אתה מזדהה לעיתים עם שורות משירו של אבידן "אדם זקן מה יש לו בחייו"?

"יש בזה משהו, יש בזה משהו. למרות שאני כבר לא כל כך זוכר את השיר…"

"אדם זקן, מה יש לו בגילו?/הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון,/עיניו פקוחות למחצה,/מנחשות לפי תנועת הכוכבים,/אם הלחישות רומזות,/כי זה לילו האחרון…"(דוד אבידן)

"אני, בניגוד לשיר, אף פעם לא שאלתי את עצמי אם זה יומי האחרון. יומי האחרון יבוא ואני מקווה שיבוא ברוך, שהחול יחבק אותי ולא שהסלעים יקצצו אותי."

שירך "לשכון בחול" מדבר על זה

"יש לי כמה וכמה שירים כאלה".

מה סדר היום שלך?

"אני קם, קורא עיתונים, אחר כך יושב על המחשב ובודק אימיילים".

אתה משתמש באינטרנט?

"כן בטח. אני בודק דואר נכנס ואם צריך אז מוציא דואר וגם קורא עיתונות חוץ פה ושם. אבל ממש לגלוש, כמו פייסבוק וזה, אני לא יודע. לעומת זה, הנכדים שלי עושים באינטרנט דברים שאני לא מעלה על הדעת. העושר הזה לא בשבילנו. זקנו, זקנו בשביל העושר האדיר הזה".

אתה אומר "זקנו, זקנו", אבל בסך הכול נשמע שאתה אדם פעיל. רק לפני שנה פרסמת את ספרך "קיטועים".

"פעיל במידת האפשר, אבל מה שאיום הוא שהזיכרון שלי נפגם. למשל כשאני הולך להביא משהו, אני שוכח למה הייתה המטרה. אני קם ואז אני אומר: בשביל מה בעצם קמתי? לאן אני הולך?".

מבחינה פילוסופית יש לכך לגיטימציה, זו שאלת השאלות: מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. 

(פורץ בצחוק )"אז מה, עם הפילוסופיה פותרים כל דבר? בזה אין לי ספקות, הרי כולנו יודעים לאן אנחנו הולכים."

 

 

 

 

11 תגובות

  1. משורר אדיר

  2. דפנה, זה יופי של ריאיון עם משורר רגיש וטוב. השירים שלו על הילדות בתל אביב אכן נפלאים, והחול הניגר משחק שם תפקיד מרכזי כמו אצל בנימין תמוז בפרוזה. התשובות שלו מגיעות ממקום כל כך שלם עם עצמו וכֵן. יתר על כן, את שוחה במטֶריה השירית של דור המדינה כמו דג, שלא לומר כמו "גוֹלְדְפִישׁ", והדיון ביניכם על "אדם זקן מה יש לו בחייו" של דוד אבידן, פשוט מקסים ומרגש. רני.

  3. דפנה, זה יופי של ריאיון עם משורר רגיש וטוב. השירים שלו על הילדות בתל אביב נפלאים, והחול משחק שם תפקיד מרכזי כמו בסיפורים המוקדמים של בנימין תמוז. התשובות שלו מגיעות ממקום כל כך שלם עם עצמו וכֵן. יתר על כן, את שוחה במטֶריה השירית של דור המדינה כמו דג, שלא לומר כמו "גוֹלְדְפִישׁ". הדיון ביניכם על "אדם זקן מה יש לו בחייו" של דוד אבידן, פשוט מקסים ומרגש. רני.

  4. היי דפנה
    הרעיונות שלך על מי לעשות כתבות- מרתקים
    מענין ביותר
    להתראות טובה

  5. נהניתי לקרוא.

    תודה.

  6. ראיון מלא בהדדיות הולמת בין המשורר והמשוררת. נראה כי סיוון משלים עם היותו בעוד שהמראיינת בועטת בנערות
    שובבה כאילו לובשת שמלה אדומה והוא מכנסי ג"ינס עם חגורה.

    ראיון מענין וסיוון ראוי ביותר.

  7. תמי כץ לוריא

    דפנה, מעניין.הצלחת להעביר את הדמות יופי דרך הראיון.נוצרת מן שלמות כזו של דמותו, ושל שיריו.

  8. נהיניתי מאוד מהראיון, אדם מקסים וצנוע, ויוצר מוכשר

    • ראיון כן, כי אריה סיון אדם כן, רגיש לזולתו, ושירתו לא מקבלת מספיק הד ציבורי, אדם יקר אריה סיון, ושהראיון יהיה בסימן טוב לבאות.

  9. תודה למגיבים

  10. ראיון שנון דפנה, כמו שאר הראיונות
    והביקורות הבונות שלך

    תודה

השאר תגובה ל חני ליבנה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לדפנה שחורי